שבח, מופת
הדס שפר בילתה שבוע בבית הספר שבח מופת בדרום תל אביב, בניסיון לפצח את סוד הצלחתו. כן, היא גילתה שם גם שמרנות פדגוגית מבית היוצר של ברית המועצות. אבל מסתבר שהסוד הוא צוות מורים מסור באופן חריג, שמבלה שעות ארוכות בהתאמת חבילת הצטיינות אישית לכל תלמיד. בלי רפורמות מיוחצנות, בלי תוספת תקציב. פשוט המון עבודה קשה, אהבת המקצוע ותחושת שליחות
11:0506.06.11
כשדימה קרויטר הגיע לראשונה לשערי תיכון שבח מופת ברחוב המסגר בדרום תל אביב לפני כשש שנים, הוא עדיין לא היה אלוף העולם בשום דבר. רחוק מזה. קרויטר היה אז סתם עוד תלמיד צנום וקטן, אפילו מעט כפוף גב. כבן לאם חד־הורית עם אח גדול שנשאר מאחור באוקראינה להתמודד עם מחלת כבד קשה, החלומות של דימה היו פשוטים וקשורים לבעיות הקיום היומיומיות שמאפיינות ילדי מהגרים. הוא היה תלמיד ממושמע למדי אבל בעל הישגים בינוניים ומטה.
המטען הכבד שנשא לא מנע ממנו להצטיין בתחום אחד - קפיצה למרחק בשיעורי ההתעמלות. בשבח מופת היה מי ששם לב לכישרון הזה: המורה הבכיר לספורט יגאל דווידוב, ששלח אותו למבדקים במכון וינגייט, שם התברר כי לדימה יש נתונים טבעיים מרשימים וכישרון נדיר בקפיצה לגובה ולמרחק. מכאן הדרך כבר היתה קצרה ליצירת קשר עם מועדון הספורט מכבי תל אביב, שפרס עליו את חסותו וכספונסר אפשר לו ולאמו גם מעט רווחה כלכלית. בלי ששם לב לכך, החלומות של דימה השתנו. הוא התחיל לחלום על אליפות העולם. בקיץ 2009, אחרי שכבר זכה בתואר אלוף ישראל בקפיצה לגובה, הצליח דימה להגשים את החלום הזה. באצטדיון האתלטיקה של ברסנונה שבאיטליה הוא קפץ לגובה של 2.20 מטר והיה לאלוף העולם לקאדטים.
תיכון שבח מופת בת"א צילום: עמית שעל
היעד הגדול הבא של דימה, היום תלמיד כיתה י"ב, הוא המשחקים האולימפיים בלונדון ב־2012. בינתיים, כלתחרויות בחו"ל הוא נוסע בראש שקט. התיכון מכין עבורו את חומר הלימוד שהוא עתיד להפסיד, מוריו מתקשרים אליו לפני ואחרי הנסיעה, מתדרכים אותו ומעניקים לו שיעורים פרטניים כאשר הוא מתקשה בתחום מסוים. הם גם מוודאים שהתחרויות אינן גובות ממנו מחיר רגשי גבוה מדי. הכל כדי שדימה יוכל להצטיין במה שהוא טוב בו.
הסיפור המופלא הזה של דימה קרויטר הוא רק המחשה בולטת אחת לכך שבית הספר שבח מופת אינו תיכון תל־אביבי רגיל. משהו שונה שם. בדרך הניהול, באופן ההסתכלות על התלמידים, בתפיסת מושג המחנך ותפקידו, בשיטה עצמה. אגב, בזמן הכנת הכתבה מת אחיו של דימה. הוא אמנם הספיק להגיע לישראל לטיפולים רפואיים, אולם ללא ביטוח בריאות פרטי לא היה לו סיכוי של ממש לקבל תרומת כבד. קבוצה גדולה של תלמידים ומורים מבית הספר, ובראשם סגנית המנהל מירה מיטל, נסעו ללוויה בקיבוץ גבעת ברנר. כשחזרו לבית הספר נשלח אחד המורים הבכירים "לעשות קנייה בסופרמרקט" ולהביא מצרכים למשפחה האבלה. "מישהו אמר שזה צריך להיעשות?", שואלת מיטל, "מובן שלא, אבל זה בדיוק היחס האישי שאנחנו נותנים לתלמידים, והצורך שאנחנו מרגישים לעשות".
