מתי נפרוש זו לא שאלה של כסף

המכולת בראשון לציון היא רק סימפטום לאופן שבו השיטה הכלכלית נוגסת בחיינו. חלקים גדלים והולכים של החיים הופכים להיות חיים כלכליים – כאלו בהם אנו עובדים או צורכים. בעולם המודרני, זה שבו מזמן כבר הפסקנו לדאוג לסיפוק צרכינו הבסיסיים, משום מה יש פחות ופחות פנאי למשפחה ולחברים, לקריאת ספר או לרביצה בים. יום עבודה בן 8 שעות שייך להיסטוריה, והידיעה כי אחרי 40 שנות עבודה תוכל לנוח כבר לא רלבנטית. זו המלכודת שאנחנו חיים בה. עם ההיגיון הכלכלי הקר של השיטה הנוכחית קשה להתווכח. תוחלת החיים עולה, אז צריך לעבוד עוד כמה שנים כדי לממן אותה. ועדיין, משהו מציק ומנקר – איך יכול להיות שכל מה שמצפה לנו ולילדינו היא עוד עבודה, שאחריה נצפה עוד בטלוויזיה ונצרוך עוד ועוד.

הסיבה היא כי השיטה הכלכלית בישראל ובעולם נשענת על העיקרון שבו בני האדם עוברים רדוקציה לתשומת עבודה. רק כך המערכת יכולה לצמוח. במקביל, היחסים בין המדינה לאזרח עוברים הפרטה של האחריות. חלק גדל והולך ממה שנתפס כאחריות המדינה הופך לאחריות האזרחים. לכן האזרח ניצב כמעט לבדו מול המצב שבו אם לא יהפוך עוד ועוד חלקים מחייו לשעות עבודה לא יוכל לצרוך בגיל הזקנה. לכן השאלה בדבר הצורך בהעלאת גיל הפרישה אינה כלכלית, אלא ערכית והיא איך אנחנו רוצים לראות את החברה שבה אנו חיים, עובדים, מזדקנים ומתים. כל עוד אין לכך תשובה, השאלה הכלכלית תהיה היחידה שתקבע.