לנגוצקי דורש פיצוי של 120 מיליון דולר בעקבות פסק הבוררות מול סקורפיו
לנגוצקי דורש פיצוי שווה ערך ל-1% מתגלית תמר - חלקו במסגרת ההסכם שערך עם בני שטיינמץ. מחברת סקורפיו נמסר בתגובה: "בעקבות הפרסומים בעניין פסק דינו של כבוד הבורר בעז אוקון, מודיעה חברת סקורפיו שהליך הבוררות טרם הסתיים וממילא שהכותרות בענין מוטעות לחלוטין ואינן משקפות את המציאות". בפסק הדין כותב הבורר בועז אוקון כי לנגוצקי הצליח להצביע על התנהגות שיטתית של התעלמות מהחובה לסייע לו למצוא מממן חלופי לחלקו בתגלית תמר ומהחובה למסור לו הודעה בעיתוי שיאפשר לו לעשות זאת
יוסי לנגוצקי זכה היום (ה') בבוררות מול בני שטיינמץ וצפוי לקבל מאות מיליוני שקלים כפיצויים על הטענות לגבי חלקו בתגלית תמר. בכוונתו לדרוש 120 מיליון דולר.
לנגוצקי דרש לקיים בוררות אחרי שהזכויות בקידוח תמר הופקעו ממנו ומסקורפיו שבבעלות שטיינמץ, כיוון שסקורפיו לא השקיעה כספים בקידוח. השניים החזיקו בשותפות שהיתה בעלת זכויות ל-5% מתגלית תמר.
לנגוצקי סבר שסקורפיו לא עמדה בחובת המימון שהוטלה עליה, ולא הודיעה לו מבעוד מועד שתפרוש מהקידוח, כפי שעשתה בפועל רגע לפני ההכרזה על תמר כתגלית בתחילת 2009.
סקורפיו, שזכויותיה בקידוח תמר בוטלו בשל אי השתתפותה בעלויות הקידוח, טענה במסגרת הליך הבוררות כי לא היתה חייבת להשקיע כספים, וכי באותם ימים שבהם נתבקשה להשקיע עוד כספים היא נאבקה על חייה הכלכליים עם בעלי האג"ח. הזכויות של סקורפיו בקידוח התאיידו בשל אי השקעה של 2.2 מיליון דולר.
לנגוצקי יוצגה על ידי עורכי הדין יוסי שגב, תומר שקרצי ובעז שגב. סקורפיו יוצגה על ידי עורכי הדין רונן יניב וגדעון שפק.
הדיון בבוררות פוצל לשני שלבים, ובשלב זה נבחנה שאלת האחריות של סקורפיו כלפי לנגוצקי, ונקבע כי רק אם זו תתקבל, ייקבע שיעור הנזק או הפיצויים להם זכאי לנגוצקי. הבורר, השופט בדימוס בועז אוקון, כתב בפסק הדין כי "נוכחנו שסקורפיו הפרה את הסכם היסוד, הפרה זו התבטאה בפגיעה בסיכוי לנגוצקי למצוא מממן חלופי. הראיות מלמדות שפגיעה זו אכן התחוללה. שאלת שיעור הפגיעה טעונה הכרעה בשלב הבא של הבוררות".
בתחילת פסק הדין כתב אוקון כי הוא מסתייג גם מתיאור הנזקים החמורים שהציג לנגוצקי, אשר תיאר את עצמו כמי שישב והמתין להחלטה ובשל כך החמיץ הזדמנות בטוחה, אך לדברי אוקון התיאור אינו שלם: "הניסיון להציג את עצמו כמין טנטלוס, שנגזר עליו לעמוד מתחת לגפן פורייה בסמוך למים בלא יכולת לאכול ולשתות, היה מוגזם".
לדברי אוקון, ההלכה הפסוקה מכירה בזכות לפיצויים גם במצבים של עמימות סיבתית, כלומר פגיעה בהזדמנות לבצע עסקה אלטרנטיבית. לדבריו, במקרים של "אובדן הסיכויים" קיימת אפשרות לפסוק פיצוי הסתברותי שישקף את הסיכוי שנשלל מהנפגע, גם אם סיכוי זה נמוך מ-50%.
