כמה אנחנו שווים באמת?

1. אח רחוק

אחי הקטן חי בניו יורק. הוא הגיע לארצות הברית כשהיה בן 12, במסגרת רילוקיישן הייטקי־משפחתי, אחר כך למד באוניברסיטה שם, ואז כבר נשאר בארה"ב; היום הוא כבר בן 28. במוצ"ש קיימנו עוד אחת מאותן שיחות טלפון שבועיות, הפלסטר הקבוע על הדימום המשפחתי שלנו. החברה של אחי בהיריון, ואתמול הוא הרגיש, בפעם הראשונה, את הילד שלו בועט. שאלנו, רעייתי ואני, אם הם מתכוונים לחזור לארץ. זה יהיה קשה, אמר אחי. ניסינו לשדל. נורא התאמצנו לומר "אין כמו בארץ". אין?

2. המדד

בדיוק סיימתי לכתוב את הכתבה שלהלן. הסטטיסטיקה - במקרה הזה, הסטטיסטיקה של הארגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD), הגוף שמאגד את 34 כלכלות השוק המתקדמות בעולם - לא משקרת. לפחות לא הרבה. לפני שבועיים השיק ה־OECD את "יוזמת החיים הטובים יותר": אתר המציג 11 מדדים לאיכות חיים, המאפשרים להשוות בין המדינות החברות בארגון במספר עצום של חתכים. קל מאוד להשוות בין ישראל לשאר המדינות, ולראות מה אנחנו באמת שווים.

ברוב המקרים, ההשוואה הזו לא עושה עם ישראל חסד. כפי שתראו בעמודים הבאים, ברוב מוחלט של התחומים ישראל לא מצליחה להגיע לערכים הממוצעים של ה־OECD. בחלק מהתחומים היא ממש משתרכת מאחור: הממשל שלנו, למשל, מקבל את הציון הנמוך ביותר בארגון, ויחס העבודה/פנאי שלנו עלוב, מצב החינוך שלנו ירוד במקרה הטוב. אנחנו מקבלים ציון גבוה רק בשני תחומים: בריאות, וסיפוק מהחיים. נוכח התוצאות האחרות, שביעות הרצון הזו נראית קצת תלושה.

3. סלובניה

יהיה, כמובן, מי שיאמר שההשוואה הזו אינה הוגנת. בכל זאת, מדובר ב־34 הכלכלות הטובות בעולם. אבל מה לעשות, לישראל אסור להשוות את עצמה לליבריה, לאיראן או אפילו לארגנטינה. השוואה כזו היא סם שמטשטש את היעדים הלאומיים שלנו. כל מדינה, לא רק ישראל, צריכה לחתור להיות המקום הטוב בעולם בעבור אזרחיה; ממשל שאינו מחויב לכך לא ראוי לשלוט. ההישגים שלנו צריכים להימדד תמיד מול המקומות הטובים בעולם. זה סרגל אכזרי, אבל גם היחיד שראוי להשתמש בו.

יש מדינות שמקפידות, כנראה, למדוד את עצמן לפי הסרגל של הטובים ביותר. קחו, לדוגמה, את סלובניה, שרוב הישראלים בקושי שמעו עליה: מדינה פצפונת, 2 מיליון איש, לחוף הים התיכון. בדירוג הכולל של ה־OECD, סלובניה מדורגת מיד אחרי ישראל. כשבוחנים את הערכים הספציפיים, מתברר שהיא מובילה על ישראל בשישה מהם: השכלה, ממשל, דיור, שוק העבודה, תחושת ביטחון ויחס פנאי/עבודה. אבל מה שהכי מעניין הוא שסלובניה היתה חלק מיוגוסלביה הקומוניסטית עד 1991. היא פועלת כדמוקרטיה עצמאית רק 20 שנה. והיא כבר נושפת בעורפנו. ובכן, צריך להמשיך להתאמץ.

לצפיה בגרף בפורמט גדול יותר לחץ כאן

בהצגת הנתונים בחר "כלכליסט" חמישה מדדים שמסמנים את סיכויי ההתפתחות של מדינות בעתיד. אלו שוקללו לכדי ציון אחד, שהמדרג שלו מוצג משמאל בגדול. סביבם הצגנו חלק מערכי המשנה שמרכיבים כל מדד מתוך חמשת הנבחרים. בעמודים הבאים מופיעים שאר המדדים, ללא ערכי המשנה. הנתונים המלאים מופיעים באתר oecdbetterlifeindex.org.

