לטאות

"בומרנג" של מייקל לואיס הוא מסע מרתק בין מדינות העולם השלישי החדש - יוון, איסלנד ואירלנד - שהתרסקו בגל ההדף השני של המשבר העולמי. ספר שמעורר מחדש תדהמה גם אם חשבת שכבר הפנמת את ממדיה האפיים של הקריסה הכלכלית. תיאוריו של לואיס נעים בין הציני לנפעם בכל פעם שחוזרת ומתגלה לעיניו במערומיה תאוות הבצע האנושית. הוא המום אל מול החזירות נטולת העכבות שנחשפת בכל פינה שבני אנוש חיים בה, חזירות שכאשר הוסר מעליה הפיקוח נהפכה עד מהרה למכנה המשותף הרחב ביותר של המין שלנו.

אבל החלק המרתק והמורכב יותר הוא דווקא פרק הסיום, שבו לואיס נוטש לרגע את האנתרופולוגיה האכזרית, שלא לומר מתנשאת, של אמריקאי באירופה, וחוזר למכורתו ארצות הברית - הארץ שתאוות הממון שלה הגיעה לממדים בלתי נתפסים עד שגררה עולם שלם אל תהום תחתית, שאת קירותיה אתם חשים סוגרים עליכם כרגע.

לואיס מסייר בין סן חוזה לוואלחו שבקליפורניה, המדינה שהפכה לבועת הנדל"ן האמריקאית הגדולה מכולן. הוא מוצא ערים ששגשגו עד לא מכבר, ואילו כעת הן הולכות ומאבדות את זכות הקיום שלהן, כורעות תחת נטל בלתי אפשרי של חובות ציבוריים שנוצרו בשנים שבהן כסף היה מוצר חינם שאיש לא חשב שייגמר. למעשה, בשל סירוב תושביהן לשלם מסים נוספים ולשאת באחריות על טירוף הצריכה שלהם, הערים הללו מתמוטטות כיום, כשהמשקולת הכבדה ביותר על צווארן היא הפנסיה של עובדי הציבור.

ככל שאנחנו משתמשים יותר בליבת הלטאה, כך היא נהפכת לדומיננטית יותר, גוברת על חלקי המוח האחרים ומחסלת את יכולת הוויסות האנושית. מה שנשאר זה לטאות צילום: שאטרסטוק

לואיס תוהה בכנות מה הביא את האמריקאים למצב שבו צרכו כאילו אין מחר, בלי להרהר לרגע בחורבות שישאירו לילדיהם. מכל המחקרים בעולם, הוא בוחר לצטט את זה של פיטר ווייבראו (Whybrow), פסיכיאטר פופולרי ומחבר "אמריקן מאניה", שמציע הסבר פשוט וציורי להתנהגות הלא רציונלית הזאת: בתוך המוח של בני האדם, טוען ווייבראו, עדיין פועלת "ליבת מוח של לטאה". לשיטתו, ליבת הזוחלים הזאת עטופה בשכבה של יונקים, שאחראית למיומנויות המשפחתיות והחברתיות שלנו, ואת שתיהן עוטפת שכבה שלישית של המוח, האחרונה שהתפתחה, אשר מאפשרת לנו יכולת חשיבה מופשטת ומספקת את היתרון הגדול על פני יתר המינים (תמצית של התיאוריה אפשר לקרוא כאן: tinyurl.com/czqe8f4).

האינסטינקט החייתי לטרוף בו במקום כל מה שניתן עדיין חזק יותר מכל אדפטציה רציונלית אחרת, מסביר ווייבראו, והוא שמאפשר לנו להתקדם בחיים ולשרוד בתקופות קשות. הבעיה מתעוררת כשהאינסטינקט הזה פוגש שנים ארוכות של שפע. מכיוון שאנחנו מתוכנתים להשיג כמה שיותר מהדברים שדרושים לקיומנו, ולפתע כל מה שדרוש לקיומנו זמין בקלות כה רבה, בני האדם פשוט לוקחים עוד ועוד מכל מה שאפשר: כסף, בתים, מזון, או אג"ח מגובות משכנתאות סאב־פריים. וככל שמשתמשים יותר בליבת הלטאה, כך היא נהפכת לדומיננטית יותר, גוברת על חלקי המוח האחרים ומחסלת את יכולת הוויסות האנושית. מה שנשאר זה לטאות.

