הענק הסודי

חברת ARM היא אימפריה שנולדה מכישלונות. היא החברה הכי גדולה שכנראה לא שמעתם עליה. היא חברה שבעשור הראשון לקיומה כמעט כל מוצר שפיתחה נכשל מסחרית, ובכל זאת הצליחה להפוך לחברה הכי חשובה בתעשיית הסלולר. היא חברה ללא מפעל ייצור, אבל אין היום טלפון חכם, מחשב טאבלט או נגן מוזיקה שאינו משתמש בעשרות שבבים ש־ARM פיתחה - רק בשנה שעברה הותקנו לא פחות מ־8 מיליארד שבבים כאלה במכשירים בכל העולם. והיא הפכה להיות כזו משום שסטיב ג'ובס נואש ממנה, ובכך הציל לפני 15 שנה גם אותה וגם את אפל.

מי שליווה את החברה מאז הקמתה, לאורך כל הכישלונות המפוארים שהובילו לפריחתה, הוא טיודור בראון (52), נשיא ARM, שבראיון ל"מוסף כלכליסט" לרגל פרישתו מהחברה לאחר 29 שנה מגולל סיפור מרתק על החברה הבריטית שאסטרטגיית "מאחורי הקלעים" שלה פועלת מצוין כבר שנים ארוכות.

כך הצלתי את אפל

ההתחלה היתה מבטיחה. ב־1981 הוציאה לשוק חברת מחשבים בריטית קטנה בשם אקורן את ה־BBC מיקרו, אחד המחשבים האישיים הראשונים בהיסטוריה, ומכרה ממנו יותר ממיליון יחידות - מספר שיא באותה תקופה. כשנתיים אחר כך היא פיתחה מעבד 32־ביט חדש, רב־עוצמה לאותם ימים, שזכה לכינוי ARM. בראש פרויקט הפיתוח הסודי עמד מהנדס צעיר בשם טיודור בראון, אז רק בן 23, והטכנולוגיה הבסיסית שפותחה אז היא זו שעליה מבוססים עד היום שבבי ARM. אבל הפרויקט הזה גם סימן את הכישלון המפואר הראשון בשורה ארוכה של כישלונות מסחריים.

מעבד ה־ARM של אקורן זכה אמנם לביקורות משבחות מצד התעשייה והיה המעבד החזק בעולם המעבדים האישיים, אבל אקורן לא הצליחה לשחזר את ההצלחה המסחרית שממנה נהנתה עם ה־בי.בי.סי מיקרו. להפך, היא פשטה רגל פעמיים, נמכרה ב־1985 לאוליבטי, והמשיכה להפסיד כסף.

שבב של ARM. היתרון המרכזי שלהם הוא בחיסכון באנרגיה - נתון קריטי במכשירים ניידים צילום: בלומברג

מה בכלל גרם לחברה קטנה לקחת על עצמה פרויקט מסובך כל כך?

"אני מניח שבאותה תקופה היה לנו מה שאתם הישראלים אוהבים לקרוא לו 'חוצפה'. אקורן היתה חברה מאוד מצליחה, והאמנו שאנחנו יכולים לעשות הכל. אף אחד לא חשב אז שצוות קטן או חברה קטנה יכולים לבנות מעבד, אבל הצלחנו. והיינו בסך הכל ארבעה מהנדסים".

זה בטח היה מתסכל, מצד אחד לפתח טכנולוגיה כל כך מתקדמת ומצד שני להיכשל עם המכשירים שמבוססים עליה.

"ודאי שזה היה מתסכל, אבל לא ידענו מה לעשות. פיתחנו טכנולוגיה שהיינו גאים בה. אז פשוט האשמנו את ההנהלה. המחשבים שהתבססו על המעבד שלנו היו חזקים מאוד ויעילים. מחשב הארכימדס, הראשון שבו הותקן ה־ARM, אפילו היה המחשב האישי הראשון שלא היה צריך מאוורר".