"מצוינות זה אנחנו"
בבית הספר הייחודי הזה לומדים היום 1,040 תלמידים בכיתות ז'־י"ב, ועוד 72 שממשיכים בלימודי הנדסה בכיתות י"ג־י"ד. הם מגיעים מרחבי אזור המרכז - מתל אביב עד חדרה, מכפר סבא ופתח תקווה עד לוד, ואפילו מאשדוד, אשקלון ואריאל, וזוכים להישגים יוצאי דופן. לבית הספר עצמו אין רישום מדויק של כל הישגי תלמידיו. ובכל זאת, לא חסרות דוגמאות.
רק בשנה האחרונה זכו 35 תלמידים שלו בפרס מצוינות של משרד החינוך שניתן לתלמידים שסיימו בחינות בגרות ביותר מ־30 יחידות לימוד במדעים בציון ממוצע של יותר מ־85. על כך אפשר להוסיף מקומות ראשון ושלישי באולימפיאדת הכימיה של הטכניון ב־2009, מקום ראשון באולימפיאדת הרובוטיקה של הטכניון ב־2009, אלוף אירופה ואלופת עולם בשחמט לנוער ב־2009, השתתפות של 300 מתלמידי בית הספר בשבירת שיא גינס במשחק שחמט סימולטני שנערך בכיכר רבין בסוף 2010, ומקומות מכובדים באינספור תחרויות מדעיות וספורטיביות.
הלוח החכם שהוכנס לשימוש בחמש מהכיתות צילום: עמית שעל
כמעט כל חדר בבית הספר מעוטר בגביעים, בתעודות הוקרה ובמדליות. לא לחינם בחר נשיא המדינה שמעון פרס לאמץ לחיקו דווקא את בית הספר הזה.
בנוף העגום של מערכת החינוך הישראלית, שבח מופת הוא אנומליה, חידה. מוריו אינם זוכים לשכר גבוה משל יתר המורים בישראל ואיש אינו נותן להם בונוסים כספיים על הישגיהם. התלמידים אינם נדרשים לעמוד בבחינות כניסה או סינון מיוחדות, ובניגוד לסברה הרווחת, אין זה מוצאם הרוסי שמסביר את הישגיהם, פשוט משום שתמהיל התלמידים השתנה מאז שנות השמונים - וכיום 80% מהם ילידי ישראל. ובכל זאת, בין כתליו של המבנה התעשייתי בדרום תל אביב מתרחש מדי יום נס מתמשך.
בניסיון לפצח את סוד הקסם של שבח מופת ביליתי שבוע שלם בין כתליו של בית הספר. שוטטתי במסדרונות, ישבתי בשיעורים, שוחחתי עם ההנהלה וצוות המורים ועם התלמידים. למרות החששות מפני כתבה שלילית, העניקה לי הנהלת בית הספר חופש מוחלט. אז נכון, מצאתי כמה קירות מכוסים בכתובות גרפיטי, ראיתי כמה בעיטות בין תלמידים וקומץ של תלמידים מעשנים. אבל אם הכל היה מושלם, עד כמה זה יכול היה להיות אמיתי?
כאשר תלמידי שבח מופת באים בשעריו הם עוברים דרך דיסוננס. מההמולה והפיח של רחוב המסגר, הם עולים בשני גרמי מדרגות לכניסה הראשית של בית הספר וחולפים תחת שלט שקורא בגאווה "מצוינות זה אנחנו". זוהי תמציתו של בית הספר, מכונה אורגנית גדולה ומשומנת, שכל אחד מאיבריה פועל לשרת את מטרת העל: לחנך למצוינות.
