תשקיף: בשפיץ של הגבריות החדשה

חמניות מורכנות ראש, נזופות למראה, מקבלות את פניי כשאני יורד מהכביש הסלול לשביל העפר. ראשיהן שהוגדלו גנטית למידות מבהילות ממש מתקשים לעמוד בעומס הגרעינים ובאבק הנגב שמצטבר עליהם, והם נראים כאילו עוד מעט ייפלו לרצפה. השביל מתפתל בפניות חדות בין השדות המצהיבים, ורק שלטים קטנים שננעצו מבעוד מועד בקרקע מובילים אותי בתום עשר דקות נסיעה אל משטח חול סתמי שקוצי הפרא שעליו נעקרו זה מכבר. כמה עשרות אוהלים אישיים, כסופים־כחולים, כבר ניצבים עליו. אני נוטה את אוהלי ביניהם ומצטרף לכ־150 גברים שהתאספו שם לפניי בשולי מושב שדה צבי, חמישה ק"מ מערבית לצומת בית קמה, בואכה העיר הבדואית רהט. 150 גברים - כניסת נשים אסורה - שוויתרו בנפש חפצה על חצי גמר היורו בין ספרד לגרמניה לטובת "אתגר שיווה", סופשבוע ארוך בחברתם הבלעדית של גברים אחרים.

עשרה מהם כבר מתנועעים נמרצות כשאני נכנס למתחם, רצים מצד לצד על משטח בטון מוגבה שנקרא "הבימה". נהמות קורעות לב בוקעות מעומק החזה שלהם, משחררות החוצה ספק זעם ספק הנאה בלתי ניתנת לכיבוש. אני מבחין שלכולם יש אף ליצן אדום בגודל כדור טניס שמודבק במרכז פרצופם.

תשוקה ועסקים. מפתחות לשיפור חיים צילום: אמיר זיו

28 שנה לאחור. קיץ 84', חוות הצופים ברמת יוחנן. דשא. מעגל. "על פני האדמה" של שלום חנוך מתנגן הלוך ושוב, ללא הרף, בטייפ דאבל־קאסט עם ראש מתהפך - שיא הקידמה, שפוטרת מהצורך לקום ולהפוך את הקלטת. איני יודע לשיר, אבל אני שר בקולי קולות. אני שר כדי למצוא חן. בעבור נערים בני 16 בקורס ראשג"דים, שירה משותפת בגרון ניחר היא כרטיס כניסה, מפתח להשתלבות בקבוצה, דרך להיהפך מהרבה בודדים לחברותא. אני מזייף שהאוזניים תיצלינה, ובכל זאת מבקש שישמיעו שוב, נישא על גבי תחושת חופש פנימית שאני משוכנע שמוקרנת ממני בעוצמה כזאת עד שאין סביבי מי שאינו נכבש בה. למיטב זיכרוני, זו היתה הפעם האחרונה שחיפשתי באופן כה אקטיבי השתייכות לחברותא. היא נגמרה בשברון לב. שירתי לא פיצחה את לבה של זו שאהבתי באותו שבוע. חמור מזה, במכתב הפרידה האישי שקיבל כל בוגר שסיים את הקורס שוב כתבו לי המדריכים: "אמיר, מים שקטים חודרים עמוק". שקטים בתחת שלי.

תשוקה ועסקים צילום: אמיר זיו

מאז, אף שאני מכיר בכוחה העצום של ההשתייכות לקבוצה, אני נזהר ממנה כמו מאש. לשלוח את עצמי ל"אתגר שיווה" היה התנדבות מודעת למשימה של כאב. האפים האדומים הנוהמים עכשיו למולי מבהירים לי שאכן כך יהיה.

שאנטי פרוטסטנטי

"מתי בפעם האחרונה הייתם אותנטיים עם אשה?"

(פתיחת סדנת "כוח האותנטיות בחיזור")

ז'אן פול סארטר כתב ש"הגיהינום הוא הזולת". אם להמשיך מכאן, הרי שהתופת מבחינתי היא החיבוק הגברי הפרונטלי עם אדם זר. אש השאול היא השירה בציבור. האבדון הוא העירום הגברי המלא, הנונשלנטי במפגיע, זה המתעלם מנבילת הגוף, משעירות הפרא, ממצוקת האסתטיות המטלטלת שהוא עלול לטמון בחובו.