חמשת מדד העתיד

השכלה

מי יכול לקרוא את הכתובת על הקיר?

הציון הממוצע בהבנת הנקרא במבחני פיז"ה - 493

ציון ההשכלה מורכב משני פרמטרים: שיעור ההשכלה התיכונית, והציון הממוצע בהבנת הנקרא על פי מבחן פיז"ה (מבחן משווה בינלאומי לגילאי 15, שנערך לאחרונה ב־2009). בישראל שיעור ההשכלה התיכונית הוא 81%, מה שמציב אותה במקום ה־12 ב־OECD (שהממוצע שלו הוא 73%). בהבנת הנקרא, לעומת זאת, ישראל משתרכת שישית מהסוף, עם 474 מתוך 600 (לעומת ממוצע של 493 ב־OECD).

צילום: shutterstock

יחד עם זאת, יש מקום לאופטימיות, גם אם זהירה: בין המבחן של 2000 וזה של 2009 ישראל רשמה שיפור של 21 נקודות - אחד הגבוהים ב־OECD. מותר גם ללמוד מהצלחתם של אחרים: מאז 2000, פולין צמצמה את הפערים ביכולות קריאה, והפחיתה את מספרם של הקוראים ברמה הנמוכה ביותר, בזכות רפורמה יסודית בבתי הספר. קוריאה, במקביל, השיקה תוכנית שהכפילה את שיעור התלמידים שהגיעו לרמה הגבוהה ביותר.

דיור

בכל 20 בתים, לאחד אין שירותים

שיעור הבתים ללא תשתית שירותים בסיסית, באחוזים - 2.7

הציון בתחום הדיור מושפע הן מצפיפות המגורים (מספר החדרים לנפש), והן משיעור הבתים שאין בהם תשתית בסיסית (שנבדקת דרך נוכחותם של שירותים הכוללים מים זורמים). בישראל, מתברר, ל־4.9% מהבתים אין תשתית כזו - מה שמקנה לה את המקום השמיני מהסוף, לצד מדינות מזרח אירופה ודרום אמריקה, ובפער אדיר ממדינות מערב אירופה.

שכונה בלונדון צילום: בלומברג

באיטליה, למשל, שבה התמ"ג לנפש (במונחי כוח קנייה) כמעט זהה לזה של ישראל, המצב טוב כמעט פי 25, עם שיעור בתים ללא תשתית של 0.2%. אפילו באוסטריה, האחרונה במדינות מערב אירופה בדירוג, השיעור הוא 1.3%. במדד הצפיפות מצבנו דומה: ישראל ניצבת במקום השביעי מהסוף, עם 1.1 חדרים לנפש. נותר רק לקוות שהנתונים כוללים את הכפרים הלא מוכרים בנגב, המאכלסים יותר מ־60 אלף איש, שאם לא כן התמונה האמיתית חמורה עוד יותר.

משילות

כשאין שקיפות, יש שחיתות

שקיפות שלטונית בעת קבלת החלטות - 7.3

הציון שמייחס ה־OECD למשילות מושפע משני גורמים: הראשון הוא שיעור ההשתתפות בבחירות, וכאן רושמת ישראל נתון של 65% - נמוך במקצת מהממוצע ב־OECD (72%), אבל סביר. המצב חמור בהרבה בפרמטר השני, המודד את השקיפות בעת גיבוש חוקים: כאן ניצבת ישראל במקום הלפני אחרון, עם ציון של 2.5 (לעומת 11.5 לבריטניה שבצמרת הטבלה, ו־2.0 לצ'ילה שבתחתיתה).

הפגנות נגד הממשלה בספרד צילום: רויטרס

אזרחיהן של מדינות שמנוקדות גבוה במדד זה מודעים לזכויותיהם, יכולים להגיש בקשות למידע בקלות, ומוגנים בחוק מפני התנכלות על רקע בקשות שכאלה. בישראל, מנגד, קיימים חסמים המקשים על אזרחים לבקש מידע בטלפון או פנים אל פנים, וחמור מכך: מבקשי המידע לא נהנים מאנונימיות או מהגנה מפני התנכלות. אווירה שלטונית כזו עלולה לפגוע באמון הציבור בשלטון ולערב אינטרסים חיצוניים בקבלת החלטות.

