סוף עידן האקטיביזם: נשיאת בית המשפט העליון פורשת

דורית ביניש (70)

נולדה בתל אביב, ב־28.2.1942

נשואה לעו"ד יחזקאל ביניש + שתי בנות בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית בירושלים

שופטת בית המשפט העליון משנת 1995. ב־2006 מונתה לנשיאה. לפני לכן כיהנה כפרקליטת המדינה, המשנה לפרקליט המדינה ומנהלת מחלקת בג"צים

הנשיאה דורית ביניש תפרוש בסוף החודש מתפקיד נשיאת בית המשפט העליון לאחר 16 שנות כהונה בבית המשפט העליון, מתוכן שש שנים כנשיאה, וביום שישי האחרון כבר מונה מחליפה, השופט אשר גרוניס. מקובל לראותה כמי שהופקדה על משמר מורשת אהרן ברק - המשך האקטיביזם, העצמאות, המהפכה החוקתית, מעורבות היתר של בית המשפט. גישה זו, שאינה חוטאת למציאות, מעמעמת ומגמדת את תרומתה לפסיקת בית המשפט העליון ולמשפט הישראלי. נכון, אין לה המשקל והנפח של ברק (11 שנות נשיאות, 28 שנות שיפוט בעליון), אבל לאף אחד אין.

תרומתה המרכזית של ביניש הנה בתחומי המשפט הפלילי והציבורי. בצד הפלילי ראוי לציין שלושה פסקי דין. בראשון, מינואר 2000, אסרה על "מכות חינוכיות". פסק דין זה היווה התערבות דרמטית של המשפט ביחסים הפנים־משפחתיים. בשני, ממאי 2006, נתנה ביניש את פסק הדין החשוב ביותר בתחום ההגנה על זכויות חשודים ונאשמים, כשקבעה ב"הלכת יששכרוב" המפורסמת שראיה שהושגה שלא כדין תיפסל אם קבלתה תפגע בהגינות ההליכים כלפי הנאשם. פסק הדין השלישי ניתן בפברואר 2008, ובו קבעה ביניש בדעת מיעוט שיש לבטל את הסדר הטיעון עם הנשיא משה קצב. "החלטת היועץ המשפטי לממשלה להתקשר בהסדר הטיעון הנידון לפנינו עומדת בניגוד בולט לאינטרס הציבורי במובנו הצר והרחב, ובכלל זה לאינטרס הציבורי שבהעברת מסר אפקטיבי ומרתיע מפני עבריינות מין ושמירה על עקרון השוויון בפני החוק".

בנוסף לשלושת פסקי דין אלו, ישנם חמישה פסקי דין של הנשיאה ביניש אשר השפיעו רבות על כלל הציבור. חלק מהפסיקות בעלות משמעות כלכלית רבה, וחלקן גררו עמן את זעמה של המערכת הפוליטית. ביניש מצטיירת כשופטת ליברלית שוחרת שוויון, ועם זאת בעלת נטייה ורטוריקה ממסדית. פסיקות אלה ממחישות דואליות זו.

בג"ץ 8397/06 ווסר אדוארדו נ' שר הביטחון

יוצאת להגנת ילדי שדרות

לצד ביטול הפרטת בתי הסוהר, מדובר בהחלטה מעוררת מחלוקת ביותר שהובילה את בית המשפט להתנגשות חזיתית עם המערכת הפוליטית. השאלה שעמדה על הפרק היא כוחו של בית המשפט לחייב את הממשלה למגן בתי ספר ולהתערב בשיקולים תקציביים ובסדרי עדיפויות של הממשלה. בפסק הדין הכתיבה ביניש לממשלה את הדרך שבה יש למגן את בתי הספר בשדרות וביישובי עוטף עזה, בניגוד לדרך שבה בחרה הממשלה לפעול.

ביניש, שמבינה את הרגישות, מציינת, כרגיל בפסיקות כאלה כי "לא בנקל יתערב בית המשפט, המבקר את שיקול דעתה של אותה רשות, בהכרעתה המקצועית...", אבל, היא מוסיפה "על כן יתערב בית משפט זה - אם כי לעתים רחוקות ומתוך ריסון - אף בהחלטות הנוגעות לשיקול דעתה המקצועי של הרשות או לתקציבים המוקצים על ידה, אם החלטות אלה חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות המוקנה לרשות המינהלית".

