חוזר בתשובה, יוצא למלחמה
ד"ר פול וולי היה בנקאי צמרת, והבין שהמנגנון דפוק. עכשיו הוא מנסה לפרק אותו
הפגנה עם תמונתו של ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'י.פי.מורגן מחוץ לכינוס בנקאי צמרת בשיקגו, 2009 צילום: בלומברג המערכת הבנקאית העולמית שוב עומדת על הרגליים, הביטחון העצמי חזר אליה. בינואר האחרון כבר דרש מנכ"ל ג'יי.פי מורגן ג'יימי דיימון, ממשתתפי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, להפסיק עם המנטרה "בנקים, בנקים, בנקים", כי "זה לא הוגן ולא פרודוקטיבי". גם הרווחים חזרו. בארצות הברית למשל, חברות הפיננסים גרפו בשנה החולפת יותר מ־30% מכלל הרווחים של המגזר העסקי, וזה עוד אחרי שהבנקאים המועסקים בהן שלשלו לכיסם כ־40% מההכנסות. דיימון עצמו לקח הביתה כ־20 מיליון דולר. לפני ארבעה עשורים, לשם השוואה, רווחי הבנקים בארצות הברית היו רק 10% מרווחי המגזר העסקי.
ד"ר פול וולי מכיר את המספרים האלה היטב. הוא היה שם, בפסגת הפיננסים העולמית. היום היא האויב שלו; בעצם, הוא טוען, של כולנו. "השאלה העיקרית היא למה המגזר הפיננסי גדול כל כך", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "איך יכול להיות שהוא מייצג יותר משליש מכלל רווחי התאגידים בעולם? לא האמנתי שאף אחד לא שאלות כאלה גם בשנה כמו 2008, שבה המגזר לא ייצר רווחים אלא רק הוריד את התוצר הלאומי והכניס את ארצות הברית ואת בריטניה לחובות שייקח למשלם המסים עשרות שנים לשלם. כשאתה מדבר עם בנקאים בשיחות פרטיות, הם לא מאמינים שנתנו להם לעשות את זה ולחמוק במשך כל כך הרבה זמן. אם הם אנשים ישרים ונבונים, הם פשוט לא יכולים להאמין. ב'מסעות גוליבר' יש ארבעה ספרים, כל אחד מתאר מסע בארץ שהיא יותר פנטסטית מקודמתה. ומה שקרה במגזר הפיננסי בעשור האחרון יכול להיות בסיס לספר החמישי".
הדברים קשים, אבל וולי שוטח את משנתו באוזניי בקול מתון ומדוד. הוא נינוח לחלוטין, בחליפה מחויטת למשעי, עניבת משי ונעליים נטולות רבב, כיאה לג'נטלמן מהסיטי של לונדון, בנקאי צמרת. או ליתר דיוק, בנקאי צמרת לשעבר. ב־1987 הוא ייסד את השלוחה הבריטית של חברת ההשקעות GMO, וניהל אותה במשך 19 שנה. כשפרש ב־2006, היא ניהלה קרנות בשווי 150 מיליארד דולר. לפני כן הספיק לעבוד כברוקר, איש אקדמיה, בכיר בקרן המטבע העולמית ובנקאי השקעות. "העובדה שעשיתי את כל הדברים האלה בחיי", הוא אומר כעת, "מאפשרת לי להיות דעתן מאוד. וגם ברוטלי".
ד"ר פול וולי אנחנו נפגשים ב־LSE, לונדון סקול אוף אקונומיקס, האכסניה היוקרתית שבה בחר וולי להקים את "מרכז פול וולי לחקר האי־תפקוד של השווקים הפיננסיים". הוא השיק אותו ב־2007, בהשקעה אישית של 4 מיליון ליש"ט. זה היה אירוע חגיגי. אפילו מרווין קינג, ראש הבנק המרכזי של אנגליה, בא. שנה לאחר מכן, בעיצומו של המשבר, הכתיר אותו המגזין היוקרתי "Prospect" לגורו הפיננסי החדש של בריטניה. ממקום מושבו, שני ק"מ מהסיטי בקו אווירי, וולי מנהל מערכה ציבורית גורפת על עתיד השווקים הפיננסיים, ומנסה לכתוב מחדש את התיאוריה הפיננסית, לפקוח את עיניה של תעשיית ההשקעות ולכווץ את המגזר הפיננסי בחזרה לגודלו הטבעי. והוא משוכנע שהוא יצליח.
