המצב גרוע ולא הולך להשתנות
האליטה הגלובלית שנחתה בירושלים לא הביאה בכנפיה בשורות טובות. האמריקאים והאירופים האשימו זה את זה בנפילת יוון וכולם נושאים עינייים לעבר מרקל: האם הקנצלרית תקים את ארצות הברית של אירופה?
מקבץ מרשים של מנהיגים, מנכ"לים, נגידי בנקים מרכזיים ומעצבי דעת קהל נחת בשבוע שעבר בירושלים לרגל ועידת הנשיא. בחדר ה־VIP של בנייני האומה התנהלו הסתודדויות מחויטות על כוס אספרסו וכריכוני רוסטביף, וניתן היה להתרשם שכולם מכירים זה את זה, ונפגשו אך לפני רגע בדאבוס או בוושינגטון. זוהי האליטה הגלובלית שעצרה כאן לרגע, כמו להקת ציפורים נודדות, בדרכה לכנס הבא. ובכל זאת, הזמנים משתנים. בניגוד לעבר, אף אחד מהנוכחים לא שש לתת תחזיות גורפות: נוח יותר בימינו להתמקד בלא נודע. ועדיין, ממקהלת הקולות בכנס אפשר לגבש כמה תובנות מרכזיות.
1. יש עולם חדש והוא נמצא בין סינגפור לשנגחאי
העולם החדש כבר כאן. את העדות המעניינת ביותר לשינוי העמוק שעובר על הכלכלה העולמית אפשר היה לקבל דווקא מהאורחים שהגיעו מפינות קטנות יותר בגלובוס, אחרי טיסה של 15 שעות ומעלה. אלסאן דרמנה אואטרה, נשיא חוף השנהב וחבר של סטנלי פישר עוד מקרן המטבע, התגאה בכך שההשקעות הזרות במדינתו הוכפלו פי ארבעה בשנים האחרונות. ומאין הן הגיעו? מסין, הודו, מלזיה וטורקיה.
נשיא פרו לשעבר, אלחנדרו טולדו, מתגאה אף הוא בקצב צמיחה מסחרר - בזכות יצוא אוצרות טבע לסין. "סין היא בולדוזר", הוא אומר. ואילו אלן בולארד, נגיד הבנק המרכזי של ניו זילנד, אומר כי מבחינתו, המוקד הכלכלי הרלבנטי נמצא איפשהו בין סינגפור לשנגחאי. בזמן שאירופה וארה"ב מבוססות בבוץ, שאר העולם פנה מזרחה, והמשיך הלאה.
מימין ריצ'רד האס, ניאל פרגוסון ואלן בולארד צילום: אוהד צויגנברג
2. חוקי העולם החדש: אף אחד לא מחזיק במושכות
אף אחד לא מבטיח שמה שהיה הוא שיהיה, ובמציאות הגלובלית הנזילה, אף אחד גם לא יודע מה יהיה. העתיד לא מונח בכיסה של סין. ריצ'רד האס, נשיא "המועצה ליחסי חוץ" האמריקאית, מקובעי המדיניות המשפיעים בעולם, מתאר עולם שבו אף אחד לא מחזיק במושכות: לאירופה ויפן אזל הקיטור, ואילו רוסיה היא מעצמה "רק בזכות הגרעין, הנפט והמושב במועצת הביטחון". הודו, לדעתו, אינה צפויה להמשיך במגמת הצמיחה המהירה של העשור האחרון. לגבי סין, אין שום ביטחון שהדהירה של שלושת העשורים האחרונים תמשיך באותו קצב בשלושת העשורים הבאים; ואילו בארה"ב הקיטוב הפוליטי מביא אף הוא לסוג של שיתוק.
"העולם", סבור האס, "יצטרך להסתדר ללא מנהיגות, וזה יהיה עולם פחות חופשי ופחות משגשג". מי שמרוויחות ממציאות כזו הן מדינות כמו איראן וצפון קוריאה. לסיכום הוא השמיע אמירה לא מחייבת: "המאה ה־21 תהיה שונה מהותית מהמאה ה־20".
3. הקונצנזוס לגבי העתיד: ריביות נמוכות וצמיחה אפסית
ואם לחזור לעולם הישן, נראה שבאירופה, ואולי לא רק בה, הרע עוד לפנינו. מרטין וולף מה"פייננשל טיימס" הלונדוני, הנחשב לפרשן הכלכלי המשפיע בעולם, מגדיר את המצב השורר כעת באירופה כ"מבעית" וסבור שתרחיש של פיצול חלקי של גוש היורו בשנים הקרובות הוא "סביר מאוד". את הרעיון שמדינות הפריפריה האירופית ייחלצו מהמשבר על ידי תוכניות צנע הוא מגדיר "פנטזיה".