כעת צועדים בשביל מולי חמישה פרונטליים, מגיחים מהמקלחות האקולוגיות לבושים רק ברוח המדבר, שכמו מגבת של אמא טבע מייבשת אותם בדרכם אל האוהל. נודיזם אינו העניין כאן, רוב הזמן רובם המוחלט של המשתתפים מסתובבים לבושים. מדובר בשחרור. בתוכנייה שחולקה לבאים נכתב במפורש ששיווה הוא "הזדמנות להתפשט, להשאיר את הפוזה תלויה על קולב ולהביא את עצמך בדיוק כפי שאתה, בנינוחות מוחלטת, עם כל חוזקותיך וחולשותיך". הפרונטליים מלמדים אותי ששחרור זה גם ההזדמנות להתפשט מבגדים.

חרבות. הגבריות החדשה? צילום: עמית שעל

עמוק בתוכי, אני יודע שנקלעתי לארץ זרה. חולשותיי נחשפות מיד. הלוואי שיכולתי לקטלג את המשתתפים כאיזו "קהילת קומפוסט", חבורה רוחניקית של מחבקי עצים או בודהיסטים בשקל. מכאלה הייתי יכול בקלות לבדל את עצמי. אלא שהמצב רחוק מזה, ואין לי דרך קלה לנמק את ההיבדלות שלי. רובם המכריע של משתתפי האתגר, בוודאי המנחים של הסדנאות הרבות שבו, הם אנשים כמוני. בני 25 עד 55 למראה, אנשי משפחה, עובדי הייטק, יזמי נדל"ן, בעלי עסקים קטנים, עירוניים, סטודנטים אינטליגנטים ורהוטי דיבור. לרבים מהם זו אינה הפעם הראשונה באירוע שמארגנת פעמיים בשנה עמותת "דרך גבר - הארגון לשינוי תפיסת הגבריות בישראל". והם מגיעים הנה כדי להשתפר.

נכון, אווירת שאנטי חיובית, שמתבטאת בעיקר בקבלת־יתר של הזולת על כל מגרעותיו ובוויתור על כל סוג קוצניות, לא כל שכן עימות ממש, מרחפת תמידית באוויר. אבל קריאה של תוכן הסדנאות שהאתגר מציע מלמדת שהמכנה המשותף הרחב שלהן הוא שיפור מיומנויות חיים. הפרס למי שישתפר אינו חיבור רוחני, אלא הצלחה כלכלית, בית נאה ואשה בתוכו. לכן באוהל "הזירה העסקית" אפשר לעבור סדנת "נאום המעלית", למקרה שתיתקל בפיטר תיל בדרך למשרד, וסדנת "ניצוצות ההצלחה - סודות ההצלחה של אנשי עסקים בכירים במשק". לכן בצד סדנת "קונדליני: הנעה של הגוף ושקשוק, פיזור אנרגטי וחיזוק השפיץ", תמצא גם את סדנת "בודי מיינד" לשיפור מיומנויות המוח. ובצד סדנה של "טייס המשנה שלי ואני - איך לחזר אחרי נשים עם חבר צמוד", תמצא גם סדנה שמטפלת בשיפור יחסי אב־בן, או כזאת שתקבל בה עצות מחבריך בנוגע לשאלות של כסף, קריירה ומשפחה. ובכל שלב אתה מוזמן לעבור באוהל הנטוורקינג ולהשאיר כרטיס ביקור. אתגר שיווה הוא שאנטי פרוטסטנטי.

הסווט לודג' צילום: אמיר זיו

מכות ופחדים

"העולם זה אתה. אתה מחליט אם יש בו רוע. בעולמי אין רוע, יש רק טוב".

"הכל טוב? עכשיו ממש, כשאתה שותה קפה, אונסים ילדות קטנות".

"זה לא קורה. זה בעולם שלך. כשאתה משנה את התפיסה שלך, העולם משתנה".

"העולם הוא חרא".

"בחוויה שלך".

"לא, בתכלס. אנשים מגעילים".

(שיחה ברחבת האוכל, בוקר שישי)

באתר של "דרך גבר" מדברים על השאיפה "להגיע למודל החדש והבריא של גבריות ישראלית, המעניקה בנדיבות איכויות זכריות כמו תכליתיות, יציבות, העמקה, ראייה בהירה וחופש, מתוך כבוד, אהבה ורגישות רבה לעולם בכלל ולנשיות בפרט". אבל מהו המודל החדש והבריא של הגבריות הישראלית?