שדרות. "לא נותנים מענה ביטחוני" צילום: גדי קבלו

לאחר שהיא קובעת ש"שיטת 'המרחבים המוגנים' אינה נותנת מענה ביטחוני הולם" לבתי הספר, פוסקת ביניש כי "הקצאתו של הסכום המצוין נדרשת על מנת להגן על חיי אדם מפני איום ביטחוני שאינו איום פוטנציאלי או ערטילאי בלבד, שקיים ספק אם יתממש. מדובר באיום יומיומי, ממשי וקונקרטי, שחשופים לו אלפי תלמידי בתי ספר ביישובי עוטף עזה ושדרות.

"איום זה הוא איום המתמשך תקופה ארוכה על תלמידים, רק בשל כך שמשפחותיהם מתגוררות באזור שהפך לאזור שתושביו נתונים תקופה ארוכה בסיכון לחייהם ובמתח בלתי פוסק, והוא אינו ניצב בפני תלמידי בתי ספר אחרים בישראל".

מונעת את הפרטת בתי הסוהר

פסק הדין מרחיק הלכת ביותר של ביניש. לא מדובר רק בביטול חוק, הצעד הקיצוני ביותר של בית משפט נגד הכנסת (ומדיניות ההפרטה של הממשלה במקרה זה) - אלא בהנמקה המהפכנית.

אם נניח לרגע בצד את הוויכוח על סמכות בג"ץ לפסול חוקים, ניתן להצדיק מבחינה דמוקרטית סמכות זו כשמדובר בחוק שפוגע בזכויות אדם. אבל, כשמדובר בכלא פרטי שטרם הוקם, עדיין אין אסירים שזכויותיהם נפגעו. יתרה מזו, אולי מצבם היה משתפר לעומת התנאים הירודים שמספקת להם היום הכליאה של המדינה. לכן הנימוק של ביניש הוא יוצא דופן - היא פוסלת חוק, לראשונה לא כיוון שהוכחה פגיעה בזכויות אדם, אלא בעצם העברת סמכות הכליאה מהמדינה לגורם פרטי.

"חשש מהפיכת אסירים לאמצעי להפקת רווח" צילום: גלעד קוולרציק

"עמדתנו", כותבת ביניש, "היא שעוצמת הפגיעה בזכות החוקתית לחירות אישית של אסיר, שהגוף האחראי לכליאתו הוא תאגיד פרטי המוּנע משיקולים כלכליים של רווח והפסד, היא מעצם טיבה רבה יותר בהשוואה לעוצמת הפגיעה באותה זכות של אסיר, שהגוף האחראי לכליאתו הוא גוף ממשלתי שאינו פועל משיקולים דומים.

"כליאתם של אסירים בבית סוהר בניהול פרטי מביאה למצב שבו התכליות הציבוריות המובהקות של המאסר מתערבבות ונמהלות בשיקולים שאינם ממין העניין, הנובעים ממטרה כלכלית פרטית - קרי, רצונו של התאגיד הפרטי שמפעיל את בית הסוהר להשיא את רווחיו הכספיים. כתוצאה מכך יש חשש טבוע ומובנה כי ביצוע המאסר המבוסס על התכלית הכלכלית הפרטית הופך את האסירים, למעשה, בעצם כליאתם בבית סוהר בניהול פרטי, לאמצעי להפקת רווחים כספיים על ידי התאגיד שמנהל ומפעיל את בית הסוהר".

בג"ץ 4908/10 ח"כ בר-און נ' כנסת ישראל

מכשירה את התקציב הדו־שנתי, אך לא בלי ביקורת

בג"ץ דחה את עתירתם של חה"כ רוני בר־און ומפלגת קדימה נגד חקיקת תקציב המדינה של 2010–2011 כתקציב דו־שנתי, כחוק יסוד הוראת שעה שחל לתקופה של שנתיים בלבד. השאלה החוקתית שעמדה על הפרק היתה, האם מעמדו של חוק התקציב הדו־שנתי הוא חוק יסוד לכל דבר ועניין. תשובתה של ביניש היתה כן ולא.

בהתאם למבחן הצורני המקובל במשפט החוקתי הישראלי, חוק התקציב הדו־שנתי הנו חוק יסוד לכל דבר ועניין. אך עם זאת, ציינו השופטים כי חקיקת הסדר חוקתי זמני ולתקופה קצובה פוגעת במעמד חוקי היסוד, ומוטב שייעשה שימוש בכלי זה במשורה, אם בכלל. ביהמ"ש קבע שהשימוש בהוראת שעה עשוי להיחשב במקרים מסוימים שימוש לרעה בכותרת "חוק יסוד". עם זאת, צוין כי בהיעדר חוק יסוד: החקיקה, אשר יתווה את אופן חקיקת חוקי יסוד ושינויים, אין מקום לקביעה שלפיה חוק יסוד הוראת השעה בטל.

