למה אנחנו כל כך צריכים פספורט בתוקף, רצוי זר

2,000 שנה חלמו יהודי הגולה על ציון. 64 שנים חולמים היהודים היושבים בציון על דרכון זר. שיהיה. לא חסרים תירוצים ארציים, יומיומיים: קל יותר לנסוע ככה לחו"ל; אולי הילדים ירצו ללמוד באוניברסיטה באירופה; אולי נרצה להתאוורר קצת בכמה שנות עבודה במדינה אחרת. אבל בבסיס ההתרוצצות אחרי דרכונים זרים יושב משהו אחר, עמוק וקמאי הרבה יותר - מוקפים במיליארדי אויבים שלא השכלנו עד היום לעשות איתם שלום, אנחנו לא מרגישים מאוד בטוחים במולדתנו.

הוריי היו ציונים נלהבים, שעזבו את רוב משפחותיהם וחיים כלכליים נוחים יותר בארצות הברית כדי לבנות בית יהודי בארץ ישראל. ובכל זאת, מיד עם לידתנו הקפידו להוציא לנו דרכונים אמריקאיים. שיהיה. חוק בל יעבור בביתנו קבע שכל הדרכונים של כולם יהיו תמיד בתוקף, גם אם אין שום נסיעה לחו"ל באופק, כי מי יודע מה יילד יום.

דרכון ישראלי. לפני כמה שנים הוצאתי דרכון הונגרי. שיהיה צילום: אלכס קולמויסקי

אבי היה יליד בודפשט. לפני כמה שנים הוצאתי על הדרך גם דרכון הונגרי. אין לי שום כוונה לעבור לגור בהונגריה, גם לא באירופה בכלל, אבל מציעים, לא ניקח? שיהיה. כשסיפרתי על כך לקרוביי, בני הדודים הישראלים התעניינו בפרטי התהליך ותהו אם גם הם זכאים לאזרחות הונגרית, ואילו בני הדודים האמריקאים הגיבו בתערובת של פליאה ושעשוע. אף לא אחד מהם חשב להוציא גם הוא דרכון הונגרי.

הצורך הזה בפספורט בתוקף, ורצוי זר, הוא ישראלי במובהק, אבל בעצם יהודי מאוד - הרי מההיסטוריה למדנו שליהודי אף פעם לא יכולים להיות יותר מדי דרכונים, בתים, שפות. עצוב להודות, אבל 64 שנים אחרי הקמת המדינה נהפכו הישראלים ליורשים העיקריים של החרדה היהודית הזאת.