אבי תמיד סגר עסקאות בלחיצת יד, והסביר לי: "אם השותף טוב - לא צריך חוזה"

"נולדתי ב־1966 ברחוב הצדף ביפו ואני גר באותו רחוב עד היום, בבית שאבי קנה כשעוד היה חורבה, ושיפץ עם שותפו אורי דן.

"אבי ג'אן הוא יליד פולין, שמשפחתו היגרה לפריז כשהיה בן חמש. הוא עבד בשוק הפשפשים המקומי אצל דודו בנגרייה, ואז התחיל לסחור ברהיטים. שוק הפשפשים בפריז היה עולם ומלואו, ועם הזמן אבי עבר לעסוק במסחר ביצירות אמנות שיש בהן רווח גדול יותר ומאמץ קטן יותר.

"את אמי סימון, ילידת מרוקו, הוא פגש כשעלה לארץ ב־1949. כשהם נפגשו היה לה חבר, קצין בריטי, ובכל זאת אבי הודיע לחברה המשותפת שהפגישה ביניהם: 'האשה הזאת תהיה אשתי'. וכך היה. הם חיו יחד 60 שנה והיו מאוד קרובים.

"כשהייתי בן שנה אבי פתח גלריות בניו יורק ובפאלם ביץ', פלורידה, ועברנו להתגורר בארצות הברית עד שהייתי בן שש. הזיכרונות שלי מאותה תקופה מאוד עמומים. אני רק זוכר את אמא משקיפה על הגשר מהגינה שלנו בפלורידה ומציירת. גדלתי למעשה בתוך גלריה, עם אמנים שמסתובבים שם כל הזמן עם הרבה פאסון, מגיעים לפתיחות בטוקסידו ובשמלות ערב; עולם אחר. אבי תמיד היה בנסיעות ואמי היתה בבית. אני זוכר כמה כיף היה להגיע הביתה אחרי בית הספר, לארוחה חמה וחיבוק שלה.

1975. סרג' תירוש בן תשע ואביו ג'אן, ליל הסדר בכפר הנופש הצרפתי באשקלון צילום רפרודוקציה: אריאל בשור

"כשחזרנו לארץ למדתי בבית הספר הנוצרי 'טבתה', כי הוריי רצו מאוד שאשמור את האנגלית שרכשתי בארצות הברית. בית הספר נחשב אז טוב מאוד, וילדי דיפלומטים רבים למדו בו. היו לזה יתרונות וחסרונות. אהבתי מאוד לגדול בין תרבויות ושפות שונות, יכולתי להסתדר עם אנשים מכל גוון וצבע, ומצד שני ברור שהיה חסר משהו בישראליות ובשורשיות שלי. את ההשלמה קיבלתי למעשה רק כשהגעתי לצבא.

"הדבר שהכי הערכתי אצל אבי היה שידע למצוא יופי בפרטים הכי קטנים ושוליים, בדברים קטנים שחומקים מרוב האנשים. גם הצורה שבה אבא התלהב מציור היתה מידבקת. הוא התלהב אפילו מריח הצבע של ציור שעמד לידו. כשהוא אהב משהו הוא היה מתלהב ממנו ברמות קיצוניות, ממש נדלק, וזה היה אותנטי לגמרי. אני מניח שבאותה התלהבות הוא מכר יצירות ופרטי אמנות.

"בעסקאות עם שותפים, סוחרים או גלריסטים, אבא אף פעם לא חתם על הסכם מסודר, הכל היה רשום על פתק קטן: לך 30% ולי 30%, וכדומה. זה תמיד הפליא אותי, איך אבא סוגר שיתופי פעולה בלחיצת יד במקום לחתום על חוזים, אבל הוא הסביר: 'מה שחשוב זה לבחור את השותפים הנכונים. אם השותף טוב - לא צריך חוזה'. עולם האמנות מתנהל ככה לרוב עד היום".

סרג' תירוש, איש עסקים ואספן אמנות. בן 44, גרוש ואב לשניים. מתגורר ביפו.