ח"כ רוני בר-און. עתירתו נדחתה צילום: אלכס קולומויסקי

בג"ץ 4124/00 ארנן יקותיאלי ז"ל נגד שר הדתות

מבטלת את קצבאות האברכים

מדינת ישראל החליטה לשלם גמלת הבטחת הכנסה לאברכים הלומדים בכולל מכוח סעיף תקציבי הנכלל בחוקי התקציב השנתיים מ־1982. לעומתם, סטודנטים רגילים אינם זכאים לתשלום לגמלה זו מכוח חוק הבטחת הכנסה. בג"ץ נדרש לשאלה, האם הסדר זה לתשלומי הגמלה לאברכים הוא חוקי וחוקתי? האם ההבחנה בין קבוצות הלומדים השונות הנה כדין?

ביניש פסקה שלא, וקבעה שהסעיף התקציבי פוגע בשוויון. "הסעיף התקציבי", היא כותבת, "אמנם אינו נושא כותרת 'כספים ייחודיים', אולם (אין) כל ספק שמדובר באותה הגברת בשינוי אדרת".

הסעיף התקציבי פוגע בשוויון צילום: נחמן וייס

ביניש מתייחסת לתרגיל החקיקתי: "באמצעות הכנסת הסעיף התקציבי לחוק התקציב השנתי נעקפו הוראות חוק הבטחת הכנסה, באופן שמיטיב עם קבוצת אוכלוסייה מסוימת בלבד. בפועל, ההסדר הפרטני, המבטיח תשלום גמלאות הבטחת הכנסה לקבוצה מסוימת ומוגדרת של אנשים, בהתאם להסכמה קואליציונית ושלא על פי - ואף בניגוד - לחוק מפורש האוסר על העברת כספים מסוג זה לאוכלוסיות שונות ובהן גם לאברכים, הוא ביסודו הסדר של כספים ייחודיים, גם אם אלה ניתנים באופן מוסווה".

לפסק דינה של ביניש, המבטל את הסעיף התקציבי (אם כי לא מיידית, רק מהתקציב הבא), הצטרפו חמישה שופטים, בניגוד לדעת היחיד של השופט אדמונד לוי.

בדעת מיעוט נגד חוק האזרחות

אחד המוקשים הגדולים של בג"ץ בשנים האחרונות. נושאים כביטחון המדינה, שיקולים דמוגרפיים, אפליית אזרחים ופגיעה בזכות היסוד לחיי משפחה, התערבלו במחלוקת שפילגה את בית המשפט. ברוב של שישה נגד חמישה שופטים פסק בית המשפט להקשות על ערבים אזרחי המדינה להביא לישראל את בני ובנות הזוג תושבי השטחים.

הנשיאה ביניש היתה בדעת מיעוט. לדבריה, "זכות היסוד של האדם היא לבחור בן זוג ולהקים עמו תא משפחתי במדינתו. זכות זו, קבענו אז (בפסה"ד הקודם באותו עניין - מ"ג), נפגעת בהוראת חוק האזרחות פגיעה קשה בשל קביעתו של האיסור הגורף על כניסת תושבי האזור לישראל, ללא תלות בסיכון הביטחוני שנשקף מבן הזוג".

והנה, קובעת ביניש, החוק הנוכחי מחמיר אפילו ביחס לקודם: "החוק קובע כי ניתן למנוע כניסה של אדם לישראל אף במצב שבו גורמי הביטחון המוסמכים סבורים כי במדינת מושבו או באזור מגוריו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון המדינה. כלומר, לא זו בלבד שלא נדרשת בדיקה קונקרטית של הסיכון הנשקף מבן הזוג או סביבתו הקרובה, אלא די בפרופיל כללי של פעילות מסוכנת המתבצעת במקום מגוריו".

החוק הוכשר בניגוד לדעת ביניש על חודו של קול. ניתן להעריך שהיא אינה מצטערת על התוצאה. תוצאה הפוכה היתה מכניסה את בית המשפט למסלול התנגשות חזיתי עם הכנסת והממשלה. לפסק דין זה נלוו ספקולציות שונות של שיבוץ ועיתוי - אילו השופטים דנציגר (שהושעה) או פרוקצ'יה (שפרשה) היו נכללים בהרכב, התוצאה כנראה היתה הפוכה. פסק הדין שוחרר במועד ובהרכב שהכשיר את החוק. תוצאה שהיטיבה עם המוסד ועם הנשיאה.