אני מתבונן אצל הקרובים לי. בני הקטן, בן חמש, החל השבוע ללמוד כינור. הוא מזמזם מוזיקה קלאסית מאז גיל שנה וחצי. כשנחה עליו הרוח הוא מסוגל לרקוד שעה ארוכה בסלון, לבוש גרביונים לבנים מול די.וי.די של "אגם הברבורים", מנסה באופן מכמיר לב לחקות את תנועותיו של רודולף נורייב. בו בזמן, קשה לתפוס אותו ללא חרב בידו. הבית מלא בעשרות מהן, קנויות ומאולתרות, מפלסטיק, מקרטון, מעץ משויף או מענפים שנמצאו בחצר. חרבות מעוקלות לפיראט, ישרות להב לאביר, משוננות לשודד. כל אחת מהן נועדה לשימוש מדויק, ואי אפשר להמירן אחת בשנייה. האם המורכבות הזאת מעידה על כך שהוא כבר נולד אל תוך הגבריות החדשה?

הבריכה. ללא בגדי ים צילום: אמיר זיו

בני האמצעי, בן עשר, מתאמן כבר חמש שנים בקראטה. גדל גוף לגילו ורב כוח, הוא זוכה בתחרויות בזו אחר זו. הוא רוכב, הולך לצופים, משחק כדורגל, לא מחליף מילה פומבית עם בנות. ובכל זאת, הוא לא מתבייש להזיל דמעה כשהוא מתרגש, לחבק בכל הזדמנות ולומר שהוא פוחד ללכת לחדר לבד בחושך. האם הוא כבר מוכשר אל הגבריות החדשה?

אני מופתע לגלות שלאורך כל סוף השבוע הלוהט, הגבריות החדשה נותרת בלתי מדוברת. המשתתפים אינם מגדירים אותה, נזהרים מלתחום אותה במילים. נדמה שהם יודעים מה היא, ברוחם הם קולטים את הגדרתה האמורפית, אבל מקפידים שלא לתת לה ביטוי מילולי שיהפוך אותה לארצית. הגבריות החדשה מתחילה בתוכנו, מבשילה אצל כל אחד בדרכו הייחודית, ונחשפת תוך כדי האינטראקציות עם גברים מסביב.

אינטראקציות הן בהחלט העניין כאן. זוגות־זוגות המשתתפים נפגשים בינם לבין עצמם לאינספור שיחות, בלי שיהיה גלוי לעין מה הוביל אותם זה לזה. מטופל מוצא מטפל. מבקש עזרה מוצא מציע עזרה. בשיחות שמתפתחות אין בעיה שלא ניתן לחשוף אותה בגילוי לב מוחלט. אין גילוי לב שלא נמצא לו פתרון. אין נתינה שאינה כוללת בתוכה גם קבלה. מציע העזרה לעולם יבין אותך. מזמן איש לא הבין אותך כך. יש לזה כוח אדיר. ואז נפרדים בחיבוק. לעולם בחיבוק.

אוהלים לוהטים צילום: אמיר זיו

בניגוד לציפיותיי, הגבריות החדשה אינה כוללת הומואירוטיקה. סדנאות התשוקה מכוונות רובן ככולן לאינטראקציה עם נשים. בסדנאות העומק מתייחסים לקשר עם גברים כאל קשר חברי. הס מלהזכיר ביטויי קרבה מינית מוחצנים בין המשתתפים. ההיעדר הזה עשוי לרמז היכן עוברים בכל זאת הגבולות של הגבר הישראלי החדש.

הומו קווסטוס

"מה שעשית זה כמו לנתק את נורת האזהרה באוטו. האוטו רותח, אבל הנורה לא נדלקת. אתה לא רואה. עכשיו, או שהמנוע שלך יתפוצץ בסוף, או שתמשיך לנסוע כשאתה רותח מבפנים"

(שיחת בירור זוגית)