המוטו של מנהל בית הספר בשש השנים האחרונות, ד"ר דב אורבך, הוא "לתת לילד להיות מצוין במה שהוא יודע, אנחנו כבר נדאג לכל היתר". צוות המורים של בית הספר - מארג של עולים ממדינות חבר העמים וילידי ישראל - הולך אחריו כמו יחידת עילית קטנה ומיומנת. יחד הם מהווים תופעה חריגה בנוף החינוכי הישראלי. הם מחוללי הקסמים של שבח מופת. בזכותם מסתתרים במסדרונות סיפורי הצלחה נוספים, מפורסמים פחות מזה של דימה קרויטר, של לא מעט ילדים שחלקם גדלים במשפחות מהגרים קשות יום שמגיעים להישגים מרשימים כנגד הסיכויים.
"בבית הספר יש תלמידים מצטיינים, אבל יש גם תלמידים בינוניים ותלמידים חלשים", מסביר המנהל אורבך. "שיעורי ההצלחה בבגרות גבוהים מהממוצע הארצי, אבל לא הכי גבוהים בעיר, מפני שכאידאולוגיה אנחנו קולטים תלמידים מכל הרמות והשכבות. המטרה החינוכית שלנו היא הקטנת הפערים בחברה הישראלית, שהם מהגבוהים בעולם, וזה פוגע בחוסנה של החברה".
מנהל בית הספר, ד"ר דב אורבך צילום: עמית שעל
כדי לשים דברים בפרופורציה, כשאורבך אומר שנתוני הבגרות הם "לא הכי גבוהים בעיר" הוא מתכוון לכך שבשנה שעברה חלה ירידה קלה ושכעת שיעור הזכאים עמד על מעט מתחת ל־80%. הממוצע הארצי, לצורך ההמחשה, עומד על 46.6% בלבד.
אורבך, ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית ששימש בעברו כמפקד פרויקט נערי רפול וראש מחלקת השכלה בחיל החינוך, מחזיק במשנה חינוכית סדורה. הוא רואה קשר ישיר בין הלימודים במערכת החינוך לבין השירות הצבאי וחוסנה של התעשייה. "לא כולם חייבים ללמוד באוניברסיטה", "ישראל הופכת למדינה של תיאורטיקנים" ו"מערכת החינוך כבר לא מייצרת טכנאים" הן אמירות שלו שניכרות היטב בשיטה שבה הוא מנהל את בית הספר ובצורת החשיבה של המורים עצמם.
התלמידים:
"בתיכון הקודם שלי המורים שנאו אותי. כאן שואלים לדעתי"
כל מחנכי הכיתות יושבים עם כל המורים המקצועיים ועוברים תלמיד אחר תלמיד. בודקים הישגים, חיסורים, איחורים. מוודאים שאם לאחד מתלמידיהם יש בעיה נקודתית, היא מטופלת. התלמידים, מצדם, מגיבים למסירות הזו באסירות תודה
הדס שפר
לכתבה המלאה 
"צריך לחשוב היטב כיצד מגדירים מצוינות", אומר עמית זמירי, מחנך כיתה י"ב, רכז הכנה לצה"ל ורכז שכבת כיתות ז'. "האם מצוינות היא לקחת ילד שמגיע ברמה של 8 ולהביא אותו ל־10, או לקחת ילד שהתחיל במינוס שתיים בלי סיכוי להוציא תעודת בגרות ולהגיע איתו לרמת האפס. בעיניי, זו המצוינות. שכל ילד יוכל למצות את מלוא הפוטנציאל שלו, ושבדרך ילמד גם להיות בן אדם, דבר שלעתים נדחק במירוץ אחר הבגרויות".
