בדיקת "כלכליסט": לאן זורמים המיליונים מתיקי פירוק החברות?
מתחת לאפם של בתי המשפט, הבנק הבינלאומי מקיים כבר שנים מערכת יחסים מורכבת עם כונסי נכסים מטעמו. הקרב המשפטי בינו לבין עו"ד ישי בית־און חושף הסכמי שכר טרחה שהופכים את פסיקות השופטים בנושא להמלצה בלבד - ומסייעים לבנק לקבל עוד כספים לקופתו
תחום גביית החובות עבור בנקים מגלגל בכל שנה סכומי עתק, כשנתח נאה מהסכום מועבר לכיסיהם של עורכי דין בכירים שהתברגו לרשימת הפרקליטים המייצגים את הבנקים וממונים על ידי בתי המשפט ככונסי נכסים. על פי חוק, כונס נכסים אמור לדאוג לשמירת האינטרס של הבנק שביקש את מינויו - אך בפועל עליו להיות כפוף אך ורק לבית המשפט, שפוסק לבסוף את שכרו, כשלעתים מדובר במיליוני שקלים. אלא שמתברר כי לעתים המציאות נראית אחרת.
על פי מסמכים של הבנק הבינלאומי שהגיעו לידי "כלכליסט", בבנק הבינלאומי, הנמצא בשליטתו של צדיק בינו, החליטו כבר לפני שנים לקבוע נהלים פנימיים שיסדירו מחדש את אופן חלוקת שכר הטרחה בין הבנק לבין הכונס.
מתברר כי הבנק הבינלאומי, המנוהל על ידי המנכ"לית סמדר ברבר־צדיק, נוהג להחתים מראש על הסכמי שכר טרחה פנימיים את עורכי הדין המתמנים מטעמו ככונסי נכסים. בהמשך מקבל הכונס רק חלק מהסכום והיתרה עוברת לכיסי הבנק כאמצעי לכיסוי עוד נתח מהחוב כלפיו. צעד זה נעשה מבלי שהבנק או הכונס מעדכנים את בית המשפט בפרטי העסקה שנרקמה ביניהם.
צדיק בינו, בעל השליטה בבנק הבינלאומי צילום: עמית שעל
מגיעים להסדר פנימי
ממצאים אלו - שלטענת הבנק נהוגים לא רק אצלו אלא בכל המערכת הבנקאית לפחות מאז 1997 ונחשפים כאן כעת לראשונה - התגלו בעקבות הסכסוך המשפטי המתנהל בין הבנק לבין הפרקליט הבכיר ישי בית־און. האחרון הועסק על ידי הבנק במשך 20 שנה כאחד מגובי החובות הבולטים שלו. הסכסוך המתגלגל בין הצדדים מספק הצצה נדירה למערכת היחסים המתקיימת בין הבנק לבין כונסי הנכסים מטעמו.
במסגרת ההליכים מול עו"ד בית־און חשף הבנק כי הוא מבחינתו כפוף להסדר שכר טרחה פנימי משלו, ורק בהתאם לו הוא משלם שכר טרחה. לפי הסדר זה, לכונס הנכסים אין זכות מובנית לקבל את שכר הטרחה שפסק לו השופט. על הכונס להפקיד את כל הסכומים שגבה בחשבון הבנק, להגיש לבנק את בקשתו לפסיקת שכרו, ורק לאחר קבלת אישור הבנק לגבות הסכום שפסק לו הבנק.
במקרה שבו הכונס אינו מרוצה מהסכום שמשלם לו הבנק, למשל במצב שבו בית המשפט פסק לו סכום גבוה בהרבה - הוא יכול להגיש למחלקת הגבייה בבנק בקשה ל"תוספת מאמץ מיוחד". בקשה זו תישקל על ידי הבנק והוא ימסור לכונס את החלטתו. אלא שבניגוד להחלטה של בית המשפט, על החלטות הבנק נראה שאין אפשרות לערער.
בנוסף, מתברר כי כונס נכסים מטעם הבינלאומי המעוניין לקבל מקדמה על חשבון שכר הטרחה שלו, אינו חייב להגיש בקשה מסודרת לבית המשפט ולשכנע את השופט לשלם לו מראש. לפי נוהלי הבנק, הכונס יכול לפנות למחלקת הגבייה של הבינלאומי ולקבל מקדמה. וגם לאחר שקיבל אותה - לא חלה עליו כל חובה לספר זאת לשופט.
אופן עבודה זה מעלה שורה של תהיות שלהן לא ניתן למצוא תשובות במסמכים שהוגשו על ידי הבנק לבית המשפט. ראשית, לא ברור מכוח מה מתעלם הבנק מהחלטה שיפוטית הקובעת את גובה שכרו של כונס הנכסים. שנית, מצב דברים זה הופך את הבנק לבעל הבית של כונס הנכסים, במקום שיהיה זה בית המשפט שממנה את הכונס על פי חוק. בכך, עלולה להיווצר תלות פסולה ומוטיבציית יתר של הכונס לרצות את הבנק, ולהגדיל כך את שכר טרחתו - במקום מוטיבציה לרצות את בית המשפט באמצעות פעולה לטובת כל הנושים.
