מי ינזוף בנו על שאנו חיים בהווה?

החודש הלכו לעולמם שני אינטלקטואלים. הם כנראה לא נפגשו בימי חייהם הארוכים, אבל מבלי דעת הובילו יחד קו של מחשבה צעירה ומתקדמת, ושימנו את גלגלי העולם החדש שאנחנו חיים בו. אחד מהם מת בארצות הברית, ואחד אצלנו בישראל. אחד סוציולוג והשני היסטוריון. שניהם יהודים, עם נטייה פוליטית שבתחילת דרכם נטתה בחדות אל השמאל - כמעט לקומוניזם - ובהמשך התאכזבה, התרככה והתקרבה למרכז. היתה משותפת לשניים גם הצלחה בלתי רגילה בניתוח מצבים מורכבים, ובהצגתם לקהל הרחב במילים פשוטות ומובנות.

עוד פרט שהיה משותף להם הוא שחרף עיסוקם באיך העבר מוביל אל העתיד, שניהם מחקו משהו ממורשתם, כששינו את השם שבו נולדו. מיכאל גולדברג ודניאל בולוצקי, לימים מיכאל הרסגור ודניאל בל, באו אל העולם כפליטים מרומניה ופולין של אחרי מלחמת העולם הראשונה, גדלו בעוני, אבל הצליחו להגיע אל אוניברסיטאות הסורבון והרווארד, ויצאו מהן כמתארי ומאיירי סופה של המאה ה־20 ותחילתה של המאה ה־21.

בל זכור כ"סוציולוג של הקפיטליזם", וכמי שתיעד איך עליית הטכנולוגיה הביאה, לצד העושר הרב, גם לקבורתן של האידאולוגיות ההומניסטיות הסוחפות של המאה ה־19. הוא זה שהצביע על סוף עידן החברה התעשייתית, ועל לידת החברה הפוסט־תעשייתית, חברת עובדי הידע של מירוצי המצוינות ושלטוני התאגידים שבה אנו חיים.

הרסגור ז"ל. זקנים שהם צעירים, היסטוריונים שהם נביאי העתיד צילום: יריב כץ

הרסגור החל את הקריירה שלו בצלילה אל החיים בצרפת של הרנסנס. מחקריו תיארו מקרוב את רגעי לידת המדע המודרני והחשיבה הרציונלית, ואת נפילת שלטון הדת. אבל עיקר פרסומו והשפעתו הגיעו אחר כך, כשיצא ממגדל השן האקדמי אל הרדיו, שם מילא מאות שעות שידור בשיחות מעניינות עם אלכס אנסקי, ערן סבג וליעד מודריק, ונהפך להיסטוריון המוכר ביותר לישראלים. סיפוריו החינניים נכנסו מזמן לפנתיאון נכסי התרבות הישראלית, וכך גם הקלילות והקליטות שהעניק למסרים העמוקים ביותר של תובנות מורשת האדם.

רבים מאלפי מעריציו התאהבו לא רק בכישרונו הסיפורי אלא גם בעמדותיו הרציונליות, המפוכחות, הפרו־מדעיות והאנטי־קלריקאליות - הוא ביקר בחריפות כל דת מאורגנת באשר היא - שצופות פני העתיד והחדשנות בלא חשש, ומקבלות אותם בחיבוק ומילים חמות שנאמרות במבטא מרכז־אירופי.

הסבא עם הסיפורים מהעבר היה דובר מובהק ולוחמני של הפתיחות לשינוי ולהתקדמות, אל מול מחשבות שמרניות ומלאות חשש. למשל, באחת מתוכניות "שעה היסטורית" הוא שחזר את משפט הקופים המפורסם והמאבק בין האמונה בבריאה לבין תורת האבולוציה - וסיפר למה ואיך משפט הקופים למעשה לא הסתיים, ורלבנטי גם היום. ואת זה הציג לא כמי שחי בעבר, אלא כצעיר וחדשן שמאמין שעדיין לא התקדמנו מספיק.

ספרו האחרון, שיצא לאור פחות משנה לפני מותו, עסק בהשלכות ההדדיות בין היסטוריה לבין תורת ההחלטות, ובהאם ידע ומידע יכולים באמת לעזור לקבל החלטות טובות יותר, וכיצד יש לנהוג בהם. מסקנתו היא שההיסטוריה לא באמת חוזרת על עצמה, אבל יש דרך ללמוד ממנה. זה אחד הדברים שלמדנו ממנו.

בל נהג לומר על עצמו באירוניה שהוא מומחה להכללות. הרסגור הוא מומחה להפך. הוא הבין והסביר את התהליכים הנרחבים ביותר והכללים הנסתרים ביותר דרך אנקדוטות נקודתיות - דרך מה שדרדר תושבי עיר מתקדמת לקניבליזם, ודרך התהליכים שהולידו את החילונים הראשונים בהיסטוריה, והביאו את החילוניות לרשת את הדת.

ובעוד שבל התפרסם גם באמירות מיושנות, כגון ביקורת מבטלת על מוזיקת הביטלס וכעס על "מופקרותן של נשים משוחררות", הרסגור נשאר תמיד מהפכן, שטוען ששינוי מתמיד הוא הוא השיפור המתמיד, ושמתעייף מהר מדי מהמצב הקיים.

זקנים שהם צעירים, היסטוריונים שהם נביאי העתיד. חסרים לנו שניים כאלה.