זמירי הוא בעל תואר שני בקרימינולוגיה. לפני שהגיע לשבת מופת, לפני 12 שנה, עבד עם נוער עבריין כמדריך חבורות רחוב. הוא מעיד על עצמו שהגיע לעסוק בחינוך מתוך שליחות "ליצור דור ביקורתי וחושב". השיחה איתו מתנהלת במסדרון בדרך לשיעור סוציולוגיה. בזמן שאנו צועדים ניגשים אליו שוב ושוב תלמידים שונים. אחת מן התלמידות מבקשת ממנו שחרור מהשיעור שלו בשביל לשבת בספרייה ולהשלים איזו עבודה באנגלית. זמירי מוציא ממנה הבטחה שתגיש לו בתמורה מטלה לימודית אחרת.
"הבעיה היא שהרבה אנשי חינוך לא מתאימים את עצמם לדור. היום המורה כבר לא מקנה ידע. הכל הרי נמצא באינטרנט. המורה צריך לטפל בנושא הגבולות, בהקניית כבוד וערכים. לכן אנחנו מרימים הרבה טלפונים לתלמידים, מנהלים הרבה שיחות אישיות. יש לנו מורה תורן שעומד בכל בוקר ברבע לשמונה בשער בית הספר לראות בעיניים את פני התלמידים, לראות אם יש בעיות שצריך להתייחס אליהן".
כוורת של מורים מתרוצצים
אחד הרשמים המיידיים מהשוטטות בשבח מופת הוא שמורי בית הספר כל הזמן נמצאים בתנועה, כל הזמן עושים משהו, כל הזמן לוקחים על עצמם תפקידים נוספים, כל הזמן מרגישים חלק ממשהו גדול. אפילו לעקוב אחריהם זו משימה מתישה. יומה של טאיה ורביצקי למשל, שמשמשת כסגנית המנהל ומנהלת המכללה (כיתות י"ג־י"ד להנדסאים), מתחיל בשבע בבוקר ומסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות מאוד. ואף שכמעט אין לה זמן לנשום, גם אחרי 24 שנים בתפקיד אין בהתנהלותה זכר לשחיקה. "אני כל כך אוהבת את זה, ולא רק אני, כל המורים. זו ממש חתונה קתולית", היא אומרת תוך כדי שאנחנו מתרוצצות ממקום למקום.
ביום שבו ליוויתי אותה התקיימה בחינת המגן במתמטיקה. ורביצקי הכניסה לחדרה נערה צעירה ונתנה לה לעשות שם את המבחן, לבדה. מאוחר יותר התברר לי כי מדובר באחד המקרים המיוחדים שבהם היא מטפלת באופן אישי. "התלמידה הזו לא מגיעה לבית הספר", הסבירה לי, "היא מגיעה לעשות רק את המבחן". מדובר בנערה שעלתה לארץ ללא אב. אמה מתה לאחרונה מסרטן. "אני בקשר איתה, מנסה להחזיק אותה מעל לפני המים. היא לא מסוגלת להגיע לבית הספר. היא קצת עובדת וקצת עוברת טיפול. היא לא מסוגלת להיות עם הילדים. היא מתעצבנת כי היא מרגישה שהם ילדים והיא כבר ממש בוגרת". כשהנערה סיימה את המבחן ורביצקי היתה נרגשת: זו היתה הפעם הראשונה שהיא אפשרה לה לחבק אותה.
המסירות הטוטאלית של זמירי וורביצקי היא מנוע ההצלחה של שבח מופת. לכל תלמיד בבית הספר הזה יש פנים. הצוות החינוכי יודע עליו כמעט הכל. התקשורת בין המורים ובין המורים לתלמידיהם מגיעה לרמת עדכון שהיא הרבה מעבר לשעות של יום עבודה רגיל. הטלפונים הניידים של המורים זמינים גם בשעות הלילה. הדאגה והאכפתיות היא אמיתית, לא מזויפת. שום תלמיד לא נותר כאן מאחור, כי הצוות לא מאפשר לו. ולמי שתהה, אין מדובר בתפיסה שוויוניות של סוציאליזם לימודי. המצוינים לא יכופפו למטה בכוח רק כדי לצמצם פערים לעומת החלשים. למצוינים פחות יסייעו להגיע למקסימום הפוטנציאל שלהם ומעט מעבר לכך. הם פשוט "לא חוסמים בפני התלמיד שום אפשרות להצליח", מגדירים מורי בית הספר.
