למה ההשקעה בעניים תקדם את מעמד הביניים

"כל מדינה ומדינה מקבלת את שיעור העוני שהיא מוכנה לשלם עבורו", כתבו כלכלני ה־OECD בדו"ח על ישראל ב־2010. זו אינה פרפרזה על המשפט שלפיו כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה לו, אלא מציאות חברתית־כלכלית קשה שבה כל משפחה חמישית נמצאת מתחת לקו העוני. מציאות שבה הסיכוי של אותה משפחה לצאת ממעגל העוני הוא זניח, ומי שמשלם את המחיר על כך הן לא רק המשפחות העניות, אלא גם משפחות מעמד הביניים.

כך המדינה מטילה עוד ועוד עומס על כתפי מעמד הביניים, שמהווה רק כשליש מכלל האוכלוסייה העובדת.

1. התערבות פעילה מצמצמת פערים

בכל מדינה יש עוני ובכל מדינה נוקטת הממשלה שלוש טקטיקות עיקריות לצמצומו. הראשונה היא הסיוע לעניים באמצעות קצבאות ילדים, זקנה, הבטחת הכנסה, מימון טיפול אצל עובד סוציאלי ועוד. במדינה מפותחת ממוצע העוני עומד על 11% מהמשפחות, וההשקעה בצמצומו מגיעה בממוצע ל־21.5% מהתוצר. בישראל ממוצע העוני הוא 20% מהמשפחות, והמדינה משקיעה רק 14.5% מהתוצר שלה בצמצום העוני.

הסוג השני של עזרה מהמדינה נועד לאנשים השייכים לכוח העבודה, ובעתות שבהן הם מובטלים המדינה עוזרת להם שלא יידרדרו לעוני עד שימצאו תעסוקה. דמי אבטלה הם המכשיר העיקרי לעזרה שכזו. גם כאן ישראל מדורגת נמוך בין מדינות המערב: זמן הזכאות לדמי האבטלה בישראל הוא קצר - 25 שבועות לכל היותר, במקרה של עובד מבוגר עם ילדים, והקצבה עצמה נמוכה. מובטל בן 30, שהשתכר 8,000 שקל ברוטו לחודש, יקבל דמי אבטלה בגובה 4,800 שקל לחודש.

הסוג השלישי, והחשוב ביותר, של עזרה הוא כאשר המדינה מתערבת באופן פעיל כדי לעזור למובטלים למצוא עבודה, ובעיקר למצוא עבודה בשכר גבוה ככל הניתן. תחת הקטגוריה הזו נכללים ההכשרות המקצועיות למובטלים, סבסוד של מעונות היום לנשים עובדות, תקציב שירות התעסוקה, גם מס הכנסה שלילי ועוד.

טבלאות הנתונים של ארגון ה־OECD מראות שככל שהמדינה משקיעה יותר מהעושר הלאומי בעזרה והכשרה לעובד ותמרוץ חיובי לצאת לעבוד, כך הפערים בין עשירים לעניים קטנים יותר. מי שיגיד שמדובר במשוואה כמעט מובנת מאליה מוזמן לשאול מדוע בישראל, במקסיקו ובארה"ב מעדיפים להתעלם ממנה כבר שנים רבות. במקרה, או שלא, שלוש המדינות האלו גם מובילות בשיעורי העוני.

ההשוואה בין המדינות נעשית בבחינת החלק מהתוצר הלאומי, כלומר סך העושר במדינה, שמופנה לתמיכות שכאלו. על פי ה־OECD ישראל השקיעה 0.15% מהתוצר שלה ב־2010 לטובת צמצום העוני - יותר ממיליארד שקל (ללא סבסוד מעונות יום). מנגד, ממוצע ההשקעה במדינות החברות בארגון עומד על 0.66% (יותר מ־5 מיליארד שקל). במדינות מתקדמות כגון גרמניה, בלגיה, הולנד, שבדיה, צרפת ודנמרק משקיעים בנושא אחוז ואף יותר מן התוצר.

מפגינים בירושלים צילום: אוהד צויגנברג

2. מייבשים את הטיפול בעניים עובדים

נדבך מרכזי במדיניות הפעילה של כל ממשלה הוא ההכשרה המקצועית. במקרה של ישראל, התקציב בפועל של ההכשרות המקצועיות שיכולים לקבל מובטלים כמעט בחינם מהממשלה עמד ב־2011 על 732 מיליון שקל. מדובר בסכום מצחיק, ולראיה כבר שנים שבקושי אחוז אחד מקרב המובטלים מגיע להכשרות שאמורות להקנות מקצוע מכניס. "זה לא סוד שהתקציבים לאורך השנים הלכו ונשחקו. אנחנו צריכים עוד משאבים וגם ודאות מתי התקציב מגיע לאורך השנה", אמרה אתמול ל"כלכליסט" מיכל צוק, הממונה על התעסוקה במשרד התמ"ת ועד לפני שנתיים בכירה באגף התקציבים במשרד האוצר, שעסקה בתקצוב מערך התעסוקה.