מול הכניסה לחנות ציוד הגן הסמוכה לביתי משתרך בצהרי שישי תור ארוך של מבקשי נפשם למות. נדחקים, מיוזעים, הם אוחזים בידיהם סמארטפונים שעל מסכיהם נראים אנשים מאושרים. למה האנשים בסמארטפונים מאושרים? כי לא חם להם. חיוך מרוח על פניהם, ילדיהם רגועים לצדם, משפחות משפחות שמחות שמחות חיות בסמארטפון, צוננות כולן כי הן טובלות במים. גם האנשים שמחזיקים בסמארטפונים ותוחבים אותם מול אפיהם של המוכרים רוצים קצת אושר. ובקיץ הזה האושר טבול במים. כולם קונים עכשיו בריכה פרטית.

3 על 3 עגולה, 5.50 על 2.80 מלבנית, 10 על 5 בנפח של 54 אלף ליטר. בריכות פרטיות באות כמו תרגילי מתמטיקה. הן גם עולות כמו תרגיל ברמת קושי עולה, מ־400 שקל לעלובה מתנפחת, דרך 800 שקל לעגולה בסיסית, 6,000 למלבנית עמוקה ו־15 אלף למלכותית, לא כולל עלות המים. וכמו כל גאדג'ט טרנדי, הן עטופות בשפע אפשרויות להוצאה נוספת: טבליות כלור לטיהור, מסננים לניקוי, כיסוי נגד טביעת ילדים, תאורה ללילה, חימום לחורף, דק להגבהה, סולם לטיפוס, רובוט לקרצוף, ערסל לניאוף ותחתית נגד שפשוף.

אני עומד לצדם ותוהה: מאיפה לעזאזל יש לכולם בתים עם חצר להעמיד בהן את בריכות האושר? ומי משלם על המים? ולאן ילך כל הפלסטיק הבלתי מתכלה הזה בקיץ הבא, כשהטרנד יתחלף? אני מתנחם בתמונה שעולה בדמיוני, ובה עוזי לנדאו מנתק את זרם החשמל, המסנן חדל מלפעול, הכלור אינו מנוקז עוד, ועורם הצרוב של טובלי הבריכה המסרבים לצאת ממנה מעלה אט אט קשקשת קשה. לטאות.

כל יום שבו רוג׳ר פדרר זוכה בעוד גראנד סלאם הוא הוכחה לכך שלגיל אין משמעות. צעירים חסונים ניגפים מפני קשישים בני 31, שניסיונם וכישרונם מכריעים את הרגליים הצעירות. כן, בטח. בשבוע שעבר אפילו מדינת ישראל הכירה בכך שאנחנו מזדקנים ללא הרף, חיים בממוצע כמעט לנצח, והפנסיה שלנו בקריסה מהירה. היא הבינה שעתידם הכלכלי של אלה שיגיעו לגיל פרישה לוט בערפל, ומיהרה להשליך עלינו את האחריות: המפקח על הביטוח הורה לעדכן את לוחות התמותה, על חברות הביטוח נאסר לבטח אותנו נגד עלייה בתוחלת החיים פשוט משום שלא יוכלו לעמוד בכך בבוא היום, ואפילו העלאת גיל הפרישה שבה ועלתה על סדר היום.

עוד זה מדבר, ומאמריקה הגיעו שתי ידיעות מעניינות: ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג הודיע שיוריד את שטח המינימום של דירות מ־37 מ"ר ל־25 מ"ר, כדי להשאיר לצעירים סיכוי לחיות בעיר, ולו בדירות זעירות; וקלפרס, קרן הפנסיה של עובדי המדינה בקליפורניה, הודיעה שהחמיצה בשנה החולפת את יעד התשואה שקבעה לעצמה. בכמה החמיצה? ובכן, קרן הפנסיה הגדולה באמריקה הציבה לעצמה יעד של 7.5% בשנה, אבל בשנה החולפת הצליחה להשיג תשואה של 1% בודד. לאורך השנה הזאת, כפי שחזה לואיס, הוגשו בזו אחר זו בקשות של ערים בקליפורניה לפשיטת רגל.

מבט מפוכח אם כן מלמד שעתידנו טומן בחובו עבודה עד גיל 70 לפחות וחיי נצח כפויים לאחר מכן, שאותם נעביר כמעט בלי פנסיה ובכלובים של 25 מ"ר - כגודלה של בריכת אושר ביתית שממש כעת ישראלים הלומי חום רוכשים אלפים כמותה בכסף שאין להם, תחת השפעתה של ליבת הזוחלים שעוד פועמת בהם בעוז.

כפי שבוודאי הבנתם בשלב הזה, זה בעצם טור על פנסיה. פשוט היה לי חשוב שלא תעזבו כבר בהתחלה.