ב־1990 חברה אפל לאקורן, והן הקימו יחד את חברת ARM. המוצר הראשון של אפל שהושק עם מעבד ARM היה הניוטון, מחשב כף היד הראשון בהיסטוריה - וגם הוא נכשל כישלון מסחרי חרוץ. אפל איבדה בתגובה עניין בחברה הבריטית הקטנה למשך שנים ארוכות, עד שסטיב ג'ובס חזר לאפל, ב־1997, זמן קצר לאחר ש־ARM החלה לשגשג והונפקה בבורסה. נואש למזומנים, ג'ובס החליט לממש את ההשקעה הישנה בחברה הבריטית, ואפל מכרה את האחזקות ב־ARM ב־800 מיליון דולר. באותו זמן, הסכום הזה הציל את אפל מפשיטת רגל. "אפל היתה אז במצב רע מאוד, בבלגן היסטרי וללא תזרים מזומנים", משחזר בראון. "מכירת אחזקותיה בחברה שלנו היא שאפשרה לה להמשיך הלאה. היום אין בכלל ספק, ההנפקה שלנו היא שהצילה את אפל. ללא זריקת המזומנים הזאת קשה להאמין שהיא היתה שורדת, גם עם ג'ובס בכיסא המנהלים".

ההנפקה הזאת גם סימנה את תחילת הפריחה של החברה של בראון, ובו בזמן את המשך היחסים המורכבים עם החברה של ג'ובס. "מערכת היחסים שלנו עם אפל במשך השנים היתה מוזרה מאוד", מנסח זאת בראון. "הם עזרו לנו להקים את החברה, אחר כך איבדו בה עניין בגלל כישלון הניוטון והתעניינו בה מזווית פיננסית לחלוטין. ואז, בהמשך, אפל חזרה להשתמש בטכנולוגיה שלנו, ובצורה רחבה מאוד".

הדמיה לבית חכם. "פיתחנו את המחשב הכי קטן וחסכוני באנרגיה שמסוגל להריץ את חלונות — הוא יכול לפעול 20 שנה על מצבר קטן. זה פותח קשת שלמה של אפשרויות"

הסוד הוא בפשטות

כיום מיוצרים בעולם מדי שנה פי שניים שבבים מבוססי ARM מאשר שבבים מבוססי אינטל. ממעבדים דרך מנהלי זיכרון, גרפיקה ומודמים, ARM מפתחת כל העת עוד ועוד שבבים, שבלעדיהם לא יכולה התעשייה הסלולרית להתקיים. היתרון העיקרי שלהם הוא בפשטותם - מעבדים יעילים, שקטים, קטנים, זולים וחסכוניים באנרגיה. הם הניבו לחברה, הממוקמת בעיר האוניברסיטאית הציורית קיימברידג', הכנסות של כחצי מיליארד ליש"ט (כ־3 מיליארד שקל) בשנה שעברה. בראון אומר שהוא דווקא מרוצה מכך ששם החברה שלו אינו מוכר לרבים. הוא מעדיף שיצרניות הטלפונים, הלקוחות שלו, הן שימתגו את עצמן. "אני לא רוצה למתג את עצמי, לא רוצה שיכירו אותי", הוא אומר. "למה שאקח את הזרקור מהלקוחות הכי גדולים שלי? הרי בלי הלקוחות שלנו לא היינו מגיעים לאן שהגענו".

הפריחה שלהם מקדמת אותך?

"בוודאי. לדוגמה, בזכות זה שפיתחנו דיסקים קשיחים טובים יותר ללקוח אחד שלנו, סיגייט, קיבלנו טכנולוגיה טובה יותר של דחיסת אודיו. משום נכנסנו לנגני מוזיקה, קיבלנו את החוזה לאייפוד, ואחר כך את החוזה לאייפון, והיום אנחנו חברה ענקית. וכל זה התחיל מבקשה אחת של לקוח שלנו".

בשנה שעברה חתמה החברה על הסכם עם מיקרוסופט להתאמת הטכנולוגיה שלה למערכת ההפעלה חלונות, כדי שבקרוב מעבדי ARM יתאימו גם למחשב האישי.

לפי בראון, בעתיד הלא רחוק יימצאו שבבים כאלה גם בכל טלוויזיה, מקרר ומתג חשמל בבית שלכם - "אינטרנט החפצים", שבו כל מכשיר אלקטרוני בבית, כל מתג וחיישן, יהיו מחוברים לרשת.

איך ARM תשתלב במהפכה הזאת?

"כדי לחבר את כל החפצים האלה, אתה צריך פתרון מאוד חסכוני. לפני חודשיים הצגנו את המחשב הכי קטן וחסכוני באנרגיה שמסוגל להריץ את חלונות - במהירות של 1 מגה־הרץ, הוא מסוגל לפעול 20 שנה על מצבר קטן. ברגע שאתה מוריד את העלויות לרמה כזאת, פתאום נפתחת בפניך קשת שלמה של אפשרויות. אפשר לדמיין מכשירים שיכולים לעבוד במשך עשרות שנים ללא צורך בחיווט, מקור אנרגיה חיצוני או תקשורת. זה שוק עצום.