לכתוב מחדש את התיאוריה הפיננסית
בגיל 71 וולי הוא אדם נמרץ, המנווט את דרכו בצעד קל במבוך המסדרונות של ה־LSE (אנחנו פותחים את שיחתנו בכוס קפה בחדר האוכל המרווח של הסגל הבכיר, והוא מהמהם התנצלות על הסביבה הצנועה). אחר כך, ישוב בכורסת עור במשרדו, הוא מצהיר, למען הסר ספק, "אני לא טרוצקיסט. אני בעד השווקים החופשיים. אני איש השוק החופשי. אבל מה שאדם סמית טען — שאם כל אחד יפעל להשגת האינטרס האישי שלו תתקבל התוצאה הטובה ביותר לכולם, כלומר עיקרון היד הנעלמה — זה פשוט לא עובד בפיננסים".
את השיעור הזה למד וולי היטב על בשרו, והוא שעומד בבסיס התובנות שהצמיחו את הקמפיין הנוכחי שלו. "עוד מתחילת הקריירה שלי הייתי אובססיבי בנוגע ליעילות השווקים", הוא מספר. "כשהייתי ברוקר צעיר היכתה בי התובנה שאם השוק יעיל, אם המחירים תמיד פחות או יותר נכונים, אז כמנהל נכסים אין סיכוי שאוכל להכות את המדדים, למעט בזכות מזל טהור או על ידי שימוש במידע פנים". מפוכח, וולי עזב את ההשקעות לטובת לימודי דוקטורט, בילה כמה שנים באקדמיה ואז השתלב בקרן המטבע. לקח לו שנים לחזור לשוק. הוא עשה זאת אחרי שפגש את אנשי GMO, חברה בוסטונית שהשתמשה בעיבוד נתונים מתוחכם כדי למצוא חברות שהשוק לא מתמחר נכון. וולי השתכנע, נהפך לשותף בחברה, הקים את השלוחה הבריטית, שכר פיזיקאים ומתמטיקאים ושגשג. "לאורך שנות התשעים חשבנו שהשווקים נהיים יותר יעילים. שעוד ועוד אנשים מנסים לנצל את התמחור הלא נכון, שיש יותר נתונים שאנשים יכולים לנתח באמצעות מחשבים ושמחירי המניות משקפים את הערך הבסיסי של החברות. אבל אז הגיעה בועת ההייטק, אירוע דרמטי מאוד מבחינתי".
וולי היה "משקיע ערך", שקונה "מניות ערך", כאלה שנבחרות על סמך נתונים בסיסיים כמו הכנסות חברות ותזרים המזומנים שלהן. על פי המדדים האלה, מניות הטכנולוגיה היו השקעה גרועה במחיר מנופח. "היתה לנו גישה מאוד ממושמעת להשקעה, היא נשענה רק על הערך של החברות שבהן השקענו", הוא מסביר, "ולכן כמעט לא החזקנו מניות של חברות טכנולוגיה. הבנו שלא נוכל להשקיע את כל הפורטפוליו שלנו במניות ערך, כי אז היינו מפסידים את כל הלקוחות שלנו, ולכן השקענו חלק ממנו במניות מומנטום - מניות שעולות, ובמקרה הזה, מניות טכנולוגיה. אחרת היינו מפגרים מאוד אחרי השוק. אבל גם ככה במשך שנתיים פיגרנו ב־20% אחרי המדדים. התוצאה היתה שהפסדנו 40% מהלקוחות, שמשכו את הכסף שלהם: קרנות פנסיה, תאגידי ענק, קרנות של אוניברסיטאות - משקיעים אינטליגנטיים גדולים. וכך הקרן שלנו, שניהלה נכסים בשווי 30 מיליארד דולר באמצע 1999, התכווצה ל־18 מיליארד בתחילת 2000. אבל אחרי שהבועה התפוצצה היכינו את השוק ב־60% בכל שנה במשך חמש שנים, זה מדהים, וניהלנו 150 מיליארד דולר. רוב הכסף הזה נכנס לקראת סוף אותה תקופה - לקוחות מפטרים אותך אחרי שהבאת תוצאות שליליות ושוכרים אותך רק אחרי שכבר השגת את התוצאות החיוביות".
