שאלוהים יעזרו לנו

פרולוגוס

השער

בשמונה וחצי הכל מוכן. קרני השמש השוקעת מלטפות את כיסוני הגבינה והעוגות שערוכים על שולחן האבן, ואת דמויותיהם של אפרודיטה, הרמס ואתנה שמתנשאות מעליהם. מהרחבה משקיף עליהם פסלו של אל השמש אפולו.

אלה רגעיו האחרונים של הסוֹלְסְטִיס, היום הארוך בשנה. ספק אם בקבוצת התיירים שעומדת לידנו הבינו את המשמעות הקוסמית של הרגע הזה. אבל עבור עשרות האנשים שביניהם עמדתי הרגע הזה אינו רק זמן. הוא שער. "זה יום היפוך הקיץ, היום שבו אנחנו יכולים להתקרב לאלים ולשלמות שהם מייצגים", הסביר לי לפני הטקס ואסיליס טסאדילס (48), איש הייטק שלפני 12 שנה "חזר בתשובה" לדת היוונית הקדומה, דת אבותיו. "ביום היפוך החורף, 21 בדצמבר, האלים עוברים בשער ומתקרבים אלינו".

הד עמוק ממלא את גבעת פילופאפו שבמרכז אתונה, שעליה אנחנו עומדים. הוא עולה מקערת נגינה טיבטית שמנגן בה כריסטוס פנופולוס (35), גם הוא עובד הייטק. משתתף אחר מתחיל לתופף לאט, בקצב, וכבתגובה כימית המשתתפים המאמינים מתאספים סביב צלמו של אפולו. הטקס מתחיל.

פנופולוס, ובשמו הפולחני פנדיון, מחליף את הקערה בחליל כפול קנים, והכוהן ארימנתוס אדמיראס נוסך יין מכד חרס סביב פסלו של אפולו. ארמינתוס, ספרן שאיבד את עבודתו, הוא רק אחד מכוהני הטקס. כוהנים נוספים ממלמלים מזמורי פולחן להרמס, אפרודיטה והטיטאן הליוס, ששקיעתו ממרקת את הנפש והבינה.

זקן בחולצה מכופתרת נוזף בשתי צעירות שהתיישבו על האדמה. הישיבה לא מכבדת את האלים. הליוס נעלם באופק ובני התמותה מוחאים כפיים, מתחבקים ואוכלים את העוגות. השער לעולם האלים נסגר. היוונים שוב נשארו בצד הלא נכון.

משתתפי פסטיבל הפרומתיאה פולשים במצעד לפידים לכפר היווני השקט ליטוכורו צילום: Tryphon Olympios

פארודוס

2,000 מתייוונים

אז הדת היוונית העתיקה חיה. היא לא מוכרת כדת רשמית ורחוקה מלהיות נושא השיחה הבוער ברחוב. 11 מיליון תושבי יוון מודאגים כעת בעיקר מהשלכותיו המחריפות של המשבר, שכבר הביא לקיצוץ עשרות אחוזים במשכורות המגזר הציבורי, לאבטלה של 50% בקרב צעירים עד גיל 35 ולכך שבעוד ועוד רחובות בערים החנויות נסגרות ומנקי הרחובות מפסיקים להגיע. ליווני הממוצע אין כוונה להתעמק ב"תמהונים" הללו, שמתקבצים בחורשות ובשרידי מקדשים, לבושים לבן וחגים סביב פסל שנראה, כפי שתיאר זאת בחור אתונאי שעבר ליד חגיגת יום היפוך הקיץ, "ראש של בובת ברבי".