התהייה השלישית נוגעת לעובדה שבשיטה זו עשוי הבנק לקבל החזר חוב גבוה יותר מנושים אחרים, כי הרי יתרות משכר הטרחה משולשלות לקופתו. הנקודה הרביעית והמטרידה היא שאלמלא הסכסוך בין עו"ד בית־און לבין הבנק, ספק אם נהלים אלו היו נחשפים אי פעם לידיעת הציבור ובית המשפט.
האשמה בפלילים
שיטת העבודה בין הבנק לכונסיו נחשפו כאמור במקרה, במסגרת סכסוך פרטי בין הבנק לבין עו"ד בית־און. כל זה החל לפני כשנתיים, ביוני 2010, אז הגיש הבנק תביעה נגד עורך הדין בטענה שהוא מעל בכספי הבנק כשמכר שתי דירות בתפקידו ככונס הנכסים בשני תיקים שונים, אך את תמורת המכירה - 1.65 מיליון שקל - שלשל לכיסו במקום להעבירה לבנק. הבנק התבטא כלפי בית־און במילים חריפות והאשים אותו בגניבה ובמעשים פליליים.
בית־און מצדו הודה בכך שלקח את הכסף לכיסו, אך הסביר זאת בכך שנאלץ לקזז חובות שכר טרחה של הבנק כלפיו. לטענתו, הבנק מנע ממנו שכר טרחה המגיע לו בעשרות תיקים שונים. בין היתר הציג בית־און דוגמאות לתיקים שבהם בית המשפט פסק לו שכר, אך לטענתו הבנק דרש ממנו לחלוק עמו בשכר הטרחה והעביר לו רק חלק מהכסף כשהיתרה עברה לקופת הבנק. בית־און אף הגיש תביעה נגדית בגובה 4.6 מיליון שקל.
מהלך זה שלו הביא לפתיחתה של מה שנראה כתיבת פנדורה. הבנק, שנאלץ להתגונן בפני התביעה הנגדית של בית־און, החל שוטח בפני בית משפט השלום בתל אביב את נוהלי עבודתו ואת מנגנון פסיקת שכר הטרחה. להוכחת טענותיו הוא צירף מסמך "נהלים פנימיים, כללי תשלום שכר טרחה" שקיים אצלו מאז 1997 ומעגן את הדברים בכתב.
כדי להבין לעומק כיצד התנהלו הצדדים, די לעיין בשלוש דוגמאות שהוצגו במסגרת ההליכים בין הבנק לבין עו"ד בית־און. התיק הראשון הוא תיק הכינוס של חברת הנדל"ן סלע שולדר, שחלק מהממצאים לגביו נחשפו ב"כלכליסט" בתחילת השבוע. בתיק זה התמנה בית־און ככונס נכסים ב־2001 לבקשת הבנק במטרה לסיים פרויקט נדל"ן, למכור את הדירות ולהחזיר את החוב לנושים, ובהם הבנק הבינלאומי.
בסיום ההליך ביקש בית־און מהשופט גדעון גינת לאשר לו שכר טרחה של 13 מיליון שקל. הבנק בתגובה הודיע כי הוא מסכים לתשלום הסכום העצום, תוך שהוא מסתיר מהשופט את העובדה שבינו לבין בית־און קיים הסכם שכר טרחה פנימי המגביל את השכר ל־4.6 מיליון שקל בלבד ובתוספת מע"מ ל־5.2 מיליון שקל.
בתום דיון ארוך ומייגע החליט השופט גינת בשנת 2006 לפסוק לבית־און 6.5 מיליון שקל. בפועל קיבל בית־און מהבנק רק את הסכום לפי הסכם שכר הטרחה הפנימי - 5.2 מיליון שקל. ומה קרה להפרש? הוא שולשל לקופת הבנק. רק ארבע שנים לאחר מכן ב־2010 דרש בית־און מהבנק לשלם לו גם את ההפרש.
התנהלות זו חזרה על עצמה גם בתיק הכינוס של אדם בשם יוסי לוי שלו היה אחראי בית־און. לדברי הכונס, בית המשפט פסק לו על תפקידו בתיק 572 אלף שקל, אך "הבנק שלל ממנו את שכרו והחליט לשלם לו רק 188 אלף שקל". לאור זאת תובע בית־און את ההפרש, "לרבות סעד הצהרתי שלפיו הבנק שלשל לכיסו כספי כינוס לא לו".
בתיק השלישי, המכונה "תיק נור", בית־און טוען כי "חויב שלא כדין להתחלק עם הבנק בשכר טרחה שקיבל ככונס נכסים. זאת תוך הבטחה של מנכ"ל הבנק דאז שלמה פיוטרקובסקי, כי לאחר שישלם לבנק חלק משכר הטרחה שעמד על 600 אלף שקל, תישקל בקשת התובע להחזיר לו את שכר הטרחה. עם זאת, לא נעשתה כל עבודת 'שקילה' והסכום מעולם לא הוחזר".