מנהלי הבנקים הגדולים בארה"ב בשימוע של הוועדה לחקר המשבר צילום: בלומברג
את התקופה הסוערת הזאת מתאר וולי כ"ניסוי מעבדה לא ייאמן", שגרם לו לבחון מחדש את רעיון השווקים היעילים. "הנה אנחנו, מנהלי ערך שמתנהגים באופן רציונלי ואופטימלי. אנחנו מקיימים את תנאי החוזה שלנו, מנסים להקטין סיכון וגם לשמור על הלקוחות שלנו. גם הלקוחות התנהגו באופן רציונלי - הם חשבו שאיבדנו את זה, שאולי היינו טובים בעבר אבל שלא הצלחנו להסתגל למציאות הכלכלית החדשה, לאסטרטגיה החדשה שהטכנולוגיה החדשה דורשת. התוצאה היה ברדק מוחלט. חשבתי שזה מרתק, כי התיאוריה הכלכלית אומרת שאם כל אחד מתנהג באופן רציונלי ואופטימלי נוצר שוק יעיל. אבל כאן השוק היה לא רציונלי אף שכל השחקנים בו התנהגו באופן רציונלי לחלוטין".
נדרשו לו עוד שנה־שנתיים לעבד את התובנות האלו. "מ־2003 אני מחזיק בדעה שהשווקים לא מתפקדים, שהפרדיגמה השלטת, של שווקים יעילים, היא בדיחה". האמונה של וולי בחשיבות התובנות התגלגלה, כעבור עוד שלוש שנים, למכון המחקר ב־LSE ולעוד שני מכונים קטנים יותר באותו תחום, שפועלים בטולוז ובסידני. הם הוקמו בדיוק רגע לפני המשבר האחרון. מה היה הרעיון בעצם? "רציתי לבחון את התובנה שלי. רציתי…", וולי משתהה, "בכנות, רציתי לכתוב מחדש את התיאוריה הפיננסית, כך שתכלול גם את המתווכים. כי גיליתי לתדהמתי שהתיאוריה הפיננסית, ובמיוחד התיאוריה שדנה בתמחור נכסים, מתעלמת מהמתווכים - מהבנקים, מנהלי הקרנות, הברוקרים. לא יכולתי להאמין, כי הרי המתווכים הם חלק עיקרי מהבעיה".
הבנקאים גילו כמה קל להקיז את דמה של החברה
זה הזמן לשאול למה בעצם צריך בנקים. התשובה הקלאסית היא שבנקים הם תשתית ציבורית, כמו רשת הגז או מערכת המים. "התפקיד העיקרי של הבנקים, ושל המערכת הפיננסית בכלל", מסביר וולי, "הוא לתעל את כספי החסכונות החדשים של החברה אל הסקטור היצרני, שיכול להשקיע אותם באופן רווחי - רווחי לעצמו ולחברה בכללותה. הבנקים הם פשוט כלי הולכה בין החוסכים לבין הכלכלה האמיתית, היצרנית".
