"רוצים לחיות יחד, יהודים וערבים"

בזמן קריאת שורות אלה לא בטוח שמאהל חריש עדיין קיים. בסוף השבוע קיבלו ראשיו מכתב התראה לקראת פינוי ממינהל מקרקעי ישראל, בגין תפיסת קרקע שלא כדין. לדברי חמי בר אור, מוביל המאבק נגד הפיכת חריש לעיר חרדית, החבר'ה הגדירו את המקום כמאחז ולא כמאהל, משום שהם מתכוונים להישאר בו עד שתבוטל התוכנית לשינוי אופי היישוב. ואכן, במקום יש רק אוהל אחד, קטן וסמלי, שלצדו שני קראוונים וצילייה גדולה. גם טלוויזיה הובאה למקום.

"אנחנו מנהלים מאבק מאוד ספציפי", אומר בר אור, ומצביע על השטחים הריקים והבנויים סביבנו. "עד עכשיו הושקעו פה 100 מיליון שקל מכספי משלם המסים, ורוצים להרוס את הכל ולבנות מחדש עיר לחרדים. אנחנו קוראים לכל הזוגות הצעירים לבוא ולתפוס פה חלקה, בעיר חדשה בין תל אביב לחיפה, על כביש 6. זה יכול להיות הפתרון למצוקת הדיור".

"האוהל יכול להעביר מסרים של דו־קיום"

אחמד מלחם, שועל קרבות ותיק מהכפר ערערה, מספר שבחריש נפל לו האסימון. "פה, עם חמי, הבנתי שמישהו שטף לנו את הראש כדי שנשנא אחד את השני ולא נוכל לראות את הדו־קיום. התוכניות לעיר יכולות לפגוע בו ובי באותה מידה". רעש מנוע נשמע ומלחם מגניב מבט הצידה, מחשש המינהל. אבל ממכונית שעליה הכיתוב 'ביטחון' יוצא אנדריי קישינבסקי מקיבוץ גן שמואל, שהביא בקבוקי מיץ מהמפעל בקיבוצו.

אוהל המחאה בחריש צילום: נמרוד גליקמן

מלחם נרגע וממשיך: "אנחנו לא מדברים פה על ימין ושמאל ועל אוניות וחנין זועבי. אנחנו מדברים על זה שאנחנו רוצים לחיות בשקט, יהודים וערבים בוואדי ערה. אני אופטימי עכשיו, כי אחרי רוטשילד המדינה הזו תיראה אחרת". קישינבסקי צוחק: "העולם כנראה השתגע אם הערבים אופטימיים והיהודים פסימיים", הוא אומר למלחם. "אתה חי בעננים. יבואו בחירות וכולם יצעקו 'היידה ביבי'". מלחם מלטף את כרסו העבה של קישינבסקי. "עד עכשיו אף אחד לא הצליח להעביר מסרים של דו־קיום", הוא אומר. "לא ההסתדרות ולא מפא"י ולא בגין. האוהל יכול".