"לי ברור שברגע שמחשבים יהיו באמת קטנים ובאמת חסכוניים באנרגיה, העולם ייהפך להיות מעניין מאוד. וכאשר נעבור לייצור שבבים של 14 ננומטר, יהיו לך מחשבים בגודל של תא דם. מה בדיוק זה אומר? אני לא יודע. אבל ברגע שהטכנולוגיה הזאת תהיה זמינה, וזולה, קטנה ובלתי נראית, יהיו דברים שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין כרגע. אני לא יכול לדעת לאן זה יגיע, אבל אני חושב שנתחיל להבין את זה בשנים הקרובות".

ומה יקרה בינתיים? אתה מדבר על "משבר אנרגיה". אתה באמת חושש מזה?

"אני רואה חברות כמו פייסבוק ואפל שבונות מרכזי מידע עצומים על גדות נהרות, כי זאת הדרך היחידה שלהם לקרר את המחשבים, וזה פשוט פשע, זה בכלל לא נתפס. אם שום דבר לא ישתנה, בעשור הקרוב מרכזי מחשבים יצרכו יותר אנרגיה מכל חברות התעופה ביחד. זאת תהיה בכייה לדורות, ולא נראה לי שאינטל, שמייצרת את המעבדים של השרתים האלה, תעשה משהו אלא אם יכריחו אותה. המודל העסקי שלה מבוסס על אספקה שוטפת של שבבים יותר חזקים ויותר יקרים, אחרת היא לא תהיה רווחית".

חוות שנאים בפינלנד. "חברות בונות מרכזי מידע עצומים על גדות נהרות כי זאת הדרך היחידה לקרר את המחשבים, וזה פשוט פשע, בכייה לדורות"

לא במקרה בראון מזכיר את אינטל. כבר חמש שנים לערך שענקית השבבים מנסה לחדור לשוק הסלולר עם מעבדי האטום שלה, בינתיים ללא הצלחה. אבל לאחרונה נראה שאינטל מצאה את דרכה, ובאפריל האחרון הציגה אב־טיפוס של הטלפון החכם הראשון שלה, שמציג ביצועים דומים לאלה של ARM וזכה להתעניינות רבה מצד התעשייה.

אתה חושש מהתחרות מצד אינטל?

"אינטל מתנהלת באופן מוזר. הם הבינו שהם רוצים להיכנס לשוק הניידים, אבל אני לא חושב שהם הבינו את השוק וכמה הוא מסובך. הם עשו כמה טעויות והחלטות שגויות בהתחלה, אבל הם משפרים את הטכנולוגיה שלהם בשיטתיות. אם הם ימשיכו בקצב הזה הם יצליחו להיכנס לשוק, ואינטל היא מתחרה שצריך לקחת ברצינות. ועדיין, מבחינת סוללה ויעילות אני חושב ש־ARM תמיד תישאר לפניהם. אינטל תנסה ליישם טכנולוגיה חזקה יותר מבחינת ביצועים, שהיא גם יקרה יותר, אבל בעיניי זה לא רלבנטי".

ובראון לא מהסס לפרוש תחזית אופטימית במיוחד. "בתוך שלוש שנים תשלוט ARM במחצית מכל מכשירי המחשוב בעולם", הוא מתגאה. "התחזית הזאת מבוססת על ההנחה שנשלוט ברוב שוק הטאבלטים, מה שכבר קרה, ועל עוד שיעור קטן משוק המחשבים האישיים. לא אנסה לנחש מה תהיה ההצלחה של ARM בשוק המחשבים האישיים, אבל בהחלט סביר לומר שנחזיק בנתח שוק צנוע בתוך זמן קצר".

האופטימיות של בראון מבוססת על היתרון המרכזי של שבבי ARM: חיסכון באנרגיה. מדובר בנתון קריטי במכשירים ניידים שמבוססים על סוללות. כך, בעוד שאינטל עם המעבדים החזקים במיוחד שלה, הצליחה להשתלט בשנות השמונים על שוק המחשבים האישיים, ARM השתלטה על שוק הסלולר.

איך אתה מסביר את התפקיד של ARM במהפכה הסלולרית?