בפועל, העובדה שהבנקים והמתווכים האחרים נמצאים בלב המערכת מאפשרת להם לשמור לעצמם נתח נכבד מהכספים העוברים דרכם. "הבנקאים הבינו, באיחור מסוים, שהם ניצבים בעמדה שמאפשרת להם לגזור את מרבית הרווחים מהכלכלה היצרנית. הם גילו כמה קל להקיז את דמה של החברה שבה הם פועלים. הם יכולים לגבות מה שהם רוצים, הם יוצרים תמחור לא נכון ואי־יציבות בשווקים, שומרים את הסיר של הפעילות הפיננסית מבעבע, וכך גוזרים יותר עמלות. ונוסף לכך הם לא רק משקיעים חסכונות חדשים, אלא גם ממחזרים את הכספים במערכת, עד כדי כך ש־98% מהפעילות היא של מסחר משני בהשקעות קיימות. ועוד: שוק הנגזרים התנפח ל־600 טריליון דולר. זו כבר בדיחה. בעולם הווירטואלי של הנגזרים - המוצרים שנועדו להקטין את הסיכון של הלקוחות או לחלופין להשיג להם תשואות חריגות - המתווך גוזר לעצמו את רוב התשואה".
בוב דיאמונד, מנכ"ל ברקליס צילום: בלומברג
בניגוד למה שאולי משתמע מדבריו, וולי אינו מפנה אצבע מאשימה לבנקאים. הוא אמנם מודה שכאשר שמע את מנכ"ל ברקליס בוב דיאמונד מכריז בדאבוס ש"הזמן לחרטה עבר", הוא סגר את החשבון שלו בבנק אחרי 20 שנה. אבל ברוב המקרים, הוא אומר, הפעולות של אנשי המגזר הפיננסי חוקיות לחלוטין. וחשוב יותר, "כל מה שהם עושים נתמך על ידי התיאוריה. אם הם עושים כסף, זה אמור להיות סימן שהם מציעים שירות או מוצר שהוא מועיל. אם הם לא היו מפיקים ממנו תועלת, אנשים לא היו קונים אותו. כך שהתיאוריה מזכה אותם.
"לכן אני מאשים בראש ובראשונה את האקדמאים ואת תיאוריית השווקים היעילים. לא רק משום שהיא נתנה לגיטימציה לפעולות של המתווכים, אלא גם משום שאפילו קובעי המדיניות שבויים בקסמיה. הגישה של הרגולטורים לאישור מוצרים מושפעת מהתיאוריה הזאת. כל מה שהשחקנים בשוק צריכים לומר הוא שהמוצר שלהם מגדיל את הנזילות בשווקים או משלים אותם, והרגולטורים יאשרו את המוצר. אבל אם השווקים לא יעילים, אנחנו לא בהכרח רוצים להגדיל נזילות או להשלים אותם. וכאן בבריטניה הטענה היא שאסור להחמיר את הרגולציה, כדי שהבנקים לא יעברו למדינות אחרות, ולכן אנחנו מסירים רגולציה, נותנים הטבות מס ומאפשרים בונוסים.
"וזו המטרה של המרכזים שלי: לשאול אם מגזר הבנקאות משרת את החברה. כשחזרתי לאקדמיה לא יכולתי להאמין שכל בתי הספר למינהל עסקים, כל מחלקות המימון, כל חתני פרס הנובל לא שואלים את השאלה הפשוטה הזאת: למה המגזר הפיננסי גדול כל כך?".
10 כללים למוסדיים שבאמת רוצים להרוויח
השאיפה של וולי ושל עמיתיו במרכזי המחקר שלו היא לנסח תיאוריה חדשה, המביאה בחשבון את העובדה שבשוק פועלים לא רק משקיעים, כמו למשל קרנות הפנסיה הגדולות, אלא גם מתווכים, כמו בנקים ומנהלי השקעות. מתוך קונפליקט האינטרסים שלהם, וולי טוען, אפשר להראות באופן רציונלי לגמרי כיצד נוצרת אי־יציבות בשווקים ומתפתחות בועות מחירים. בקצרה, אפשר להראות שהשווקים בצורתם הנוכחית אינם יעילים. "מה שאנחנו מנסים לעשות זה להציע פרדיגמה חדשה בתחום הפיננסים. להחליף את היפותזת השווקים היעילים וכל תיאוריית הפיננסים שבנויה על ההיפותזה הזאת בתיאוריה כללית של תמחור נכסים שמתייחסת גם לתפקיד המתווכים ולהשפעה שלהם. גם אם כיום מי שפעילים שבשווקים יודעים שהשווקים לא יעילים במיוחד, הם עדיין נשענים על מודלים לסיכון שמבוססים על תיאוריית השווקים היעילים, ולכן כל מה שהם עושים כדי להקטין את הסיכון הוא בכיוון הלא נכון".
