במאהל בזכרון יעקב: "להביא גם את אלה שיש להם בתים"
"זה נכון שזכרון עוד לא התעוררה, לא העשירים שלה ולא העניים שלה. זה יקרה, אנחנו רק צריכים להתמיד"
תשע בערב ב"גן טיול", מרכז המושבה בזכרון יעקב. קבוצה מצומצמת של עשרה מבוגרים ובני נוער יושבת במעגל ומדברת על מהות המחאה ודרכי התנהלותה. פה ושם יש ויכוחים והטונים קצת עולים, אבל מתעשתים מיד. מאוד מקפידים כאן על תרבות הדיבור, על הזכות לשמוע ולהשמיע.
למאהל יש
במאהל הזכרוני אין מצוקות או מקרי סעד. יש הרבה אכפתיות ורצון לסייע להובלת המאבק בצפון. "אני רוצה להביא את אלה שיש להם בתים, אנחנו עובדים קשה גם בפייסבוק וגם במאהל כדי לשכנע אנשים להגיע", אומר אסף אדלרמן (30), עובד סוציאלי בהוסטל וממקימי המאהל. "קורה כאן משהו, אבל נכון גם שזכרון עוד לא התעוררה, לא העשירים שלה ולא העניים שלה. זה יקרה, אנחנו רק צריכים להתמיד".
"החומות הפיזיות כאן משפיעות על ההתנהגות"
עמרי (30), עובר אורח שאומר כי הוא מוזיקאי שמתגורר בתל אביב, מוסיף מטאפורה. "בזכרון החומות הפיזיות של הבתים גבוהות יותר וזה משליך באופן ישיר על התנהגות האנשים". בהמשך מעיר לו נער בן 17 שדעותיו ברורות, ושנראה שכל עניינו הוא לנצח בוויכוחים. שתי דקות לאחר מכן המוזיקאי התל אביבי קם והולך.
מלי רז (51), מטפלת באמנות, מאוד מזדהה עם המאבק. היא ילידת יפו ומפריע לה שמיד כששומעים שהיא מזכרון מתייגים אותה כעשירה. "אני באה מהמקום המזרחי, נולדתי בדירת עמידר והמחאה הזו הולכת איתי ובתוכי כבר 51 שנה. אני מאוד מזדהה עם דבריו של פרופ' יוסי יונה (מצוות היועצים של המחאה - ד"ל), ומתקשה להבין חלק מבני גילי שאומרים שהמחאה לא נוגעת אליהם. המחאה הזו היא של כולנו. יש לי שתי בנות סטודנטיות ברחובות ובירושלים, ואני רואה כמה קשה להן לשכור דירות ולהתקיים".