ההכשרה המקצועית, מודים היום אנשי המקצוע, לא מספקת את הצרכים של המובטלים מצד אחד ושל המעסיקים מצד שני. על פי האגודה לזכויות האזרח, על כל עשרה קורסים שדורשי עבודה ומעסיקים מבקשים, רק ארבעה נפתחים. לכן דורשי עבודה מבוגרים מעדיפים לעבוד בניקיון ובשמירה במקום להמתין לפתיחת קורסי מחשבים או מלונאות - תחומים שבהם יוכלו להשתכר פי כמה. בשנה שעברה, לדוגמא, רק 8,200 מבוגרים עברו הכשרה בקורסי יום של התמ"ת - 5% מכלל המובטלים.

בשירות התעסוקה, הגוף שאחראי על כך שמובטלים ימצאו עבודה, כבר לא זוכרים מה זו תוספת תקציב. מאז שנות התשעים סופג השירות קיצוצים. ב־1990 היה יחס של 203 דורשי עבודה לפקיד תעסוקה. היום הממוצע הארצי עומד על 520 דורשי עבודה לפקיד, ובפריפריה על 1,000 דורשי עבודה לפקיד. תקציב השירות בשנה שעברה עמד על 160 מיליון שקל, לעומת 177 מיליון שקל ב־2006. יותר מ־90% מדורשי העבודה לא ראו יועץ תעסוקתי ולא השתתפו בסדנה למציאת עבודה. פשוט כי אין לכך תקציב.

כך גדל הפער. מי שכבר יש לו מיומנות לרכישת מקצוע והשתלבות בשוק העבודה יסתדר. מי שחסרים לו כישורים כאלה, אם בשל רקע משפחתי או פשוט כי הוא עולה חדש, לא יקבל אותם ויישאר בעוני. מצב זה מסביר את הנתון שפורסם לפני כשבועיים ב"כלכליסט", ולפיו רוב אלו הנמנים עם החמישון התחתון לא מצליחים לצאת ממלכודת העוני גם לאחר עשור.

שיעור השקעת המדינה בסיוע לעובדים כחלק מהתוצר ומידת השוויון במדינה, 2010

3. בניכוי חרדים וערבים יש עדיין בעיה של עוני

ראש הממשלה בנימין נתניהו התגאה באפריל האחרון שבניכוי חרדים וערבים אין בעיה של עוני או פערים במדינה. אך נתניהו התעלם מכך שגם בניכוי מגזרים אלו נותרנו עם רמת עוני של 16.6%, לעומת ממוצע של 11% בקרב המדינות המפותחות.

נתניהו גם התעלם מכך שעם השנים לא רק ששיעור העניים באוכלוסייה גדל, אלא ששיעור העניים מתוך המשפחות העובדות גדל מ־10% ב־1995 ל־15% ב־2011.

ככל שיש יותר עניים, יותר חלקים מהאוכלוסייה לא יכולים לשלם מסים, ויותר תקציבים נדרשים לתמוך בהם. כיום, מחצית מהעובדים במשק לא משלמים מסים פשוט משום שהם משתכרים שכר נמוך מדי. מי שנושא בנטל הוא מעמד הביניים - כשליש מהאוכלוסייה שמשתכר 8,400–39 אלף שקל ברוטו בחודש. הם שמממנים 59% מהכנסות המדינה בתשלומי מס ההכנסה, ומחצית מדמי הביטוח הלאומי ומס בריאות.

לכן, כאשר המדינה בוחרת שלא להשקיע בהכשרה של עניים לצאת לעבודה, היא בעצם בוחרת שלא להקטין את הנטל שעל כתפי מעמד הביניים.

4. גורל מעמד הביניים תלוי בגורל העניים

מעמד הביניים משלם יותר, אבל לא רק במסים. פערי ההכנסות משפיעים באופן דרמטי גם על רמת החינוך. "הבעיה היא שקיים מתאם בין פערים בהישגים חינוכיים ונגישות להשכלה גבוהה לבין הרקע הסוציו־אקונומי של התלמיד", טוען פרופ' משה יוסטמן,כלכלן חינוך מאוניברסיטת בן־גוריון. כלומר, מי שמגיע מרקע של עוני, סביר להניח כי איכות החינוך שקיבל היתה נמוכה ומשום כך יכולת ההשתכרות שלו נמוכה.

עובדים אלו משפיעים על כלל המשק ועל הפער שלו מול מדינות המערב. מעמד הביניים, שעובד קשה בשביל לצמצם את הפערים ולחיות ברמת חיים מערבית, לא יצליח להגיע אליה לעולם אם המדינה תמשיך להתייחס כך אל ענייה. גורלו תלוי בגורלם.