צהרי שישי, החום בשיאו. אייל קופוליס, איש גדול עם שיער ארוך, בטן אדירה וחיוך חם, מרים גבוה את תוף האינדיאנים שלו. 12 גברים בשורטס ובחזה חשוף פונים בעקבותיו לארבע רוחות השמים, רוח אחר רוח לפי התור, נושאים מעין תפילה לקצב התוף". בתום הטקס המקדים הם נכנסים בזה אחר זה אל ה"סווט לודג'", אוהל הזעה אינדיאני שהוכן יום קודם וכעת הוכנסו אליו אבנים לוהטות ממדורה בוערת. מעכשיו האוהל ישמש מעין סאונה רוחנית ליושבים בתוכו, חדר חושך לוהט, רחם בוץ של אמא אדמה. שעה וחצי של הזעה כבירה ושירה כבירה לא פחות, בעברית ובאינדיאנית, התנקות פיזית ורוחנית ואפשרות להתחבר לדברים הטובים. הזמנתי פנימה רק דברים טובים, אייל אומר. לכן גם מי שהחום קשה מנשוא בעבורו מתבקש על ידו להתאפק ולא לפרוץ דרך דפנות האוהל, שמא רוחות שאינן רצויות ייכנסו ויקלקלו הכל.

לראשונה מאז הגעתי, אני כמעט מתחבר. משהו בי רוצה להצטרף. הפיזיות של הסדנה משכנעת באפקטיביות שלה יותר מכל תובנה בסדנאות האחרות. זיעה מוחשית מרוח, והיא גם אינה דורשת אינטראקציה עם הסביבה אלא רק עם עצמך, לבד, בחושך. אבל אני לא קם. הייתי שמח להזיע, להתנקות, אבל אני מגלה שאיני מוכן לשתף פעולה עם המעטפת הרוחנית. אני לא מוכן להתפלל למי שאיני מאמין בקיומו, חסר משמעות ככל שיהיה. אבל למה זה מאיים עליי כל כך, עד שאני מחמיץ במודע חוויות שיכולתי ליהנות מהן? למה חומות ההגנה כה גבוהות?

כעבור שעה וחצי מגיחים מזיעי הסווט החוצה, מכוסי בוץ, הלומי חום, סומים מהאור. אחרון זוחל מבעד לפתח, כמעט על גחונו, גבר כבן 50, עירום כביום היוולדו. ניכר שהחוויה היתה מטלטלת בעבורו. חבריו יוצרים סביבו חצי מעגל והוא עובר מאחד לשני, מחבק חיבוק ארוך, פרונטלי, בוץ ומבושים, ומגרונו בוקע ספק בכי ספק צחוק של אושר. הוא מודה לכל אחד ואחד משותפיו לחוויה, כאילו הם עצמם ילדו אותו.

קופוליס הוא אדם שובה לב. מטפל הוליסטי עם התמחות אינדיאנית, עיניים טובות והומור בריא. והוא מציע למשתתפי האתגר בדיוק את החבילה הזאת, וברצינות גמורה. כמוהו גם מעבירי הסדנאות האחרים, ברובם מטפלים מהתמחויות שונות, מנחי קבוצות, מדריכים של מעגלי הקשבה ומאמנים אישיים מסוגים שונים. כולם מציעים אוזן קשבת ושיחה גלויה, שבעקבותיה הפתרון אמור לצוץ מתוכך. לרוב המשתתפים, שאינם יכולים להרשות לעצמם מאמן פרטי, זו הזדמנות לקואוצ'ר שיעשה סדר בעולמם. כי הגבר החדש הוא בעיקר גבר מחפש. הומו קווסטוס. גבר שמקדיש את חייו לחיפוש מסודר אחר מודעות. לא במובן האוניברסלי, אלא האישי. גבר של פתרונות קטנים לדילמות יומיומיות. אחריהם אולי יגיעו פתרונות גדולים לבעיות הגדולות.

ביקור בעולם מקביל

"החיים הרבה פעמים ירביצו לנו יותר כואב מכל בן אדם. המטרה היא להישאר נוכח. לדעת איפה לספוג ועל מה להגן. כמו כשהולכים מכות, גם בחיים צריך לדעת לא להיכנס לפאניקה"

(הקדמה לסדנת Fight Club)

במהלך האתגר אני כמעט משלים את קריאת הרומן האפי של הרוקי מורקמי, "1Q84". שני גיבוריו, סופר צללים מוכשר ורוצחת סדרתית בעלת לב זהב, נפגשים ב־1984 בעולם מקביל, המתנהל לצדו של העולם האנושי המוכר. רק שם, בעולם שסימן ההיכר שלו הוא שני ירחים תלויים בשמים, יכולות עלילות חייהם להיפגש.

1984 המקביל שלי התרחש ברמת יוחנן. האדמה רעדה אז, מילולית, בעוצמה ישראלית נדירה של 5.2 בסולם ריכטר. הזעזוע הטקטוני הרעיד למשך כמה שניות מבהילות את הדשא מתחת לטייפ עם שלום חנוך. אפילו השירה חדלה לרגע. זה היה צריך להיות סימן בשבילי. בחרתי להתעלם.