אבל מה מאפשר למנוע הזה לעבוד? מה הדלק שמזין אותו? בתום השבוע שלי בשבח מופת, נדמה לי שרכיבי המתכון המנצח נגלו לעיניי. מדובר בנוסחה שמשלבת מרכיבים רבים שכולם הכרחיים ליצירת המצוינות. ההקפדה על שעות לימוד מוגברות במדעים (מתמטיקה, פיזיקה, כימיה) לכל השכבות, הרבה מעבר לדרישות משרד החינוך; הכנסת לימודי השחמט כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים; "החממה הטכנולוגית" - שיעורים במעבדת מחשבים מפותחת; הלוח החכם שהחליף את הלוח והגיר של פעם בחלק מהכיתות; הקמת מפעל הזנה שנותן לכל התלמידים ארוחה חמה בשעות הצהריים, ללא תשלום לאלה שבאים ממשפחות נזקקות; ושיעורי תגבור בקבוצות קטנות אחרי שעות הלימודים, במימון עיריית תל אביב, רשת עמל וכספי תרומות שהמנהל מגייס. אלה המרכיבים שהופכים את שבח מופת למה שהוא.
ובכל זאת, יש שם משהו נוסף. מרכיב נוסף, שבמבט ראשון הוא סמוי מן העין, אבל לאחר התבוננות ארוכה הוא מתחיל להתגלות. בתמצית: לפני שבית הספר מאפשר לכל תלמיד למצות את פוטנציאל המצוינות שבו, הוא מאפשר לכל מורה למצות את פוטנציאל המצוינות שבו. זה מה שגורם למורים לצאת מגדרם ולפתח מסירות ומחויבות יוצאות דופן להצלחת בית הספר. זהו המרכיב הסודי שקושר יחד את כל המרכיבים האחרים.
"זה משהו שהוא מעבר ללימודים", מסבירה ד"ר שירי דניאלס, העומדת בראש המערך המסייע הטיפולי של בית הספר. חלק מרכזי בעבודת צוות היועצים והפסיכולוגים שדניאלס עומדת בראשו הוא תהליך להעצמת צוות המורים. "הצוות צריך להרגיש טוב, צריכים שיהיו יחסים חמים, תחושת שייכות למקום", היא אומרת. כחלק מהתהליך הזה דניאלס מקיימת כל העת שיחות עם המורים כדי לשמוע בין היתר אם משהו מפריע להם, לדבר על הצרכים שלהם, על השחיקה ועל הצורך בקידום. "דב הכניס אותי להנהלה המצומצמת, וזו אמירה. זה לא קורה בבתי ספר אחרים".
בבית הספר צוות של 116 מורים על כ־1,100 תלמידים. "אני מאוד מאמינה שחיבוק ויחס אישי יכול לקדם גם את התלמידים, אבל גם את המורים", אומרת מירה מיטל, סגנית מנהל בית הספר ומנהלת החטיבה העליונה. "צוות זה משהו שצריך כל הזמן לחזק. אחרת מה יניע אותו, המשכורת שלו? המשכורת שלו היא כלום. לכן אנחנו כל הזמן עם האצבע על הדופק. אני לא מרשה לעצמי להגיע למצב שאפשר לנוח", היא מוסיפה.
מיטל החלה את דרכה בשבח מופת כמורה לחינוך גופני ב־1978, כשעוד היה תיכון מקצועי שקיבל לשעריו רק בנים. ב־1993 הציעה לה המנהלת דאז רבקה צוק את תפקיד הסגנית, ובהדרגה היא נכנסה לתחום הפדגוגי והחלה לבנות את תפקידי מרכזי המקצועות ולהעצים את מעמדו של המורה.