אבל הם כאן, כבר עשרות שנים. הם החלו לצוץ בשנות השמונים, כשיוון התאוששה מהדיקטטורה הצבאית שהסתיימה כמה שנים קודם לכן. כמה אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים החלו להיפגש בחוגי בית ולהתעמק בסיפורי המיתולוגיה, בשורשי התפיסה הקוסמולוגית שמאחורי האגדות רוויות התככים והסנסציות, ובהיסטוריה האמיתית של הדת המקורית שהתקיימה באזור, משלהי תקופת הברונזה ועד שהוצאה מהחוק במאה ה־4 לספירה, על ידי הקיסר קונסטנטינוס שהפך את הנצרות לדתה הרשמית של האימפריה הרומית השוקעת. המומרים הסקרנים קראו מחקרים מודרניים על הדת העתיקה ותעודות עתיקות שתיארו פולחנים פגאניים, ויצאו לסיורים ברחבי יוון בחיפוש אחר מסורות ומנהגים קדומים. את הפולחנים האלה הם חיברו לפילוסופיות הלא־דתיות של אפלטון, אריסטו ופילוסופים שקדמו להם, ואט אט אימצו לעצמם גרסה משוחזרת (או עדכנו את הגרסה המקורית - תלוי את מי אתם שואלים) של הדת היוונית העתיקה, שמלאה בהמחזות צבעוניות לטקסי העבר, מחליפה כמה מהאמונות הפשטניות בפרשנות אלגורית, ויוצקת לתוכה תכנים פילוסופיים מכל רחבי ההגות של תרבות יוון העתיקה.

ואז האינטרנט הגיע והרעיון החל להתפשט. קהילות נוצרו והתחברו. חובבים מסורים הפכו לפרשנים, התעמקו במנהגי החגים ובפולחני היומיום של הדת הקדומה, והחלו לקיים אותם, ללמד אותם ולהתאימם למאה ה־20. נפתחו קבוצות ללימודי יוונית עתיקה, התפרסמו עשרות ספרי הגות דתית, פיוט ו"הלכה", וקמו עמותות שקראו להכיר בדת המשוחזרת כאחת הדתות הרשמיות במדינה. כמה אף הכריזו על "חזרה לסיבוב התמודדות שני" מול הנצרות - שאליה הוטבלו יותר מ־95% מהיוונים שחיים כיום.

ואז הגיע המשבר. נדמה שלעומת סגנונות החיים ותחושות הביטחון שהיוונים זנחו בייאוש, אדיקותה של קהילת המאמינים בדת האבות רק מתחזקת בשנים האחרונות, ומקבלת גוונים לאומניים כמו גם מסירות דתית כנה.

לפי "המועצה האתנו־הלנית העליונה", מהעמותות הבולטות בזרם, מספר היוונים שמקיימים כיום אורח חיים דתי הלני אדוק עומד על לפחות 2,000, עם עוד כ־100 אלף ש"חשים פתיחות לרעיון". ההלנים החדשים הללו מתפללים בביתם למזבח ופסלים, נוסכים מנחות נסך שבועיות, מציינים כמה עשרות חגים עתיקים בשנה ומתאמצים מדי יום לשפר את מעלותיהם האישיות לפי עקרונות הדת. מבחינתם זו לא בריחה ולא תחביב, אלא חזרה בתשובה.

"אני משתתף בפולחנים כבר 15 שנה", אומר פנופולוס, הוא פנדיון. "זה התחיל אצלי בסקרנות בעקבות המיתולוגיה ובתחושה שיש מאחוריהם עוד משהו. היום אני חי חיי דת מלאים, מתפלל בכל יום לאתנה וזאוס - דווקא אליהם אני מרגיש חיבור, קשה לי להסביר את זה - ואני גם פעיל מאוד בלאבריס". לאבריס הוא שמה של קבוצת הפולחן שמארחת אותי. בדת יוון אין היררכיה וממסד דתי, והמאמינים פועלים בה בקבוצות נפרדות שהופכות למעין משפחה מורחבת. לאבריס הוא גם שמו של גרזן דו־להבי, שמסמל את גרסת יוון העתיקה למושג "חרב פיפיות": כשאתה מניף אותו כדי להרוג את אויבך, הלהב שמופנה אליך מזכיר שגם קצך קרב.

משתתף באחד מאירועי הפולקלור בפסטיבל. רומנטיקנים, לאומנים וחובבי רוק כבד צילום: Tryphon Olympios

אפיזודיון

קללתו של קונסטנטין

אני מצטרף ל־500 מאמינים עם לפידים בוערים ועיניים בורקות, שמסתדרים בטורים בפאתי הכפר הקטן ליטוֹכוֹרוֹ. זהו הערב הראשון בפסטיבל הפרומתיאה, האירוע השנתי הגדול של הפגאנים החדשים שנערך בקביעות מאז 1996, ושנפתח שבוע לאחר יום היפוך הקיץ. האנשים סביבי לובשים טוניקות, שמלות פפלוס וזרי דפנה וקיסוס. כמה מהם עוטים שריון של הופליט - חייל רגלי בערי המדינה ביוון - ורבים אחרים לבושים כרגיל ומצלמים באייפון את האירוע. זקנים רומנטיקנים בזרי קיסוס, לאומנים יוונים בגיל העמידה, צעירים וצעירות באווירת שאנטי ומטאליסטים מגודלי שיער הגיעו לפסטיבל כדי לערוך במשך ארבעה ימים קרבות ראווה, ריקודי אקסטזה הלומי יין וחתונות ברוח המסורת ההלנית.