סביבה

מתחילים לנשום, בזהירות

צפיפות החלקיקים באוויר, במיקרוגרם למ"ק - 22

ציון הסביבה שמייחס ה־OECD למדינות החברות בו מורכב ממדד אחד: איכות האוויר בערים, שנמדדת לפי ריכוז ה־PM10 - חלקיקים מוצקים שקוטרם אלפית המילימטר. אלו קטנים דיים להישאף לחלקים העמוקים ביותר של הריאה, ולפיכך יש להם השפעה מזיקה מוכחת על הבריאות ותוחלת החיים. לפי הערכות, בשנת 2000 גרמה החשיפה לחלקיקים הללו לכ־960 אלף מקרי מוות.

זיהום אוויר צילום: בלומברג

בישראל עומד ריכוז ה־PM10 באוויר על 27.6 מיקרוגרם למ"ק - גבוה יותר מממוצע ה־OECD (22 מק"ג/מ"ק), וחמור יותר: גבוה גם מהמלצת ארגון הבריאות העולמי, שעומדת על 20 מק"ג/מ"ק. עם זאת, כדאי להתבונן בתמונה המלאה: ב־1991 עמד הריכוז בישראל על יותר מ־70 מק"ג/מ"ק. השיפור שהשיגה ישראל שני בשיעורו רק לזה שרשמה צ'כיה, שהורידה את הריכוז מ־67 מק"ג/מ"ק ב־1991 ל־18 כיום.

בריאות

חיים הרבה, חיים טוב

תוחלת חיים בעת הלידה, בשנים - 67.2

ציון הבריאות מורכב מתוחלת החיים בעת הלידה, ומרמת הבריאות הכללית המדווחת על ידי האדם עצמו. במדד תוחלת החיים ישראל נמצאת במקום השמיני עם 81.1 שנים, לעומת 79.2 בממוצע במדינות ה־OECD. כשמדובר במדד הבריאות המדווחת, 80% מהבוגרים בישראל מדווחים שבריאותם טובה או טובה מאוד, לעומת 69% במדינות ה־OECD. עם זאת, כדאי לזכור שדיווח כזה מושפע גם מתרבות: יפן, למשל, היא השנייה מהסוף בטבלת דיווח הבריאות (33%), אבל מובילה את טבלת תוחלת החיים (82.7 שנים).

צילום: בלומברג

כ־75% ממקרי המוות במדינות ה־OECD נגרמים ממחלות כרוניות, שעישון הוא הגורם הנפוץ להן. מדינות שהצליחו להפחית את צריכת הטבק רשמו שיפור בתוחלת החיים: בארה"ב, למשל, שיעור המעשנים באופן יומיומי ירד מיותר מ־30% לפחות מ־20% בתוך 30 שנה. ביוון, לעומת זאת, כ־40% מהבוגרים עדיין מעשנים.

הכנסות

מרוויחים בסדר, חוסכים המון

כסף הוא, כרגיל, השורה התחתונה - זו שנגזרת ממדדי העתיד, ומייצגת יותר מכל את ההווה, ואת מה שאפשר לעשות איתו. ה־OECD מודד את ההכנסה במדינות החברות בו באמצעות שני פרמטרים: ההכנסה הפנויה למשק בית, והעושר הפיננסי של משק הבית. מדד ההכנסה הפנויה למשק בית כולל את ההכנסות (אחרי מס) משכר ותשלומים, מרווחים על רכוש, מקצבאות ממשלתיות ומערכם של שירותים ממשלתיים הניתנים לאזרח (חינוך, בריאות וכדומה), אבל אינו כולל רווח על נכסי הון. ההכנסה השנתית הממוצעת למשק בית במדינות ה־OECD עומדת על 22.3 אלף דולר. בישראל היא נמוכה מעט יותר - 19.4 אלף דולר, מה שמקנה לה את המקום ה־23 ברשימה. תמונה דומה עולה מחתך של ההכנסה לנפש, שבו ניצבת ישראל במקום ה־25 ברשימה.