"כשרבקה צוק, שבאמת היתה מנהלת עם חזון, הרימה את הכפפה, היא קלטה מורים שהביאו את המודלים שלהם של לימודי המופת מרוסיה (דגש על לימודי מתמטיקה, פיזיקה ותרבות). היום יש לנו פה הרבה מאוד דוקטורים והרבה גברים, מה שלא בהכרח קיים בבתי ספר אחרים. שיטת ההקפדה העקבית אחר הישיבות, השמרנות שלנו - זה סוד ההצלחה".
הספרייה, שנבנתה בתרומת הקהילה היהודית בלוס אנג'לס. התלמידים אינם נדרשים לעמוד בבחינות כניסה מיוחדות, ובניגוד לדימוי הרווח, 80% מהם הם ילידי הארץ צילום: עמית שעל הפיגוע, התרומות ורשת עמל
ואמנם, שבח מופת לא תמיד היה סמל למצוינות. כשנוסד, ב־1946, נקרא רק "שבח" ושימש תיכון מקצועי לבנים בלבד עם מגמות כמו נגרות או חשמל. מאוחר יותר נפתחו מגמות מקצועיות גם לבנות, במקצועות הסיעוד. ברבות השנים נהפך בית הספר לתיכון מקיף־עיוני אך למרות זאת עדיין נחשב לבית ספר כושל. ואז הגיע גל העלייה הגדול מחבר המדינות, והמנהלת המיתולוגית צוק החליטה לנצל את השינוי בנוף התלמידים כדי לחולל מהפך. לשם בית הספר נוספה המילה "מופת" והושם דגש על לימודי המדעים. עד מהרה בית הספר הפך להיות מזוהה עם מצוינות.
לתודעה הציבורית עלה בית הספר שלא בטובתו בקיץ 2001, כאשר שבעה מתלמידיו נהרגו בפיגוע בדולפינריום בתל אביב וסיפורו המיוחד נחשף בתקשורת הישראלית והבינלאומית. תרומות החלו לזרום אליו. הקפטריה רחבת הידיים של בית הספר, שנחשבת כיום למוקד חברתי מרכזי שלו, הוקמה הודות לתרומת קרן חיים סבן. מבנה הספרייה המודרני של בית הספר נתרם על ידי הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. גם החממות הטכנולוגיות, חדר המולטימדיה, חדר הכושר וחלק גדול מהמחשבים הם תרומה של הגופים הגדולים במשק. ויש גם מועדון וירטואלי של אנשי עסקים יוצאי בית הספר. חלקם בעלי בתי תוכנה שמעסיקים את בוגרי בית הספר הטריים לפני השירות הצבאי ואחריו.
אבל בשנים האחרונות עבר התיכון שינוי נוסף. עם הגידול ההדרגתי במספר התלמידים שמגיעים אליו מחוץ לעיר החליטו בעיריית תל אביב שאין סיבה לתקצב את לימודיהם של תלמידים מערים אחרות, והתמיכה בבית הספר הצטמצמה. בלית ברירה החליטה ההנהלה למצוא מקור מימוני אחר, והפתרון שנמצא היה הצטרפות לרשת החינוך הטכנולוגי ההסתדרותית עמל.
המעבר הזה לא היה פשוט, ותחושת ההזנחה מצד העירייה הותירה משקעים. "הדבר הכי כואב", אומרת המחנכת אביבית קאופמן, "הוא שעיריית תל אביב התנערה מאיתנו, כאילו ויתרה על כל מה שנעשה בשנים האחרונות. מה זה משנה מאיזה ארץ באו ההורים ומאיזו עיר התלמידים? נפגענו מהעירייה, אני באופן אישי מאוד נפגעתי".
המורה מנקה את המבחנות
אחד המורים שהביאו איתם מברית המועצות את מודל לימודי המופת הוא גרגורי קנופוב, שבאוקראינה שימש המרכז הארצי של לימודי הכימיה בתיכונים. במסדרונות שבח מופת התלמידים מספרים שבתחילת דרכו בבית הספר היה מגיע מאשקלון מדי בוקר בשש כדי לנקות את המבחנות והעדשות, לסדר את הכיתה ולקבל את פני התלמידים כאילו הוא מכניס אותם לסלון ביתו. חלק מהתלמידים הגיעו לפני השיעור לקבל שיעורי תגבור. "זו גאווה שתלמידים היו מעדיפים לבוא לפני תחילת השיעור ולא אחריו", הוא אומר.