"לא קל להסביר. לאחרונה פגשתי את המלכה והנסיך פיליפ שאל אותי מה אני עושה וממש לא הצלחתי להסביר את עצמי. הוא בטח חשב שאני טיפש", בראון צוחק. "אני מניח שהדרך הטובה ביותר היא להשוות את זה לתכנון הלב של כל מכשירי הסלולר בעולם. אנחנו מוכרים רישיונות לחברות אחרות, והן יכולות לקחת את הטכנולוגיה שלנו ולייצר הכל. זה הבסיס למהפכות כמו מסכי מגע".

מה הפך דווקא אתכם לסטנדרט בתעשיית הסלולר?

"אנשים הבינו ש־ARM עובדת טוב, שהטכנולוגיה של ARM יכולה לספק את הנדרש מבחינה טכנית - מזעור ודרישות כוח נמוכות - ושרוב הפרוטוקולים והתוכנות תומכים בה. לכן כאשר חברות חדשות רוצות להיכנס לתעשיית הסלולר, ההחלטה ההגיונית היא לבחור ב־ARM".

פריצת הדרך הראשונה

אבל כדי להבין את מה שמכנה בראון "ההחלטה ההגיונית", צריך לחזור ל־1990, כאשר אקורן הקטנה קיבלה את הפנייה מאפל. "אפל רצתה להשתמש במעבד שלנו לאחד הפרויקטים שלה, אבל היא לא יכלה להשתמש בטכנולוגיה ששייכת ליצרנית מחשבים מתחרה. אקורן, מצדה, היתה שוב בבעיות פיננסיות ולא יכלה להרשות לעצמה להמשיך את הפיתוח שלנו. אז הן עשו משהו שהועיל לשתיהן - הן הקימו מיזם משותף בשם ARM".

אבל למרות הרוח הגבית החדשה, השנים הראשונות של ARM היו קשות מאוד, ונראה היה כי הטכנולוגיה המבטיחה שלה עומדת להיקבר. "לא ידענו אם ARM תשרוד, והיתה תחושה מאוד קשה. לא רק הניוטון אלא כל המוצרים הראשונים שלנו היו כישלונות מסחריים, ובעיקר עסקנו בצמצום עלויות. היינו קבוצה קטנה של מהנדסים והיינו מתווכחים בינינו לבין עצמנו על כל הוצאה, לא משנה כמה היא קטנה. היתה ממש תחושה של משפחה, לא תמיד מתפקדת. המודל המסחרי שלנו היה מבוסס בעיקר על תמלוגים, אז אף על פי שהטכנולוגיה היתה מצוינת, ברגע שהמוצרים המסחריים נכשלו כמעט לא היו לנו הכנסות. נאלצנו לחשוב מחדש על האסטרטגיה שלנו ולהתמקד יותר במכירת רישיונות לטכנולוגיה ולא בתמלוגים".

משרדי ARM בקיימברידג'. "בתחילת הדרך כל המוצרים שלנו נכשלו מסחרית. לא ידענו אם נשרוד" צילום: בלומברג

נקודת המפנה האמיתית באה ב־1993, כאשר ARM הצליחה להחתים את הלקוח הגדול הראשון שלה, טקסס אינסטרומנטס. בראון מספר בשעשוע כי נציגי החברה האמריקאית ביקרו במשרדי החברה בקיימברידג' פעמים רבות כל כך עד שהוא חשש שהם מתכננים תביעה כלשהי נגדה, אבל TI בסך הכל רצתה לרכוש את הטכנולוגיה של ARM. וכאשר שנה אחר כך חתמה TI על עסקת ענק עם נוקיה - החל המזל סוף סוף להאיר פנים ל־ARM. היא פיתחה עבור TI טכנולוגיה ייחודית לנוקיה, מותאמת GSM, והשמועות על הצלחתה עשו להן כנפיים בשוק. לקוחות גדולים אחרים החלו לפנות אליה.

אף שהיום קשה לנו לחשוב על חיינו ללא מכשירי סלולר, בשנות התשעים התעשייה היתה עדיין בחיתוליה. "במבט לאחור אין ספק שזאת היתה פריצת הדרך שלנו, אבל אז עוד לא יכולנו להבין את זה. שוק הסלולר היה עדיין קטן מאוד, והיית יכול רק לנחש שהוא עומד לגדול כל כך, ושהטכנולוגיה שלנו תיהפך לסטנרדט", אומר בראון. "המעבדים בשוק לא היו חזקים מספיק בשביל העולם הדיגיטלי, וגם המעבדים שלנו היו גדולים ויקרים מדי. ב־1994 TI ביקשו שנפתח טכנולוגיה חדשה לחלוטין בשביל נוקיה, ולאחר שהצלחנו במשימה מכרנו אותה להם, והם מכרו אותה לנוקיה. תבין, אנחנו לא דיברנו עם נוקיה בעצמנו אפילו פעם אחת, ווהטלפונים יצאו לשוק רק שלוש שנים אחר כך, ב־1997. עד אז לא היה לנו מושג אם זה באמת יצליח".