מגפינים מרססים גרפיטי נגד הבנקים במדריד, לפני שבועיים צילום: רויטרס
וולי לא לבד, והוא כמובן יודע את זה. המתקפה על התיאוריה לא התחילה אצלו. אבל לרוב, טוען וולי, "מה שאנשים מנסים לעשות, והם זוכים על זה בפרסי נובל כבר 20 שנה, הוא לנסות להסביר את מה שקורה בשווקים באמצעות אי־רציונליות. מה שאתה מקבל הוא אוסף תצפיות פסיכולוגיות שבהרבה מקרים סותרות זו את זו, וממילא מתאימות בדרך כלל למשקיעים פרטיים ולא למשקיעים מוסדיים גדולים. כל הקפדנות והחומרה של מחקר בתחום הפיננסים פשוט מתאדות כשאתה מנסה להסביר הכל באמצעות הטיות פסיכולוגיות. ומה שאנחנו עושים כאן הוא להראות שאפשר להסביר את מה שמתרחש בשווקים באמצעות מסגרת רציונלית. אני לא פוסל את ההסברים הלא־רציונליים, ואולי אנחנו יכולים להשלים זה את זה, אבל אני חוזה שהתיאוריה שלנו תנצח ושלהם תפסיד בתחרות".
בשנים האחרונות מנפקים וולי ועמיתיו שרשרת מאמרים תיאורטיים, שאותם הם מציגים באוניברסיטאות המובילות בעולם ושזוכים להדים גם בציבור הרחב יותר, למשל על דפי "האקונומיסט". אבל הבעיות דוחקות, והעולם האקדמי מתנהל לאט. "אם היינו עושים רק את העבודה התיאורטית היה לוקח לנו חמש שנים לכתוב אותה, ועוד חמש עד עשר שנים עד שהיא תהיה התיאוריה השלטת. חשבתי בהתחלה שזה מה שיקרה: נעבוד על התיאוריה, נבחן אותה ונעביר הרצאות. ואנחנו אכן עושים את זה. אבל אם יש לך בעיה שהמקור שלה הוא ביחס בין המשקיעים למתווכים, מה שאתה צריך לעשות הוא לשנות את ההתנהגות של המשקיעים".
אז וולי פונה ישירות אליהם, וליתר דיוק - אל המשקיעים המוסדיים. לפני כשנה הציג, בהרצאה חגיגית ובמאמר מיוחד, מניפסט הקורא לקרנות ענק לשנות מן היסוד את מדיניות ההשקעות שלהן. המסמך הזה, שהיה מכוון לקרנות פנסיה, קרנות השקעות של מדינות עשירות וקרנות של מוסדות ללא מטרות רווח כמו ארגוני צדקה ואוניברסיטאות, גרר הד רועם, מהבלוגים הכלכליים ועד "הוול סטריט ג'ורנל" ו"הניו יורקר". זהו מניפסט חד, מדויק ויעיל - 10 כללים פשוטים שיבטיחו, לטענת וולי, תשואה גבוהה בהרבה (ראו מסגרת). בין ההמלצות: הישענות על השקעת ערך במקום השקעות מומנטום, תחלופה מוגבלת בכספי הקרן, הימנעות מהשקעות אלטרנטיביות כמו קרנות גידור וסחורות, סירוב לשלם למנהלי השקעות תגמולים בהתאם לתוצאות והשקעה רק במוצרים שנסחרים בבורסה.