ואכן, הישגי בית הספר בכימיה נחשבים לגבוהים בארץ. אל מבחן הבגרות הראשון שאליו הכין קנופוב ניגשו 18 תלמידים. לפני שנה כבר ניגשו לבגרות בכימיה 50 תלמידים, וציוניהם הגיעו לממוצע של 95.9.
השיטה של קנופוב מתבססת על כבוד ומחויבות הדדיים. "אנחנו חותמים חוזה בתחילת השנה", הוא מסביר. כדי לדחוף את תלמידיו למצוינות הוא נותן להם להרגיש חלק מצוות ההוראה: תלמידים שחזקים בתחום מסוים מלמדים תלמידים חלשים יותר במסגרת קבוצות למידה. "אם תלמיד יודע להסביר למישהו אחר את מה שהוא טוב בו, גם התוצאה שלו במבחן תעלה. ובתור חבר של התלמיד החלש יותר הוא מכיר את רמת וצורת החשיבה שלו יותר ממני", הוא מסביר. "זה בונה את התלמיד להיות חלק מההצלחה ומפתח כישורי מנהיגות. עובדה, מבית הספר שלנו יצאו כבר חמישה רופאים, ארבעה עומדים לסיים דוקטורט בכימיה, יש עוד עשרות שלומדים כימיה באקדמיה, וידוע לי על שתיים שהלכו להיות מורות לכימיה", הוא אומר בגאווה.
המנגנון שמשמר את המחויבות והמסירות של המורים לבית הספר ולתלמידים הוא הצורך שיוצרת ההנהלה להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. "רשת פדגוגית צפופה", מגדירים זאת בבית הספר, כזו שלא מאפשרת לאף תלמיד לצנוח למטה. הרעיון: להיות קשובים למתרחש ב"שטח" כבר היום, כדי לא לגלות את המחדל רק מחר. זו כמעט אנטיתזה מושלמת לתרבות ה"סמוך" הישראלית. השיטה: קיום ישיבות עדכון שבועיות וקבועות של ההנהלה עם רכזי השכבה ועם רכזי המקצוע, וישיבות של רכזי השכבה עם צוות מחנכי הכיתות.
"זה חלק מהתרבות הבית־ספרית", מסבירה רונה תלם, מחנכת י"ב, רכזת ספרות בחטיבה העליונה ורכזת הערכה, "זה בילט־אין במערכת. ההצפה של הבעיות והקשיים היא מיידית, אתה לא מגלה דברים אחרי חצי שנה. למשל, היו לנו קשיים בשפה באחד השיעורים בכיתת העולים וישר טיפלנו בזה. היו כיתות שפוצלו כי הבנו שהמתכונת הנוכחית של הדברים לא נותנת מענה ולא רצינו להגיע לכיתה י"ב ושתלמידים ייפלו בבגרות".
תחילת הדרך. בית ספר מקצועי לבנים בלבד צילום: עמית שעל מחויבות, מסירות ומשמעת
בתוך כל הפאזל המורכב הזה, שמזכיר, ולא במקרה, יחידה צבאית, מחנך הכיתה הוא שחקן ציר חשוב ביותר. מחנכי הכיתות בודקים היכן התלמידים מתקשים, אם הם צריכים שיעורי עזר או האם צריך לתאם עם מורה מקצועי כלשהו מועד אחר למבחן בגלל בעיה כלשהי. גם מה שקורה במשפחות התלמידים מקבל התייחסות מצוות המחנכים.
