חזון טאלב למזרח התיכון

גם כשטאלב עובר לבחון את המציאות במבט כולל יותר, ומביט על המישור הפוליטי, הוא מוצא את אותן תופעות ואותם כשלים אנושיים. לדבריו, יש קו מחבר ברור בין המשבר הפיננסי של 2008, שתפס (כמעט) את כולם בהפתעה, לבין האביב הערבי של 2011, שגם אותו איש לא צפה. "הנקודה הקריטית בשני המקרים", הוא כתב במאמר שפרסם לאחרונה בירחון הנחשב "פוריין אפיירס", "היא הדיכוי המלאכותי של התנודתיות — העליות והמורדות של החיים — בשמה של היציבות. מערכות מורכבות שהתנודתיות שלהן דוכאה באופן מלאכותי נוטות להפוך לשבריריות באופן קיצוני, ובאותו זמן לא להראות שום סיכונים נראים לעין". באותה נשימה טאלב מאשים את אלן גרינספאן, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית, בדיכוי מלאכותי של התנודתיות בשוק, ואת הדיקטטורים הערביים והמערב שתמך בהם בדיכוי מלאכותי של התנודתיות בחברה הערבית.

טאלב עצמו גדל בלבנון, והיה לאחד ממאות אלפי הנוצרים שעזבו את המדינה בעקבות מלחמת האזרחים שם - עוד אירוע לא צפוי שעיצב את השקפת עולמו כנער. אבל כיום, טוען טאלב, לבנון היא המקום היציב ביותר במזרח התיכון, "והסיבה לכך", הוא מסביר, "היא שכל החרא נמצא בחוץ. בכל פעם שיש מתיחת בלבנון כולם נלחצים ואמא שלי אומרת 'אל תבוא', בדיוק אז אני בא לבקר.

הפגנה במצרים צילום: איי אף פי

"הברבורים השחורים לא מגיעים עם הודעה מראש. בכל פעם שאנשים מדברים על תנודתיות וסיכון ודברים כאלה - אתה בטוח. זה אומר שאנשים מודעים לדברים. כשמלחמת האזרחים פרצה, אף אחד לא ראה את זה מגיע. להבדיל מלבנון, בסעודיה הדברים מטואטאים מתחת לשטיח. בלבנון יש שלום לא בגלל אידיאליזם, אלא רק כי כולם שונאים זה את זה באופן גלוי, ומנסים לעבוד זה עם זה ולהפוך את השנאה למשהו קונסטרוקטיבי. כשאתה מסתכל על סעודיה או על סוריה, אתה רואה שהן נמצאות במצב שבו לבנון היתה לפני 20 או 30 שנה. היום היא מקום יציב, אבל תהליך המעבר הוא נורא". טאלב מזכיר שעוד בספרו הקודם, "הברבור השחור", הביא את סוריה כדוגמה לסיר לחץ שעתיד להתפוצץ.

טאלב חושב שגם ישראל יכולה להסיק מסקנות מהתובנות האלה. "מה הטעם לעשות שלום עם דיקטטור, כמו שעשיתם במצרים? מה יוצא מזה? שלום של 30 שנה? 35 שנה? זה כלום".

יהיו מי שיאמרו ש־35 שנה בלי מלחמה זה לא מעט.

"אני יודע. אבל המצב האידיאלי הוא מצב מוסרי כמו זה ששורר כיום בין גרמניה וצרפת, או איטליה ואוסטריה. אתה עושה שלום עם העם, אתה לא רוצה לעשות עסקאות עם דיקטטורים. הפחד מפני אסלאם פונדמנטליסטי הופך - בדיוק ככה - למה שמזין אותו. אני כותב על זה בספר הבא שלי, על אנטי־שבריריות: כשאתה נלחם בהידרה, על כל ראש שאתה כורת צומחים שניים חדשים. הרעיון הוא למצוא אסטרטגיה חדשה במקום לנסות להכתיב דברים מלמעלה על ידי דיכוי או שליטה. זה משחק שפשוט אי אפשר לנצח בו.

"אם אני הייתי ישראל", ממשיך טאלב, "הייתי מעדיף לחתום על הסכם שלום עם ממשלה אסלאמית ולא עם ממשלה חילונית. היה לכם קל יותר לחתום על הסכם שלום עם חיזבאללה. הרי ב־1982 חתמתם על הסכם שלום עם הנוצרים, וזה הוריד את מספר הנוצרים בלבנון ב־30%. אתם צריכים למצוא את האויבים הגרועים ביותר שלכם ולהתחיל משם, לא למצוא את החברים שלכם".

בגדול, טאלב טוען, הוא "אופטימי ביותר" בנוגע לאזור, שעובר לדבריו תהליכי מודרניזציה "מהירה מכפי שהיית חושב. תראה לכמה אנשים יש פייסבוק!". כעדות נוספת הוא מצביע על שיעורי הילודה היורדים באיראן, במרוקו, בתוניס, וגם בקרב השיעים בלבנון. "אני אופטימי", הוא מסכם. "אופטימיות היא היעדר קונפליקט, היעדר מלחמה. כמו שכתוב בתנ"ך: 'ותשקוט הארץ 40 שנה'. בסוריה עומד להיות בלגן, תאמין לי, וכך גם בערב הסעודית. אבל אז, אחרי שזה ייגמר, תהיה להן יציבות".