תודה למאיר דגן
הניסיונות להכפיש את מאיר דגן לא צריכים להסיט את תשומת הלב מהאזהרה החמורה שלו: נתניהו וברק עלולים לגרור אותנו לאסון לאומי
המתקפה המבוהלת על מאיר דגן היתה צפויה. ראש הממשלה ושר הביטחון לא הצליחו להבליג כאשר ראש המוסד שהם עיטרו בשבחים ובמחמאות הפתיע אותם בסטירת לחי מצלצלת. נתניהו וברק שלחו את משרתיהם להשתלח בדגן. "סביבת ראש הממשלה" הפרנואידית־תמיד האשימה אותו בשותפות לקנוניה פוליטית. אחד השאווישים
גם הסטת הוויכוח הציבורי לשאלה הכי פחות חשובה היתה צפויה: האם זה "בסדר" שראש המוסד ידבר בפומבי מיד לאחר פרישתו ועוד יאמר בגילוי לב את דעתו בעניינים גורליים של מדינת ישראל. בסדר או לא בסדר — למי אכפת? כשאדם מבחין בשריפה הוא צריך לצעוק גם אם הוא מפריע לקונצרט חגיגי. בטח על הטיטניק. אכן, זה לא מנומס להפריע לנגנים, אבל זה בהחלט לא הזמן לדון בנימוסים והליכות.
ולא היתה הפתעה גם בתבנית המוכרת של עשר דקות התהילה שהתקשורת הקדישה לדרמה של דגן. ככל סיפור גם דגן נמוג לו ביום שדרמה אחרת השתלטה על המסכים - מיקי חיימוביץ' פרשה מהגשת המהדורה המרכזית! אכן, לא רק העיסוק הממשלתי בענייני הביטחון של מדינת ישראל "רדוד", כטענת דגן. שוב התברר שגם הכיסוי העיתונאי של ענייני הביטחון רדוד.
זהו אם כך ניסיון, קצת פאתטי, להחזיר לסדר היום את האזהרה החשובה והקשה מאין כמותה של דגן. אזהרה כזו לא ניתנה לציבור ב־1973 כאשר גולדה מאיר ושותפיה לעיוורון ולטמטום הובילו את ישראל לתהום. הפעם קם איש אמיץ להזהיר אותנו שהממשלה שלנו עלולה לחולל אסון לאומי גדול יותר מזה של יום הכיפורים ההוא. איך אפשר להתעלם מהאזהרה הפומבית?
ראש המוסד הפורש אומר שתקיפה צבאית באיראן חייבת להיות "לא אופציה מועדפת ולא אופציה אפשרית אלא אופציה אחרונה". מוסרית ומהותית, זו דעה שכל מי שאוחז בה חייב להשמיעה, ואין הוא יכול להשתמש בזכות השתיקה. אבל עיקר העיקרים של דבריו של הראש זו חוות דעתו על קברניטי המדינה, ובמיוחד ראש הממשלה ושר הביטחון. בעניין זה, הוא בחר בחובת הצעקה. בכך, נענה להנחייתה של ועדת וינוגרד בעקבות מלחמת לבנון השנייה: "חובת הנאמנות העליונה של אנשי מקצוע היא למקצועם ולתפקידם ולא למי שמופקד עליהם".
לפי דגן אנחנו בידיים לא טובות. ראש הממשלה ושר הביטחון מצטיירים מדבריו כשני הרפתקנים שבפזיזות ובחוסר אחריות עלולים לגרום למלחמה נוראה. כשכתבתי דברים כגון אלה כמה פעמים בשנתיים האחרונות לא העליתי על דעתי שראש המוסד שותף לדאגתי. מתברר, שחששותיו גדולים יותר ומבוססים יותר. אני כתבתי כמשקיף המלקט מודיעין גלוי. דגן נחשף לנתניהו וברק ברגעים הכמוסים של החומרים השחורים ביותר. אני מאמין לו.
את הכותרות תפסו דבריו על תוכניותיהם של נתניהו וברק לתקוף את איראן, אבל דגן עצמו ביקש להדגיש עוד עניין חשוב - את הצורך החיוני לפתור בדחיפות את הבעיה הפלסטינית. כך אמר: "האתגר הראשון בעיניי זו הבעיה הפלסטינית, כי יש לה משמעויות לגבי עיצוב גבולותיה של מדינת ישראל וקביעת איכות החיים ואת היכולת שלנו לשרוד במרחב תלויה מאוד במערכת היחסים שתתעצב בינינו לבין הפלסטינים".
אין לי מושג מה דעותיו הפוליטיות של דגן, אבל מותר לנחש שהוא לא שם פתק של מרצ בקלפי. אם ביטחוניסט נחוש ולוחמני אומר שהאתגר הראשון בעיניו הוא דווקא הבעיה הפלסטינית, זה לא פחות חשוב מעמדתו החדה בנושא האיראני. כשנתניהו וברק נפרדו במילים נרגשות מדגן הם אמרו שאזרחי ישראל חייבים לו תודה על שירות מצוין במוסד. אנחנו חייבים לדגן תודה גם על האומץ והיושר שחשף עם יציאתו לאור.