אבל זה בהחלט הצליח. מכשירי נוקיה השונים הזרימו לכיסה של ARM עשרות מיליוני דולרים מדי רבעון בתמלוגים - ו־ARM יצרה מהפכה.

"כל מי שרצה להיות בשוק הסלולר, לא משנה אם הם היו חברה יפנית, אמריקאית או אירופית, ידע שהוא צריך לעמוד בדרישות ה־GSM. היו הרבה מאוד חברות שרצו להיכנס לשוק הסלולר, והיה להן חלק מהטכנולוגיה אבל לא את כולה. אז הן פנו לנוקיה שייעצה להן, אבל גם אמרה 'לא יכולנו לעשות את זה בלי ARM'. ב־1999 כבר היה די ברור שאנחנו הסטנדרט של התעשייה, אחרי שגם קוואלקום חתמו איתנו ורכשו רישיון".

האילוצים הולידו את ההצלחה

טיודור בראון. "למה שאקח את הזרקור מהלקוחות שלי?" צילום: בלומברג

היום הכוח האמיתי של ARM הוא ב־eco-system שלה - עשרות אלפי חברות הקשורות אליה ומשתמשות בטכנולוגיה, ברישיונות, בפטנטים ובפיתוחים שלה, אבל אינן כבולות ליצרנים מסוימים. את העובדה שהיא מוכרת רק טכנולוגיה ולא מוצרים פיזיים מציג בראון כיתרון העיקרי של ARM על פני אינטל.

"כיצרן אתה בוחר אם אתה רוצה להתבסס על פתרון מבוסס אינטל או על פתרון מבוסס ARM. כשאתה בוחר באינטל, אתה הולך על הקונספט של אינטל ששולטת בכל שרשרת האספקה. אם אתה בוחר ב־ARM, אתה יכול להשתמש בטכנולוגיה שלנו במגוון וריאציות ועם איזה שותפים שתרצה, ובסופו של דבר זה מבטיח לך מחיר נמוך יותר".

לדברי בראון המודל העסקי הזה לא היה מכוון, אלא תוצאה מקרית של אילוצים. "בימים הראשונים של החברה היו לנו מעט מאוד שותפים ולא היו כמעט תוכנות שהתבססו על מעבדי ARM, ולא יכולנו להרשות לעצמנו לשלם לחברות להתאים את התוכנות שלהן ל־ARM. אז הקמנו מועדון בשם ATOS, שכל הלקוחות הראשונים שלנו תרמו לו כדי לממן את פיתוח התוכנות הראשונות, והמודל הזה נשאר. זה החל מצורך עסקי, לא מהחלטה מודעת, ורק אחר כך התגלגל להיות התפיסה העסקית שלנו — והיתרון הגדול ביותר שלנו. בהמשך חברות התוכנה כבר הגיעו אלינו.

"אנחנו מתנהלים, גם היום, כמו חברה קטנה שאין לה כסף, ובמקום לעשות הכל בעצמנו אנחנו מנסים לעודד אחרים ליצור תוכנות לטכנולוגיה שלנו, דרך תוכניות, מועדונים ושיתופי פעולה. הפילוסופיה הזאת עובדת היטב בשבילנו. היא לא תמיד מייצרת הרבה הכנסות, אבל היא מאפשרת לנו להשפיע על הנעשה בשוק. אנחנו גם מאוד גאים ביכולת שלנו להקשיב ולקבל מידע מכל לקוחותינו, מה שמאפשר לנו לשפר את המוצרים שלנו, ולפעמים מניבה לנו בסוף הרבה כסף. עובדה שהיום אנחנו חברה ענקית".

העתיד עוד לפנינו

אבל למרות ההצלחה הכבירה, בראון אינו שוכח. לא רק את השנים הקשות ממש, אלא גם את השנים הרבות שבהן החברה כבר השתלטה על תעשיית הסלולר, בסוף שנות התשעים, ובכל זאת התקשתה לסחוף אחריה את המשקיעים, שווי השוק שלה היה עשירית משווייה הנוכחי, ובועת הדוט.קום הפילה אותה לקרשים.