"הוא לא התלונן"
בכתב ההגנה שהגיש הבנק הוא פרס בהרחבה את נוהלי העבודה שלו מול כונסי נכסים ואופן תשלום שכרם. לדברי הבנק, שכרם של עורכי דין המייצגים אותו בתיקי גבייה "מבוסס על נוהג רב שנים", ולפיו שכר הטרחה של עורך הדין נגזר באחוזים מסך הגבייה. צוין כי "אחוזים אלו קבועים בנוהל שכר הטרחה של הבנק הידוע ומוכר לכל עורכי הדין העובדים עמו".
למען הסר ספק מבהיר הבנק כי "בכל מקרה עורכי הדין המייצגים אותו זכאים לשכר טרחה המגיע להם על פי הנוהל או על פי ההסכם הספציפי ואינם זכאים לשכר הטרחה שפסק בית המשפט, כאשר הוא גבוה יותר מהמגיע על פי הנוהל או ההסכם. זאת למעט במקרים שבהם מלוא החוב לבנק נגבה וכוסה ועורך הדין אף גבה בנוסף את מלוא שכר הטרחה הפסוק".
כתבי הטענות אף חושפים כי הבנק שילם לבעל התפקיד מקדמות על חשבון שכר הטרחה, וזאת במנותק מהחלטת בית המשפט. כך למשל, בתיק של סלע שולדר גבה בית־און באישור הבנק מקדמה של 1.5 מיליון שקל, הרבה לפני שבית המשפט אישר לו לעשות זאת.
לטענת הבנק, בשלושת התיקים של בית־און לא היתה לו זכאות לקבל את שכר הטרחה שפסק לו בית המשפט. לגבי תיק סלע שולדר נכתב כי ההסכם הספציפי שנחתם בזמנו עם בית־און היה "נדיב ביותר".
מהבנק הבינלאומי נמסר בתגובה לכתבה כי "נוהל שכר הטרחה לכונסים בבנק הבינלאומי הוא הנוהג בכל המערכת זה שנים רבות. בתי המשפט מודעים לנוהל זה, והוא אינו עומד בניגוד לשכר הטרחה שנפסק על ידי בית המשפט. שכר הטרחה הנפסק משולם באותם מקרים שבהם החוב של הנושה המובטח נגבה במלואו".
בבנק מציינים כי "עו"ד בית־און עבד לפי נוהל זה במשך יותר מ־15 שנה ולא הלין עליו אף פעם. הוא עשה כן רק בתגובה לכך שהבנק גילה לפני כשנתיים שהוא מעל בכספי הבנק. לעתים הבנקים משלמים מקדמות לכונסי נכסים, וזאת במקרים שבהם לכונסים יש הוצאות לפני שמתקבלת גבייה בפועל. בכל מקרה, הכונסים נדרשים לאשר בבית המשפט את מלוא השכר שהם מקבלים, כולל המקדמות - וכמובן עושים כן".
עו"ד בית־און מסר בתגובה: "במשך שנים הייתי נתון למרותו של הבנק ולכן שתקתי. כולם מפחדים מהם, ומאז שהודעתי להם על הפסקת עבודתי איתם הם ניסו להתעמר בי".
המונחים המרכזיים להבנת העלילה
כונס נכסים
גורם שממונה לצורך גביית חובות. הוא תופס את הנכס, מעמידו למכירה ומעביר את הכסף שמתקבל לידי הנושים
נאמן לצורך הסדר
מתמנה לבקשת חברה שנקלעה לקשיים ומטרתו להמשיך להפעילה ולמכור אותה במטרה לגבות חובות ולחלקם לנושים. אם מעריכים שלחברה אין סיכוי להבריא, ממנים מפרק - שתפקידו זהה - או כונס נכסים
שעבודים
קיימים שני סוגי שעבודים: שעבוד צף חל על נכסים לא מוגדרים, למשל תזרים מזומנים, ואילו שעבוד ספציפי, כשמו כן הוא, חל על נכסים ספציפיים דוגמת נדל"ן או כלי רכב
נושה מובטח
נושה שיש לו שעבוד צף או ספציפי ולכן יקבל עדיפות על פני כל הנושים האחרים בעת החזר חובות. לרוב, הבנקים מוגדרים כנושים מובטחים
נושה בדין קדימה
נושה שלפי החוק קודם לנושים אחרים. נושים כאלה הם לרוב המדינה - שלזכותה עומדים חובות מס - ועובדי החברה, הזכאים לקבל את שכרם לפני החזר חובות לנושים אחרים
נושה רגיל
נושה שאין לו שעבוד או קדימות על נושה אחר. עומד בסוף התור בעת החזר החובות