אבל כעת יש להם מטרה אחת: לחצות ככובשים את הכפר הקטן שלמרגלות האולימפוס.

המאמינים חולפים על פני הכנסייה של ליטוכורו. מילא הכלכלה, החשבון הפתוח הוא עם הנצרות צילום: אלירן ארזי

ליוונים הקדמונים היו 19 הרים שנקראו אולימפוס, אך ביוון המודרנית נותר רק אחד. בשונה מטקס היפוך הקיץ בעל השורשים העתיקים, הפסטיבל שלמרגלות ההר לא נחגג ביוון העתיקה. הגה אותו ד"ר טריפון קוסטופולוס (68), פנסיונר יווני ובעבר מרצה לכלכלה באוניברסיטת שטוקהולם, שנמנה עם מובילי זרם החזרה למקורות. המצאת פסטיבל חדש לא חוטאת בעיניו למקורות, כי הקדמונים עצמם אימצו פולחנים חדשים ואלים זרים שנתפסו כמיטיבים, כגון האלה המצרית איזיס. קוסטופולוס, או אולימפיוס בשם היווני שאימץ לעצמו, התחבר לדת כששהה בגלות. הוא עזב את יוון ב־1969, שנתיים אחרי שהחונטה הצבאית תפסה את השלטון וכוננה את "משטר הקולונלים" שנמשך עד 1974. "הייתי מורה ביסודי ולא רציתי לקדם את התעמולה שלהם", הוא מספר בבוקר היום הראשון לפסטיבל, בעודו יושב בטברנה שלמרגלות האולימפוס ומשקיף על ראשוני החוגגים שמקימים אוהלים בקרחת היער הקרובה. "בשבדיה הבנתי שלא רואים אותנו כצאצאי הקדמונים. 1,600 שנות נצרות מחקו את זהותנו. וכך יצאתי לחפש את המקורות שלי".

טריפון־אולימפיוס מוביל את התהלוכה בארשת רצינית. ואחריו צועד פיליפוס, מטאליסט ארוך שיער בן 24 מסלוניקי. פניו אדומות מנשיפה בחמת חלילים תרקית. ואחריהם כולנו, נטענים באקסטזה.

בשונה מהנצרות, הפגאנים החדשים מתעקשים, הדת היוונית איננה מיסיונרית. אבל הלילה הזה כולו עשן, הלמות תופים והפגנת נוכחות. כמה חלונות בליטורכורו מוגפים, אל כמה מרפסות יוצאים תושבים משועשעים. שלוש קשישות יווניות מציצות מאחת החצרות, אוחזות בצלבים הענקיים שלצוואריהן. איש מבוגר וקירח בכותונת פשתן מזנק לכיוונן ומתחיל לרקוד ולנענע את הישבן, והן נרתעות לאחור ומצטלבות.

עשן הלפידים כאילו מתעבה כשאנחנו מתקרבים לכנסיית הכפר, וג'ינג'ית כבת 50, גלימה ירוקה לגופה ונזר נוצץ לראשה, מתחילה לפתע לצווח. פנדיון סיפר לי שיש מאמינים שבחגים של האל דיוניסוס מתחפשים לעזים ושרים שירי זימה מול הכנסייה המקומית. "בכפר איה אנה, למשל, יש חגיגות פולקלור שבהן מגרשים את הכומר לפני תחילת החגיגה כי רוב השירים שם הם על סקס, אפילו על איך הם עומדים לאנוס את הכומר", הוא אומר. מה האשה בירוק צועקת על הכנסייה, אני שואל בחורה שצועדת לידי, היא מקללת את הפטריארך? לא. מתברר שהגברת נתקפה דחף להלל את זאוס.