צילום: בלומברג

מצד שני, אזרחי ישראל חוסכים הרבה יותר. כשמודדים את עושרו הפיננסי של משק הבית הממוצע, מתברר שמשק הבית הישראלי ניצב במקום השישי ב־OECD, עם עושר פיננסי ממוצע של 62.7 אלף דולר. הנתון הזה מקנה לישראל את המקום השישי ברשימה - הרבה יותר מממוצע ה־OECD (כ־36.8 אלף דולר).

שוק העבודה

עבודה בעיניים

עבודה היא לעולם לא רק "עבודה": מעבר לשכר ההכרחי שהיא מספקת, היא גם שדה חשוב בהגדרה העצמית ובמימוש העצמי. עבודה, קובע ה־OECD, תורמת בשתי הרמות: ברמה הפרטית, אנשים שמתמידים בשגרת עבודה לאורך חייהם נוטים להיות בריאים יותר; ברמה הלאומית, מדינות שמצליחות לשמר שיעור מועסקים גבוה הן עשירות ויציבות יותר.

תור של מובטלים בליסבון, פורטוגל צילום: בלומברג

הציון שמייחס ה־OECD בתחום המשרות משלב שני פרמטרים: מחד שיעור המועסקים, ומאידך שיעור המובטלים לטווח ארוך של שנה ויותר. התמונה, בשני המקרים, לא מאוד מעודדת: שיעור המועסקים הממוצע ב־OECD עומד על 65%, ומובילות בו המדינות המתקדמות בעולם - ראשונות מדינות סקנדינביה וצפון אירופה, אחריהן אוסטרליה, ארה"ב וקנדה, אחר כך כלכלות מזרח־אירופיות וים־תיכוניות כמו סלובניה, אסטוניה ופורטוגל - וישראל במקום השישי מהסוף עם 59%, מקדימה בקושי את ספרד מוכת האבטלה. כתמונת ראי משלימה, בשיעור האבטלה לטווח ארוך אנחנו ממוקמים גבוה בהרבה: במקום ה־14, עם 1.85% של מובטלים כרוניים.

תחושת ביטחון

גם בלי המלחמות, לא שקט פה

ההגדרה הישראלית הרווחת של "ביטחון" נוגעת למצב הלאומי, ולהתפרצויות אלימות בסכסוך בין ישראל לשכנותיה. מדד הביטחון של ה־OECD, לעומת זאת, מתמקד ברמה האישית של הביטחון, המוגדרת באמצעות שלומם של פרטים - בעיקר נוכח פשיעה, שהיא גורם רווח לתקריות אלימות. הנזק הרחב יותר של הפשיעה נוגע גם לאנשים שלא נפגעו ממנה ישירות, אבל סובלים מאווירה אלימה המדכאת את תחושת הביטחון, החשובה לקיום חיים סדירים.

שוטרים סיניים צילום: בלומברג

שני מדדים מרכיבים את הציון בתחום תחושת הביטחון: הראשון הוא שיעור התקיפות: במדינות ה־OECD ככלל, אחד מכל שישה אנשים מדווח שנפל קורבן לפשע בשנה האחרונה; רבע מאלו (כ־4.1% מכלל הנסקרים) נפלו קורבן לתקיפה פיזית. בישראל, טוב לגלות, השיעור נמוך יותר, ועומד על 3.1% - מקום טוב באמצע בין נורבגיה לאוסטריה. המדד השני הוא שיעור הרציחות, וכאן התמונה פחות אופטימית: ישראל ניצבת במקום השמיני עם 2.4 רציחות ל־100 אלף איש - רק מעט מעל הציון הממוצע של 2.1. הדירוג המשוקלל בתחום הביטחון ממקם אותנו במקום ה־21.

תחושת קהילתיות

יש על מי לסמוך

קהילה היא, כנראה, הנושא החמקמק ביותר בדירוגי ה־OECD: כולם יודעים מה זו קהילה, כולם מכירים בתרומת הקהילה לתחושה הטובה של חבריה, וכולם מכירים בכך שהיא פותחת בפניהם הזדמנויות ומספקת להם תמיכה — אבל כיצד בדיוק מודדים קהילתיות?

צילום: בלומברג

כדי לפצח את האתגר הזה, ה־OECD נעזר בקבוצת גאלופ, ואיתה גיבש שאלון שבמרכזו מדד שמספק עדות מצוינת לחוזקה של קהילה: יכולת הסתמכות. נסקרי גאלופ במדינות ה־OECD נשאלו אם יש להם קרובים או חברים שעליהם יוכלו להסתמך, אם יתעורר הצורך בכך.