מחברת סקורפיו נמסר בתגובה: "בעקבות הפרסומים בעניין פסק דינו של כבוד הבורר בעז אוקון, מודיעה חברת סקורפיו שהליך הבוררות טרם הסתיים וממילא שהכותרות בענין מוטעות לחלוטין ואינן משקפות את המציאות. חבל שלנגוצקי בחר לפרסם חצאי אמיתות מתוך פסק ביניים ארוך ומנומק של כבוד הבורר, ספינים תקשורתיים לא ישנו את מהות ההחלטה שמדברת בעד עצמה. בפסק ביניים זה לא נפסק ולו שקל אחד לחובתה של סקורפיו, והפרסומים בעניין זה פשוט מטעים. לא ניקח חלק במשחק התקשורתי אותו מנסה לנגוצקי לייצר".
איך התחילה הפרשה?
בני שטיינמץ, בעל השליטה בסקורפיו. צילום: סיון פרג'
לקראת סוף שנות ה-90 יזם לנגוצקי סקר בדבר חיפושי נפט וגז טבעי בים התיכון במטרה לאתר אתרים פוטנציאלים להפקת גז ונפט. הממצאים הצביעו על סבירות להימצאות נפט וגז טבעי מתחת לקרקעית הים. בתחילת 1999 פנה לנגוצקי לממונה על ענייני הנפט ממשרד התשתיות, ד"ר יחזקאל דרוקמן, בבקשה לקבל "היתר מוקדם עם זכות קדימה - 'גל'".
במקביל עניין לנגוצקי את חברת חיפושי הנפט הבריטית BG באזור החיפושים, והעביר לה את כל זכויותיו בבקשה לקבל היתרים לחיפוש גז. בתמורה קיבל אופציה לרכוש חזרה 5% מהזכויות בהיתרים תמורת אותו סכום ששילמו שני שותפים ישראלים אחרים שיכנסו לפרויקט.
כיוון שהמיזם דרש השקעה כספית גדולה נכנסה סקורפיו של בני שטיינמץ לתמונה. לנגוצקי ביקש לממש את האופציה לרכישת 5% מהזכויות בתמר מחלקה של BG במיזם, ועל מנת להשיג את ההון הדרוש פנה לשטיינמץ.
טרם חבירת בני שטיינמץ למיזם שלח לו לנגוצקי נתונים אודות שטחי רשיונות באגן הים התיכון, וציין את ההערכות הגיאולוגיות לגבי התגלית האפשרית בהם. לגבי תמר העריך לנגוצקי כי הוא עשוי להכיל גז בכמות של 45 TCF (טריליון רגל מעוקב). כיום ההערכה המעודכנת ביותר לגבי מאגר תמר מדברת על רזרבות מוכחות של 9 TCF.
קידוח תמר צילום: אלבטרוס
החלק של לנגוצקי: 1% מתגלית תמר
יוסי לנגוצקי צילום: יובל חן
בסוף המו"מ בין לנגוצקי לבני שטיינמץ נקבע כי שניהם יקימו יחד תאגיד החזקות ששטיינמץ יחזיק ב-80% מהזכויות בו ולנגוצקי יחזיק ב-20% מהזכויות בו. עקב העובדה כי חלקו המקורי של לנגוצקי היה אופציה ל-5% מתמר, ירד חלקו ל-1% מהתגלית נטו לאחר ההסכם. עם זאת, מדובר בנתח בדילול מלא, מאחר ושטיינמץ התחייב לבצע את כל ההשקעות הדרושות, כולל אלה המיוחסות לחלקו של לנגוצקי.
במסגרת אותו הסכם נקבע כי לנגוצקי יקבל שכר חודשי של 2,000 דולר כיועץ של תאגיד החזקות.
שווי מאגר תמר נאמד על ידי ועדת ששינסקי בכ-9.1 מיליארד שקל בלבד אחרי יישום חוק ששינסקי בכנסת. בפסק הדיון הוערך שווי מאגר תמר ב-8 מיליארד דולר, אך הערכה זו דומה יותר להערכות שנשמעו בשוק ההון טרם המלצות ועדת ששינסקי.