עוד אנשים מתנהגים בהתרגשות שמזכירה אקסטזה חסידית יותר מאשר פסטיבל פולקלור. נראה שהצועדים, שזה שנתיים חווים מדי יום את המציאות הכלכלית על כל הרע שבה, מתלהטים הרבה יותר כשהם עוברים ליד הכנסייה, אויבתם הישנה, מאשר כשהם עוברים ליד הסניף המקומי של בנק פיראוס.

התהלוכה מסתיימת בתיאטרון הקטן של הכפר. מכיוון אחר מגיעים שמונה רצים, שנושאים לפידים, אדמה וכדי מים משרידי מקדש זאוס בכפר דיון, מרחק עשרה ק"מ מליטוכורו. עם הצגת המנחות מהאתר הקדוש פסטיבל הפרומתיאה מתחיל באופן רשמי.

שולחן ההקדשות לזאוס ואפולו באחד מטקסי הפרומתיאה צילום: Tryphon Olympios

סטאסימון

נבואת טריפון

כמו כל דת פוליתאיסטית, דת שסוגדת לאלים מרובים, גם דת יוון היא מקבץ רופף של אמונות, מיתוסים ופולחנים, אינספור פירושים מקומיים וחידושים לצורכי השעה. לא תמצאו בה סיפור שבו אל כל־יכול מוסר לבני האדם את כל הידע האנושי, ועלילות המיתולוגיה נחשבות לסיפורים אלגוריים בלבד. לפי התפיסה הדתית, תריסר אלי האולימפוס, זאוס, הרה, אפולו, אתנה, אפרודיטה, פוסידון, דמטר, דיוניסוס, ארס, הרמס, הפייסטוס וארטמיס, אינם אלא דימויים לכוחות אוניברסליים, ללא קלסתר או ביוגרפיה, שאינם חיצוניים לעולם, אלא חלק בלתי נפרד ממנו, ומבני האדם: השיכרות מכניסה באדם את דיוניסוס, התשוקה היא אפרודיטה. ווהאלים ניזונים מעשן הקורבנות והנסכים שמעלים להם בני האדם, וכך ממשיכים להתקיים ולהשפיע מטובם על האחרונים.

"אין פה אמונה דוֹגמטית כמו בנצרות. אין ספר קדוש אחד ומסקנות שכולם חייבים להאמין בהן", אומר לי פנדיון. "גם הכוהנים שלנו לא מביאים אלינו את דברי האלים אלא מייצגים אותנו בפניהם", מוסיף ואסיליס. "והאלים עצמם הם בעיקר סמלים שמבטאים את השלמות. אנחנו מתקרבים אליהם על ידי קיום מידות טובות של הרמוניה ורדיפת צדק".

גם אתר המועצה האתנו־הלנית ysee.gr לא מפרט דיברות דתיות, אבל כן מתפלמס, באיבה רבה ולכאורה מעט תלושה, עם הנצרות. "בשונה מדת יוון, הטפות הנצרות אינן מכילות תוכן מוסרי, אלא אם פנאטיות ואשם נחשבים לתוכן כזה. הנצרות גם לא תורמת ערך מוסף לרוח האדם, אלא אם רוחניות מוגדרת כשינון פרקי תהילים, השפלה עצמית וקריאת סיסמאות בגנות הדמוקרטיה והשוויון", נכתב שם.

באתר מפורט גם ה"אני מאמין" הפוליטי של דת יוון: חזרה לשיטת השלטון שהיתה נהוגה בערי המדינה, שבה המנהיגים נבחרים בבחירות ישירות ואישיות, מכהנים שנה אחת בלבד, ואחריה לא יוכלו עוד לעולם להיבחר שוב. איזה רעיון משוגע.

"המורשת שלנו רלבנטית לעתיד האנושות לא פחות משהיתה חשובה בעברה", אומר לי טריפון. לשיטתו, בכל תקופה בהיסטוריה משאב אחד מרכזי הכתיב את הקדמה האנושית ואת סגנון חייהם של בני האדם. במאות שקדמו למהפכה התעשייתית המשאב הזה היה הקרקע. את מקומו תפסו המכונות. במאה ה־20 עלה סוג חדש של הון - הידע, שחבר למכונות והפך לטכנולוגיה, ויחד עם הקרקע השלושה התהוו לקומפלקס חדש: הקפיטליזם. "כעת תקופת המעבר הזאת נגמרת", הוא אומר. "הקומפלקס הזה יתפרק, יפנה את מקומו. יוון היא רק ההתחלה. אני צופה משברים עמוקים יותר ויותר, שיובילו לשקיעת מבנה החברה, ומנגד אני רואה את הטכנולוגיה מתרבה ונפוצה בקצב מהיר הרבה יותר מקצב צמיחת הבסיס החומרי של הייצור. בתוך 20–30 שנה הטכנולוגיה תהיה כה נפוצה עד שאי אפשר יהיה לשלוט בה באמצעות השיטה הקפיטליסטית. הידע והכוח יהיו בידי כולם, ותפיסת המוסר שיש לנו היום, זו שמבוססת על הדתות המונותאיסטיות, אינה מסוגלת להתמודד עם השינויים האלה. תרבות יוון עומדת בהיכון כבר אלפי שנים כדי לספק לאנושות את האתיקה שדרושה לה".