ואילו הכלכלן הצרפתי ז'אק אטאלי (שאף הוא דיבר על היעלמות אפשרית של היורו) הגיע במצב רוח קרבי והאשים את ארה"ב ובועת הנדל"ן שלה במשבר האירופי. התגובה לא איחרה לבוא: אבי ג'וזף כהן מגולדמן זאקס האשימה את אטאלי ב"פשטנות", ותהתה מה הקשר בין ארה"ב ליוון, תוך שהיא מתעלמת מהעובדה שהמעסיק שלה עזר ליוון לשפץ את ספרי החשבונות שלה טרם ההצטרפות ליורו. אטאלי לא מצמץ: "אם מסתכלים על רמות החוב שלה", אמר, "ארה"ב יושבת בין ספרד ליוון, תוחלת החיים בה נמוכה מבאירופה, וחוסר האיזון התקציבי שלה הוא קטסטרופה". אבל מעבר לניסיונות של הדוברים למצוא אשמים, כולם הסכימו שהמצב גרוע ושהוא לא הולך להשתנות. בין הדוברים שרר קונצנזוס: בעתיד הקרוב הריביות יהיו נמוכות והצמיחה תהיה אפסית; מאפיינים של שפל כלכלי.
4. הפתרון למשבר היורו: פדרציה כמו בארה"ב
הכל תלוי במרקל. בין הדוברים השונים שרר קונצנזוס נוסף: המפתח לפתרון המשבר באירופה הוא התקדמות לכיוון של פדרציה שבה זורמים כספים מהמדינות העשירות לעניות - כמו באמריקה. הבעיה היא שהרעיון הזה לא קוסם לגרמניה, וליתר דיוק: לא קוסם לקנצלרית שלה אנגלה מרקל. "השאלה היא האם הגרמנים מוכנים להכיר בכך שאיחוד מוניטרי מוביל באורח בלתי נמנע לאיחוד פדרלי", אמר ההיסטוריון הכלכלי סקוטי ניאל פרגוסון, המלמד בהרווארד.
פרגוסון, שהתבשם מהתנגדותו רבת השנים ליורו, העיד על עצמו כי הוא מעריץ את מרגרט תאצ'ר. הוא גם חזר להומור הבריטי השוביניסטי של שנות השמונים, שכלל חיקוי של הקנצלרית במבטא גרמני. "מרקל נמצאת בהדחקה, ולכן השאלה הגדולה באירופה היא בעצם שאלה פסיכואנליטית לגבי אשה אחת: מה יגרום למרקל לומר 'ja' (כן) במקום 'nein' (לא)". ומה התחזית שלו? שהגרמנים בסופו שלדבר יגידו "כן" לרעיון הפדרציה, אבל רק על סף התהום, אחרי שאירופה תחווה "רגע ליהמן" - כפי שקרה בספטמבר 2008, עם התמוטטותו של בנק ההשקעות האמריקאי שהציתה את המשבר העולמי.
גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ששמר רוב הזמן את דעותיו לעצמו, הצטרף לספקולציות בעת שהדיון נסב על גרמניה. פישר תהה אם ברלין לא מנסה בעצם לדחוף את שאר המדינות לכיוונה עד כמה שניתן - לפני שהיא תתפשר. אלא שהבעיה עם תוכנית כזו, הסביר פישר, "היא שהיא דורשת תזמון מושלם, וקשה מאוד לתזמן באופן מושלם".
5. בנקים נופלים מהר, ממשלות נופלות לאט
ומה יגידו אזובי הקיר? עם קצת פרספקטיבה, יש מי שלא מתרגש מהדרמה האירופית. נגיד הבנק המרכזי של ניו זילנד אלן בולארד אמר ש"מרחוק, כל העניין הזה די משעמם. בנקים נופלים די מהר, וממשלות נופלות לאט. יוון היא מבוכה לאירופה, אבל די ברור שספרד ואיטליה הן המדינות הקריטיות לבנקים בצרפת ובגרמניה, ולכן אירופה תצלח זאת, גם אם בדשדוש".
ובכל זאת, גם בולארד ממקום מושבו הרחוק, מודה שהתרחיש של נפילת היורו מדאיג, ומספק הצצה אפשרית להיגיון שמנחה גם את מעצבי המדיניות בירושלים: "מדינות קטנות כמו ניו זילנד וישראל צריכות לוודא שהכלכלה שלהן במצב טוב ככל הניתן, וזה אומר הורדה מתמשכת בחוב הציבורי, אבל תוך שמירה על צמיחה ובלי להיכנס למלכודת הצנע".