"בחלק מהמקרים מדובר באוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי בעייתי, מעצם העובדה שאלה משפחות מהגרים. אני לא יכולה לסמוך על ההורים שייקחו לשיעורים פרטיים בתנ"ך, למשל", אומרת תלם. "זה הכל בידינו, מה שאנחנו נעשה יהיה ומה שלא נעשה לא יהיה. אם צריך שיעורים פרטיים אנחנו רצים להנהלה בשביל למלא פערים. אין פה פריבילגיה של בית. בכיתה שלי ההתעניינות במה התלמיד יאכל היא באותה רמה כמו ההתעניינות ברמת החינוך שהוא מקבל", היא מוסיפה.
במקביל, או בתמורה, הם דואגים לקבוע לתלמידים גבולות ברורים, ועומדים על שמירתם בעקשנות. "הילדים יודעים שהם לא יכולים לקלל", מספרת ורביצקי, "זה כל כך ברור שזה בכלל לא ייתכן פה. בתחילת הדרך, כשרק הגיעו העולים החדשים, היו מקרי אלימות בינם לבין הוותיקים. אבל עצרנו את זה. הגדרנו מה מותר ומה אסור, ואפילו זרקנו מבית הספר ילדה מצטיינת שהרביצה לילדה שנחשבה לחלשה יותר. מאז כולם קלטו את המסר, אין דבר כזה שחזק ירביץ לחלש".
ואכן, למרות העבר הבעייתי, בשבח מופת אוהבים להרגיש בית ספר עם מורשת, אולי בשביל להראות כמה התפתחו מאז הימים ההם. "זה בית הספר הראשון שנפתחה בו מגמת חשמל בשנות החמישים", מספרת לי בגאווה טטיאנה וינוגרדוב. "מאז מגמת ריתוך חשמלי הפכה למגמת רובוטיקה, ומגמת חרטות יד הפכה למגמת מכניקה", היא אומרת.
וינוגרדוב היא בכלל המורה למוזיקה בשבח מופת. פגשתי אותה במקרה במסדרון. כשביקשתי הכוונה לאחת הכיתות היא מיד נרתמה לעזור לי. בדרכנו היה חשוב לה להציג בפניי את כיתת המולטימדיה, את פינת ההנצחה בספרייה לשבעת נרצחי פיגוע הדולפינריום, ואת החממה הטכנולוגית שבה ישב באותה שעה התלמיד גיל פופילסקי, אלוף אירופה בשחמט לבנים עד גיל 16, ועבד על תוכנת מחשב שפיתח.
וינוגרדוב היא דור שלישי למשפחה של מלחינים. בברית המועצות היתה מוזיקאית מקצועית והשתתפה בתחרויות, עד שעלתה לישראל בגיל 40. מאז בית הספר הוא חלק ממנה, משום שהוא נתן לה את ההזדמנות להגשים את עצמה.
"כשהגעתי לישראל חשבתי שאפשר לעבוד כאן רק בניקיון", היא אומרת. אבל אז שמעה על בית הספר ברדיו ושלחה את בתה ללמוד בו. אחר כך התחילה ללמד בהתנדבות בחוגים שעורך בית הספר בשעות אחר הצהריים, ובהמשך כבר השתלבה בצוות ההוראה כמורה מן המניין. לא פלא אפוא שכאשר היא מספרת על בית הספר עיניה נמלאות ברק של גאווה. "הקמנו פה לאט לאט מרכז לאמנויות, והוכחנו שאנחנו יכולים להגיש תלמידים מצטיינים גם לבגרות במוזיקה. בעלי אומר שזה הבית הראשון שלי. אני לא יודעת איך אצא לפנסיה, זה יהיה משבר בשבילי".
הדס שפר בילתה שבוע בבית הספר שבח מופת בדרום תל אביב, בניסיון לפצח את סוד הצלחתו. כן, היא גילתה שם גם שמרנות פדגוגית מבית היוצר של ברית המועצות. אבל מסתבר שהסוד הוא צוות מורים מסור באופן חריג, שמבלה שעות ארוכות בהתאמת חבילת הצטיינות אישית לכל תלמיד. בלי רפורמות מיוחצנות, בלי תוספת תקציב. פשוט המון עבודה קשה, אהבת המקצוע ותחושת שליחות