מה אני יכול לאמץ מהדת שלכם?

"את הערכים האוניברסליים. לדוגמה, האזרחות. אתם בישראל, לדוגמה, אזרחים. מהו אזרח טוב? כזה שדואג לטובת הכלל של הקהילה, ולא רק לעצמו. האזכור הכי מוקדם לרעיון הזה הוא במקורות היווניים. ההפך מהאזרח הוא האידיוטיס, שדואג רק לעצמו כיחיד".

ואם אני יהודי שמאמין בבורא עולם ובגאולה?

"זאת בעיה. מי שנוהג לפי תרבות יוון צריך להיות אדם רציונלי. ולהאמין באל חיצוני שמינה נציגים שיכתיבו לך מה לעשות זה לא רציונלי. איך תוכל להיות אזרח טוב אם אתה מאמין בכזה דבר?".

גם ד"ר אורניה טוטונצי (40), דוקטור לפילוסופיה מאתונה, מקשרת בין המשבר בארצה לבין הדת. הדתות הפוליתאיסטיות, בשונה מאלה שדוגלות באל יחיד, מעודדות חשיבה על מורכבות החברה, היא אומרת, ורק דת מרובת אלים יכולה היתה ליצור את הדמוקרטיה. סולון הוא שהציל את אתונה ממלחמת אזרחים כשהנהיג מיסוי פרוגרסיבי, שבו העשירים נשאו בהוצאות הכספיות הכבדות של הפוליס, בתמורה להכרת כבוד פומבית. שמיטת חובות לתאגידים, מסים מופחתים לצורך עידוד השקעות, פטור ממסים לכנסייה - הסדק החברתי שהם יוצרים בלתי ניתן לאיחוי.

תפילה שגרתית לאל הנהר אפינאס למרגלות האולימפוס צילום: אלירן ארזי

אקסודוס

חילול השמות

למחרת מצעד הלפידים אני נוסע עם קבוצת לאבריס לטקס היטהרות בנחל האפינאס הסמוך. פנדיון מתדרך את כולם לשמור על אווירת הקדושה ולא להתיז מים, ומתחילים. הלמות תוף אטיות, צלילי חליל, חום אימים, אנחנו מתחילים לפסוע במים הרדודים לכיוון המפל שתחתיו נטבול, ומדי פעם אנשים עוצרים וקולעים לעצמם זרים מעלים ופרחים שקטפו.

מי הבריכה שתחת המפל קפואים, ורוב האנשים מוותרים על הטבילה הקדושה. כמה עשרות מטרים משם, היכן שהמים רדודים במיוחד, שניים מחברי הקבוצה, מקימים מזבח, ומדליקים קטורות של קינמון, ציפורן ומחטי ארזים עבור הנימפות בעצים והאל המקומי של הנחל, אפינאס. "תריסר האלים נמצאים בכל מקום ובכל רגע", אומר ארימנטוס, "אבל למוח האנושי קשה לתפוס את זה, ולכן אנחנו מתחברים אליהם דרך האל המקומי, כי הוא הקרוב אלינו באותו הרגע". צלילי החליל של פנדיון משתלבים בפכפוך המים, ובניחוחות הקינמון והציפורן השרופים, וגיורגוס מרים ידיו וקורא לאלים להטות אוזן לתפילותינו. אשה אחת מנחה את בתה להניח בנחל זר פרחים במתנה לאפינאס. יין ננסך מכד ונמהל במים הצוננים. הו, אפינאס, עבור דרכנו, טהר את נפשותינו ואפשר לנו להתחדש. אנחנו מקדישים לנימפות ולאלים אפרסקים, תאנים ופריכיות שומשום בדבש, והולכים. יאסון, צעיר בן 22 מסלוניקי, שנולד לזוג הורים שמאמינים בדת יוון והתחנך לאורה, מעבד את המסקנות מהטקס. "אנחנו נמצאים במסע מהאדמה, שמסמלת את האינסטינקטים, דרך המים שהם הרגשות, לאוויר שהוא ההיגיון, ועד האש, שהיא החוכמה. האלים מסייעים לנו במסע, ותכונותינו מאפשרות לנו להגיע לשלב הסופי", הוא אומר. ובאיזה שלב אתה, אני שואל. הוא מסמיק. "אני מקווה שאני מתקדם לקראת האוויר, ההיגיון. אבל זה לא כזה פשוט".