וולי מציע למוסדיים מניע אנוכי לגמרי לאימוץ ההמלצות הללו. "ההצעות שלי נותנות למשקיעים אפשרות להרוויח הרבה יותר מהתשואה הריאלית של 1% שאפיינה את העשור האחרון. אם מספיק קרנות ברחבי העולם יאמצו את ההמלצות שלי, השווקים ייהפכו ליציבים יותר ולפחות נצלניים. מרגע שהתחלתי לדבר על המניפסט הוצפתי בפניות בעניין מקובעי מדיניות, מקרנות ענק, מקרנות של מדינות, כולם רוצים לשמוע עוד, ואני לא מספיק לקיים את כל ההרצאות שאליהן מזמינים אותי. כך שהיום אני מתכנן להקים מכון ללא מטרות רווח בלונדון שיעזור לקרנות ענק ליישם את הנקודות האלה ויאפשר להן להשתייך לעדר אינטליגנטי במקום לעדר טיפש. כמו כן, יש צעדים שהמדינה יכולה לנקוט, כגון לבטל הטבות מס לקרנות שלא יאמצו את הכללים האלה או להוציא סוגים חדשים של איגרות חוב". בסופו של דבר, הוא אומר, "מה שיקרה אם יהיה פחות סחר בשווקים והם ייהפכו ליציבים יותר הוא שחלקים גדולים מהמגזר הפיננסי פשוט ייעלמו. הם יגוועו ברעב, והמגזר הזה יתכווץ".
העצות של וולי מיועדות למשקיעים גדולים ומתוחכמים שמסוגלים, לפחות בתיאוריה, להתמודד עם הבנקים ובתי ההשקעות, והוא מודה שהן פחות מתאימות למשקיע הקטן. אבל המגמה בכל העולם בשנים האחרונות היא דווקא להעביר לידי המשקיע הפרטי כמה שיותר שליטה על ניהול כספי הפנסיה שלו. וולי חושב שזה אסון. "זה פשוט יוביל לרמה גבוהה יותר של גזל, וזה יחסל כל סיכוי לשינוי המצב. המגמה הזו היא תנועה בכיוון ההפוך בדיוק מהכיוון הרצוי. המגזר הפיננסי מרושש את החברה, וככה יהיה לו הרבה יותר פשוט לעשות זאת".
המגמה הזו היא חלק מתמונה רחבה יותר. בשנה האחרונה נשמעים קולות של כלכלנים הטוענים שהמשבר הפיננסי היה בעצם תולדה של בעיות עמוקות יותר בחברה המערבית, ובראשן האי־שוויון. הממשלות במערב, על פי הנרטיב הזה, עודדו את הציבור לקחת סיכונים וליטול הלוואות גדולות יותר כדי להסוות את האי־שוויון ההולך וגובר בחברה. לפחות חלק מהשגשוג של המערכת הפיננסית בימים שלפני הבועה, טוענים אנשי הגישה הזאת, הוא תולדה של מדיניות ממשלתית. כשאני שואל את וולי על הגרסה הזאת לאירועים הוא מציע לשאול מה מקור האי־שוויון. התשובה שלו צפויה: "התפלגות ההכנסה הפכה לאי־שוויונית בעיקר בגלל הרווחים של המגזר הפיננסי והמקצועות שקשורים אליו. ולכן האי־שוויון הוא פשוט תוצאה של האי־תפקוד של המגזר הפיננסי: הוא נובע מכך שהמתווכים ברחו עם הרווחים".
קרובים מאוד להשלמת תיאוריה שתציל את העולם
וולי יודע איך מרגישים המתווכים שמכורים לרווחים אבל לפעמים מספרים לעצמם סיפור אחר. "זה עולם מפתה. גם אני חשבתי שאני משחק משחק אינטלקטואלי נחמד", הוא אומר. "חשבתי שאני עושה קצת כסף ללקוחות שלי, הופך את השווקים ליותר יעילים ומשלם על אורח החיים הסביר שלי. אבל בעשור האחרון, כשהתחלתי לחשוב יותר לעומק, הבנתי שכל זה היה מבוסס על מערכת אמונה פגומה. וזו גם הדרך שבה העולם יסתיים".
