אצל דני קרוון קיבל שיח הצבר משמעות פוליטית

נולדתי בתל אביב לפני 81 שנה, הצבר כבר היה כאן, ידעתי שצריך להיזהר ממנו, שהוא דוקר. עם הזמן למדתי שכדי ליהנות מפריו אפשר לקטוף אותו כשהרוח מאחוריך, כדי שענן הקוצים הקטנים (זקן הפרי) לא יכסה את פניך וידיך. פגשתי אותו בילדותי בכפרים הערביים שהשיקו לקצות העיר העברית הראשונה והיו עטורים בגדרות צבר.

בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות עלינו למשלט מול לטרון והקמנו את קיבוץ הראל, על יד הכפר הנטוש בית ג'יז, שם עטפו שיחי הצבר את הבוסתנים והבקתות העזובים. אני ציירתי את הנופים והכפרים הנטושים. קטפתי כף צבר גדולה שבקצה שלה פרי בשל כתום, הנחתי אותה על שק קרוע ועל ידו כד חמר שחור שמצאתי בכפר, וקראתי לציור השמן "טבע דומם נטוש". הצבר האוריינטלי של מסורת הציור הישראלי קיבל משמעות שונה, פוליטית.

צבר. נדד מספרד לחופי הים התיכון ואומץ על ידי הפלסטינים צילום: סי די בנק

ב־1992 יצרתי את אחת מיצירותיי הסביבתיות החשובות, מחווה לפילוסוף היהודי ולטר בנימין, בעיירה הספרדית פורטבו, בגבול צרפת. שם פגשתי שוב את הצבר, והתברר לי שהספרדים הם שייבאו את הצבר ממקסיקו, ומספרד הוא נדד לחופי הים התיכון ואומץ על ידי הפלסטינים, שהפכו אותו מגן לביתם ונהנו מפירותיו, בעוד הגמלים שלהם אוכלים את עליו הקוצניים. כשבאנו אנו הציונים להתיישב בארץ הזאת הפכנו את הצבר לשם לוואי לבנינו, נכדינו ונינינו שנולדו וגדלו בארץ. זהו בעצם סיפורו של מהגר שאומץ על ידי בני מהגרים בארץ ציון ירושלים.