בערב צריך לערוך טיהור במאהל, פן ידחו האלים את תפילות בני האדם, ואז להפשיל שרוולים ולבנות במרכזו את המזבח לזאוס. אלא שמארגני הפסטיבל החליטו להתחיל בבניית המזבח עם הילדים, כפעילות לכל המשפחה, בלי שחברי קבוצת לאבריס, שאמונים על הצד הפולחני בפסטיבל, בכלל היו באזור. המחטף מרגיז מאוד את חברי הקבוצה. לבסוף עורכים את הטקס בערב. עשן הקטורת אופף את פסלי האלים המטהרים, ארס ואפולו, ואת אלה של האלים המרוממים, אפרודיטה והרמס.

דממה משתלטת על הרחבה כשקערות הנגינה הטיבטיות הומות וכלי הארד מקישים בצלילים מתכתיים. הנקישות קוראות לארס, אל המלחמה, להעניק לכולנו אומץ ושליטה עצמית. חלילים ומכות תוף, והכוהנים מזליפים מי מלח על האדמה, חותכים את האפילה בדקלום של המנון מצמרר, והולכים לסדר את המזבח שהילדים אלתרו ברישול. הקהל במקום מתהפנט. כמה דקות אחרי שהזמירות העתיקות חדלו, אנשים עדיין עומדים המומים. "אני נותן להם שעה וחצי עד שהם מלכלכים הכל מחדש", פנדיון אומר.

אתנה, אפרודיטה והרמס בטקס היפוך הקיץ. "איך יש להם זמן לרקוד מסביב לראש של בובת ברבי?", שאל יווני שעבר במקום צילום: אלירן ארזי

את ולאסיס רסיאס, אחד האנשים המרתקים בתופעת דת יוון, לא תתפסו בפסטיבל הפרומתיאה. זה אירוע חילוני מדי. "התחפושות ומשחקי התפילה מגחיכים את הדת העתיקה שלנו", הוא אומר. "אנחנו צריכים להתגונן מזה, דווקא כיוון שאנחנו לא מוכרים כדת רשמית. מה גם שאם אבותינו היו ממשיכים לקיים את דתם העתיקה, גם הם היו מתאימים אותה לתקופתנו". אולימפיאדת לונדון היא בעיניו לא פחות מחילול הקודש. הדתי שבפסטיבלים, שהוקרבו בו קורבנות והכניסה בו היתה ליוונים בלבד, הפך ל"אירוע ריק מתוכן שמחלל את הדת העתיקה ואת שמות האלים", כדבריו.

ולאסיס (53) הוא היסטוריון מטעם עצמו, עם תואר בכלכלה מאוניברסיטת אתונה. אל דת אבותיו הגיע בצעירותו, כשטייל באמריקה והתאהב דווקא בתרבות האינדיאנית. "ביקשתי מצ'יף לעבור חניכה לשמאניזם, והוא אמר לי: 'אתה צריך לעבוד את האלים בשפה שבה אתה חולם'", הוא מספר. אז הוא חזר ליוון ולמורשת הפגאנית שלו, היה בין מובילי תחיית הדת, חיבר 18 ספרים בנושא, וב־1997, שנה אחרי עריכת הפרומתיאה הראשונה, הקים את עמותת "המועצה האתנו־הלנית העליונה".