העולם יסתיים?
"אולי אני מגזים. בעצם, אני לא מגזים. הרי האיחוד האירופי מתפורר משום שהוא לא מסוגל להתמודד עם ההפרעות במגזר הפיננסי. האיחוד הוא יצור שביר מאוד, ואנחנו דוחפים אותו לקצה: אין פתרון ברור לבעיות האלה, והן מפלגות את האיחוד בצורה קיצונית. מחירי הסחורות הגבוהים יוצרים קשיים וסבל, וסביר שגם מתדלקים חלק מהמרידות שאנחנו רואים ברחבי העולם. ורמת המחיה נפגעת. זה מצב מכוער שדומה במידה מסוימת לשנות השלושים, כשהנאצים עלו לשלטון".
הניתוח הזה מסביר את תחושת הדחיפות שבה מנהל וולי את הקמפיין ואת המרכז שלו. עם זאת, הוא לא נשמע מודאג. הוא בטוח בהצלחת הפרויקט. כשאני שואל אותו אם הוא אופטימי, הוא לא מהסס לשנייה. "בהחלט. אנחנו ננצח. אנחנו עובדים על מה שתהיה התיאוריה הפיננסית החדשה. כשהתחלנו לעבוד על זה לא חשבתי שזה יקרה, אבל עכשיו אני יודע שתהיה לנו תיאוריה אלגנטית ועוצמתית מאין כמוה. תיאוריה כללית של מימון".
האם וולי מגזים בחשיבות שהוא מייחס לתיאוריה האקדמית? האם הוא נשבה מחדש בין כתליו של מגדל השן? אולי לא. הרי רעיונות הם הכוח שמניע את העולם. אני נזכר בציטוט מפורסם של הכלכלן הבריטי המהולל ג'ון מיינרד קיינס. "לרעיונות של כלכלנים ושל פילוסופיים פוליטיים, גם כשהם צודקים וגם כשהם טועים, יש הרבה יותר עוצמה משנהוג לחשוב. למעשה, העולם נשלט בידי לא הרבה יותר מזה. אנשים מעשיים, שמאמינים שהם פטורים מהשפעות אינטלקטואליות, הם בעצם עבדים של איזה כלכלן שאבד עליו הכלח. ואילו המשוגעים שבשלטון, ששומעים קולות באוויר, מזקקים את הטירוף שלהם ממה שאיזה אקדמאי קשקש כמה שנים לפני כן".
כשאני מזכיר את הציטוט של קיינס באוזניו של וולי, הוא אוחז בהזדמנות בשתי ידיו. "למעשה, מה שאנחנו עושים בתחום המימון דומה למה שקיינס עשה במאקרו־כלכלה. הוא החליף תיאוריה שלפיה הכלכלה תמיד מתאזנת למצב של תעסוקה מלאה והסביר למה זה לא קורה ומה צריך לעשות. אנחנו מראים שהתיאוריה הקלאסית של המימון פגומה, ומתארת רק מקרה מיוחד. הוא כתב מחדש את המאקרו־כלכלה, ונראה שאנחנו עושים דבר דומה במימון. יש עוד אנשים שעושים עבודה בתחום, אבל אני חושב שאנחנו עדיין די לבד. ואני חושב שהמאמרים שנפרסם בחודשים הבאים יעוררו עניין אדיר, בוודאי בקרב קהילת ההשקעות".
וולי עוצר ומודד אותי בעיניו. "אתה בטח חושב שאני יהיר מאוד", הוא אומר וחיוך דק נמסך על שפתיו, "אבל אני לא. אני מאמין שכאשר אתה יודע את התשובה, חשוב מאוד שתאמר מהי".