"כבר אחרי ההנפקה הפכנו לחברה רווחית וגדולה ונכנסו לרשימת פורבס 500, אבל המשקיעים לא האמינו בחברות טכנולוגיה. היתה לנו כמעט 100% חדירה בשוק הסלולר והיינו בכל טלפון, אבל המניה לא עלתה, וזה היה מאוד מתסכל. בכל רבעון היינו מדווחים על מספרים טובים יותר ויותר, אבל פשוט לא היתה התלהבות סביב הטכנולוגיה. השוק הזה כל כך עונתי, כל כך מבוסס אופנות. רק לפני חמש שנים הגבירה השקת האייפון את ההתלהבות והעניין בחברה שלנו ובתעשיית הסלולר בכלל".

אתה חושב שאנחנו בלב בועה נוספת? האם היא יכולה לפגוע ב־ARM?

"אתה מתכוון לרשתות החברתיות, אני מניח, אבל אני לא חושב שרשתות חברתיות הן בועה. אולי השווי של חלק מהחברות מנופח, אנחנו נגלה את זה בהמשך, אבל אני לא חושב שהרשתות החברתיות ייעלמו. הן כאן והן יישארו, והן גם הפכו לחלק אינטגרלי מהתרבות העסקית. זה לא עומד להשתנות. אולי זה יישמע מעט שחצני, אבל ברמה מסוימת הטכנולוגיה של ARM היא שאפשרה את המהפכה הזאת. הרי חלק נכבד ממהפכת הרשתות החברתיות הוא בזכות הגמישות של הטכנולוגיה הסלולרית".

בעבר נראה כאילו הטלפונים נעשים קטנים יותר משנה לשנה, ועכשיו יש מגמה הפוכה. היכן זה ייעצר? לאן התעשייה הולכת בעשר השנים הקרובות?

"תמיד קשה לענות על שאלה כזאת, ואני מרגיש שאין לי היכולת לדמיין מה יהיה בעתיד. אבל לדעתי, אורך החיים של הסוללות חייב לעלות. הצורך להטעין את הטלפון מדי יום הוא פשוט בלתי נסלח בעיניי, זה פשוט לא מתקבל על הדעת. בימים הראשונים של התעשייה, הסוללה של הטלפון שלי היתה מחזיקה שבוע בלי טעינה. אני חושב שבשנים הקרובות אנחנו נראה שינוי מגמה. הטכנולוגיה תאפשר זאת, ואנשים יהיו מוכנים לוותר על ביצועים לטובת זמן עבודה.

"מעבר לזה, טכנולוגיות שהיום נמצאות רק בתחילת דרכן, כמו זיהוי פנים או מציאות מוגברת, ייהפכו למיינסטרים. עם שיפור בביצועים אני חושב שהן יהיו חלק מקובל מחוויית השימוש שלנו".

הצטרפת ל-ARM בגיל צעיר, כאשר תעשיית המחשבים היתה עדיין תעשייה צעירה ומסוכנת. מתי ידעת שאתה רוצה להיכנס לתחום?

"למען האמת, לא ידעתי. אני לא אוהב מחשבים. אני אפילו שונא אותם. אני מעצב אותם, השקעתי את חיי בעיצובם, אבל אני לא מתלהב מהם. אני מתלהב מטכנולוגיה. התחלתי לעבוד באקורן כי התעניינתי בגרפיקה, במערכות של מסרים משולבים, ואקורן עשו דברים מאוד מעניינים בתחום הזה. התפקיד הקודם שלי לפני אקורן היה בעיצוב מתקני בקרת אקלים לתחנות גרעיניות, הנדסה אלקטרונית, מוצרים שהם חלק מ'העולם האמיתי' אם תרצה. זה מה שמושך אותי".

אז מה צופן לך העתיד?

"אני לא יודע. אנשים לא מאמינים לי כאשר אני אומר את זה, אבל תמיד אמרתי שעד שממש אעזוב, לא אוכל לחשוב מה לעשות במקום זה. אני רוצה לנוח, אבל לא יותר מדי. אשמח להיות מעורב בחברות באזור אסיה (בראון הוא חבר בארגון הדיפלומטי ASIAPAC), אבל לא ברור לי במה עדיין".

ישראל נמצאת באסיה.

בראון צוחק. "אתה צודק. אני בהחלט אשקול לבוא לבקר שוב".