פרשנות: נאמנות הנאמן במבחן
הכוח המופרז של הנאמנים והמפרקים והיעדר הפיקוח עליהם מאפשרים להם לעתים לעשות ככל העולה על רוחם. סיפור הבנק הבינלאומי מוכיח כי נדרשת בדיקת מערכות מעמיקה בכל שלבי הליך כינוס הנכסים
תחום חדלות הפרעון בישראל סובל משורה ארוכה של כשלים מובנים, היעדר פיקוח וכוח מופרז לכאורה שמצוי בידיו של אדם אחד - הנאמן, המפרק או הכונס. בעל התפקיד אמנם מתמנה על ידי בית המשפט ואמור לפעול על פי הוראותיו, אך בפועל במקרים רבים הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
יכולתו המוגבלת של בית המשפט העמוס לפקח על בעל התפקיד, לצד האמון הבלתי מסויג שנותנים השופטים בבעלי התפקיד, היא זו שכנראה יצרה בשנים האחרונות את תעשיית הכסף הגדולה בדרך לפירוק חברה. פעם אחר פעם אפשר לראות איך טרגדיה אישית של מאות נושים הופכת להזדמנות להתעשרות מהירה של פרקליט בכיר נוסף.
אילוסטרציה איור: שחר קובר
מינויים אינטרסנטיים
אלא שכעת מתברר כי התחום כנראה הפך לפרוץ ולא מפוקח עד כדי כך שאפילו החלטות שיפוטיות כבר לא חייבים לקיים, אפילו אם מדובר בבנק. הנוהל הפנימי של הבנק הבינלאומי, כפי שנחשף ב"כלכליסט", הוא בעייתי בכמה מישורים. עצם העובדה שהבנק נטל לעצמו את החירות לשלשל לכיסו 1.3 מיליון שקל מסכומי שכר הטרחה שפסק השופט לעו"ד ישי בית־און, בלי שהבנק או בית־און טרחו לעדכן את יתר הנושים בכסף הזה - גם היא מטרידה ועשויה במקרים מסוימים גם להיחשב כהעדפת נושים.
הבנק למעשה לא מסתפק בעובדה שממילא יש לו העדפה על רוב הנושים האחרים שהם נושים רגילים ללא כל ביטחונות, אלא גם גוזר לעצמו קופון נוסף, בלא שאיש מהצדדים האחרים יודע על כך. יתרה מזאת, הבנק הבינלאומי טוען שזו הנורמה בכל המערכת הבנקאית, אף שקשה להאמין שבנק נוסף יודה בכך בפומבי.
אפילו במקרה שבו הבנק הוא נושה יחיד, למשל כשהכונס מתמנה למכור דירה שבעליה לא עמדו בתשלום המשכנתא, שיטתו של הבינלאומי היא פסולה. תיאורטית היא עלולה להוביל למצב שבו כונס נכסים שיודע כי ברשותו נכס בעייתי יעדיף שלא לחשוף פרטים שליליים בפני קונים פוטנציאליים. הוא יעשה זאת כדי להבטיח מכירה בסכום גבוה יותר, שתרצה את הבנק ותעניק לו שכר גבוה יותר ותוספת מאמץ מיוחד.
את התופעה שהחלטת בית משפט הופכת להמלצה בלבד צריך לעקור מן השורש. עם זאת, נראה כי את התופעה אפשר להסביר בעיקר על רקע סכומי שכר הטרחה השערורייתיים שפוסקים בתי המשפט לכונסים ומפרקים. שכר הטרחה הלא נתפס הזה הוביל כנראה למצב שבו הוא החל לקרוץ אפילו לבנק, שזיהה את הפונציאל הכלכלי. סיפור הבנק הבינלאומי מוכיח כי נדרשת בדיקת מערכות מעמיקה בכל שלביו של הליך הכינוסים והפירוקים על ידי עורכי דין, והגיע הזמן שכונס הנכסים הרשמי ובתי המשפט יפסיקו להשאיר לבנקים, לבעלי החברות ולעורכי דינם לעשות כרצונם לעתים בקופה ויתחילו לבצע פיקוח ראוי.
אלא ששורשי הבעיות בתחום חדלות הפירעון עמוקים יותר מסיפורו של הבנק הבינלאומי. הדמויות שנבחרות לתפקיד מתמנות כמעט תמיד לבקשת צד אינטרסנטי. כך לדוגמה, בהקפאת הליכים מקובל שבית המשפט ממנה לנאמן את מי שהחברה הקורסת מציעה למנות, ולרוב המינוי מקבל את אישור הבנקים.
בניגוד להליך משפטי רגיל שבו יש שני צדדים שווים במעמדם, בתחום הפירוקים הצד העומד מול בעל התפקיד, החברה והבנקים הוא לרוב הנושים הלא מובטחים שממילא אין להם זכות דיבור. לכאורה, כונס הנכסים הרשמי (כנ"ר) אמור לפקח על בעלי התפקיד, אך העומס במשרדיו רחוק מלאפשר לו לבצע את תפקידו כהלכה.
נושים ללא הגנה
בתי המשפט מצידם אמורים גם הם לפקח על בעלי התפקיד, אלא שהעומס הגדול המוטל עליהם מבטיח ששום פיקוח ראוי לא ייעשה. השופטים לא ממהרים לפקפק או לחשוד בעורכי הדין, ונדירים המקרים שבהם בית המשפט מורה לערוך בדיקה חיצונית של המתחולל בתיק כינוס או פירוק.
המצב המובנה שנוצר כתוצאה מכל אלו הוא שבעל התפקיד יודע שעליו לרצות בראש ובראשונה את מי שביקשו את מינויו ואת הבנקים, הנושים המובטחים. כל זאת כדי שאולי הם יאפשרו לו בעתיד לקבל תיקים נוספים וכדי שלא יתנגדו לבקשות שכר הטרחה שיגיש - שהנורמות לגביהן תופחות והולכות מדי שנה.
הנושים הרגילים לעומת זאת, שלעתים כל עולמם חרב עליהם כתוצאה מחוב גדול שאינו משולם להם - נותרים ללא כל הגנה.