כעת אני שוב בעולם מקביל. אין בו שני ירחים, רק חום מדברי בלתי נסבל. אבל כמו אצל מורקמי, רק מתי מעט באים בשעריו של העולם הזה, מכפיפים את עצמם לחוקיו מרצון. האחרים כלל אינם מודעים לקיומו. שלחתי את עצמי אל העולם המקביל במודע, אבל אני מתקשה להביא את עצמי להיכנס אליו.

חולשותיי מופגנות במלוא עוצמתן. אינני מסוגל ליצור קשר לשם יצירת קשר. אינני מרשה לעצמי לפתוח בשיחה עם זר גמור היושב לצדי, גם אם בסופה עשוי להיות טמון הנטוורקינג של החיים. אינני מסוגל להתערטל בפומבי בין אנשים שאיני מכיר. אני מכיר בכך שאני כנראה מחמיץ משהו בעל משמעות. לא בהכרח את הפתרונות הפשוטים שיכולים היו להיות מוצעים לי, אלא דווקא את הכוח שמעניקה תחושת השייכות לקבוצה, אולי אפילו חברות ממש.

אני מבין שוויתרתי עליהם. בתמורה, אני מרגיש שאני מחזיק בתוכי עוצמה אדירה של שליטה עצמית, של מודעות מדויקת לרגשותיי, לפחדים שלי, לקשיים, כמו גם לאיכויות וליכולות שאני מאמן בהן את עצמי ללא הרף. לא במקרה, אני מעביר רבות משעותיי שם בכתיבה. אינני מעוניין לחלוק את תחושותיי עם עוד אנשים. יותר מזה, אני חושש שמתן פומביות יפוגג אותן לאוויר ולא יאפשר להן להיכתב עוד. איני מעוניין שייקחו ממני את מה שאני מרגיש.

וכך אני יושב בצל העלוב שמטילה יריעת ההצללה על המחצלות הבדואיות, ולא מפסיק להתבונן. אני פה כדי לאסוף גירויי כתיבה. במובן הזה אני חלק בלתי נפרד מהאירוע. שלושת עמודי ההתערטלות שאתם אוחזים בידיכם הם הוכחה ראויה. בדרכי, אני מקיים עם "האתגר" אינטראקציה מתמדת, גם אם לא פרסונלית, גם אם אני נשאר סגור כמו צבעוני שטרם פרח, כמו חנות פריזאית בוואקאנס. תניחו לי, תבואו בסוף אוגוסט, תודה.

אני מגיע לשיא

"מצאנו שיש קשר בין ספורט לבין חשיבה. זה כמו זומבה למוח. יהיה מענג"

(הקדמה לסדנת בודי מיינד)

בשלב כלשהו החום נהפך לבלתי אפשרי. כל מתחמי הצל מהבילים, הניסיון למצוא בהם מפלט אבוד מראש, ואני מקים את עצמי למתחם הבריכות. שלוש בריכות זעירות חצובות בו, מלאות מים צוננים בגובה 40 ס"מ ומחוברות זו לזו.

אלא שאני לא היחיד שחשב על הפתרון הגאוני לחום, ובבריכות כבר רובצים כמה וכמה, משקעים את גופם במים בקריאות עונג. הם כמובן אינם לבושים. איש מהם אינו טורח לעטות בגד ים, עד שלרגע אני מחפש שלט בכניסה שאוסר ללבוש אחד כזה. למען האמת, בשלב הזה זה כבר לא אמור להפתיע אותי.

האתגר שלי מגיע לשיאו. אני יכול להסתובב ולהמשיך להתבשל בחום. אני יכול ללכת ללבוש בגד ים בצעד של התבדלות הפגנתית. ואני יכול פשוט להתפשט. למה לא בעצם? הרי אנחנו כאן בחברה של גבריות מעצימה, לא תחרותית ולא משווה. אין לי מה להיות טרוד מקנאתם של אחרים. אפילו באתגר שיווה מבינים שלא כל בני האדם נולדו שווים.

בשקט אך בנחישות אני מתפשט, מקלף את בגדיי המגוננים. כעת אני עירום, משקע אט אט את גופי בתוך המים, נוכח שתיקתם הנדהמת של כל הסובבים.