הממצא החיובי היה ש־91% מתושבי מדינות ה־OECD מעידים שיש להם על מי להסתמך. בקצה השני של הסקאלה, 7% מהנסקרים הודו שהם אינם מבלים כלל עם חבריהם או עמיתיהם, או שהם עושים זאת לעתים רחוקות מאוד. ישראל דורגה ממש במרכז הטבלה, במקום ה־18, עם 93% שמרגישים שיש להם על מי להסתמך. מעניין לציין שבניגוד לתדמית הקרירה, מדינות צפון אירופה מדווחות על תחושת קהילתיות חזקה. דווקא מדינות אגן הים התיכון, על התדמית המשפחתית והחמה שלהם, רושמות תחושת קהילתיות נמוכה יחסית של 88%.

סיפוק מהחיים

ובכל זאת אופטימיים

במובן מסוים, הנתון הזה הוא הסך האמיתי והכולל של כל האחרים: הוא מודד עד כמה אנשים מרוצים מהחיים שלהם. נכון, קשה להציג ציון חד־משמעי בתחום הזה: מדובר בעניין נפשי־פנימי, ובמידה רבה תלוי תרבות - אבל עדיין, די בו כדי לספק תמונה מעניינת על איכות החיים במדינות שונות.

דירוג הסיפוק מהחיים אינו עוסק בתחושות ספציפיות ועכשוויות, אלא מנסה להעריך עד כמה אנשים מעריכים את מלוא ההיקף של חייהם. הנסקרים נשאלו עד כמה הם מרוצים מחייהם כיום, ועד כמה הם מעריכים שיהיו מרוצים מהם בעוד חמש שנים.

צילום: shutterstock

ככלל, דירוג האושר העכשווי גבוה במיוחד בצפון אירופה (בהולנד ודנמרק הוא 85% ויותר), ונמוך יותר במזרח אירופה ובדרומה (בהונגריה, אסטוניה וטורקיה הוא עומד על פחות מ־35%). הישראלים אוהבים את החיים ומדורגים קרוב לצמרת: 72% מסופקים מחייהם, לעומת 59% בממוצע במדינות ה־OECD.

יותר מכך, 81% מאמינים שחייהם ישתפרו בתוך חמש שנים, לעומת 68% במדינות ה־OECD. ויש הפתעה מוזרה. במדד הסיפוק הסובייקטיבי, המוגדר כקיומן של תחושות חיוביות והיעדרן של שליליות - הממצאים שונים בתכלית: בכל אחת מהתחושות החיוביות שנמדדו, ישראל מדורגת מתחת לממוצע ה־OECD.

יחס קריירה/פנאי

אבא לא בבית. אמא לא בעבודה

דירוג מרתק שמציע ה־OECD מעריך מדינות לפי יחסן לפנאי ולפרנסה, אחד האתגרים הגדולים של החיים המודרניים. המשוואה קריירה/חיים מעסיקה כל עובד - בייחוד בעלי משפחות, שמתקשים לתמרן בין הרצון לראות את הילדים ובין הצורך לפרנס אותם. בישראל, נאמר כבר עתה, איזון כזה אינו קיים: אנחנו במקום הרביעי מהסוף ב־OECD.

צילום: תום אדריאנסן cc-by-sa

הדירוג מורכב משלושה מדדים: הראשון, משך הזמן שאנשים מקדישים לפנאי ולטיפוח אישי. במדד זה מדורגת ישראל במקום ה־24, עם 15 שעות ותשע דקות בשבוע - לעומת בלגיה, בראש הרשימה, עם יותר מ־16 וחצי שעות. המדד השני עוסק בשיעור העובדים שעובדים "הרבה מאוד" (יותר מ־50 שעות בשבוע). במדד הזה, ישראל ניצבת במקום ה־30.

התמונה העגומה ביותר משתקפת מהמדד השלישי, שעוסק בשיעור האמהות המועסקות: בישראל רק 55% מהאמהות לילדים בגיל בית ספר מצליחות לפתח לעצמן קריירה ולממש את עצמן בשוק העבודה, מה שמקנה לישראל את המקום החמישי מהסוף גם בדירוג הזה - לעומת הולנד, למשל, שניצבת במקום השמיני עם 75%. ממוצע ה־OECD עומד על 66%.