ולאסיס הוא מעין גרסה הלנית לפוסק הלכתי. הוא השפיע רבות על התאמת לוח השנה הדתי הקדום לאורח החיים המודרני, לרבות הזזת מועדי חגים לסופי השבוע, כי אי אפשר לקחת עשרות ימי חופש בשנה, וביטול פסטיבלים כגון הפאנאתנאיה, חגה של האלה אתנה, "כי זה פסטיבל שקשור לפוליס של אתונה, ולאתונה של היום, בירתה של המדינה שנוצרה במאה ה־19 וקראה לעצמה יוון, אין שום קשר לפוליס הזאת. אם היו קוראים למדינה הזאת ביזנטיון החדשה זה היה הולם יותר", הוא אומר. "אי אפשר להתחבר למורשת כיווני נוצרי, ומתוך זהות מודרנית שהתהוותה כהתנגדות לטורקים ולכיבוש העותמני. אתה צריך להיות מה שאתה, לא מה שאתה לא".

אתה נשמע נסער. העולם אינו מקובע. הוא משתנה כל הזמן, ובכל זאת המערב מושתת על המושגים היווניים, על הדמוקרטיה והפילוסופיה.

"רק באופן שטחי. הדמוקרטיה הפכה לקליפה ריקה. הפילוסופיה נדחקת מהאוניברסיטאות המערביות, ובכלכלה ובפוליטיקה ההיבט האנושי נעלם. נותרו רק המספרים. העולם המערבי התקרב לחשיבה היוונית במאה ה־19, עם הלדרלין וניטשה. אבל במאה ה־20 הם איבדו את זה".

אני מתאר לעצמי שככלכלן אתה לא חסיד של האיחוד האירופי.

"היה אפשר לחזות, כמו במשוואה מתמטית, שהאיחוד הזה יקרוס. זה מגוחך ליצור איחוד מוניטרי בלי שיהיה פוליטי, אני עדיין לא מבין למה עשו את זה. יוון היא החוליה שנפגעה, אבל זו יכולה להיות כל מדינה. פרישה מגוש היורו וחזרה לדרכמה היא לדעתי צעד משחרר, אבל היוונים מפחדים, חושבים שיהיה רעב. זה שטויות. אם נחזור לדרכמה נוכל לפקח על המטבע שלנו, תהיה תקופה קשה ונתאושש. כשזה יקרה לאיטלקים הם מיד יגידו 'שלום' ויחזרו ללירטה. רק אנחנו פחדנים".

יומיים אחרי שיחת הטלפון שלי עם ולאסיס הוא השתתף בטקס חודשי שרק האדוקים ההלנים מגיעים אליו, וכניסת זרים אסורה. האם שם נערכו האורגיות הבקכיות והקרבת הקורבנות שחיפשתי בפרומתיאה? הוא כן מזמין אותי לחגיגת ה"אטיקה דיוניסיה" שתיערך בשנה הבאה, ותכלול העלאת טרגדיות, קרנבל מסיכות וכמובן תהלוכת פאלוסים.

יוונים מול בנק אטיקה הסגור, במרכז אתונה. איפה הדרכמות צילום: אי פי אי

אפילוגוס

לידה מחדש

בבוקר יום ראשון נערך טקס הענקת השמות. עבור ההלנים החדשים זהו טקס רב־חשיבות, שבו הם יכולים להחליף את השם הנוצרי שקיבלו, שהם דוחים בשאט נפש. כ־50 אנשים יקבלו היום שם יווני חדש. אני אחד מהם.

אנחנו נעמדים במעגל סביב המזבח ומולנו הכוהנים בכותונות לבנות וגלימות ארגמן צועקים אל האלים לערוב לרגע החשוב הזה. לידי, ילד בן 12 עם גשר בשיניים מספר שבחר בשם ליאונטיכידס, "מזל אריה". "בשם האבות, מסורת המולדת והקדושה, שמך הוא...", אומרת שוב ושוב הכוהנת בגלימה הזהובה שפוסעת בין הנחנכים. הרקליאה, אוריפידס, ליאונטיכידס, הם קוראים בתשובה. היא מגיעה אליי. "בשם האבות, מסורת המולדת והקדושה, שמך הוא...", ואני משיב: "יאסון". היא חוזרת אחריי על שמו של גיבור המיתולוגיה שהנהיג את ספינת הארגונאוטים בחיפוש אחר גיזת הזהב - שהיה גם שמו של יהושע, הכהן הגדול של יהודה שהתייוון, כמה שנים לפני מרד המכבים. אנחנו סובבים שלוש פעמים סביב המזבח, וכוהנת אחרת משליכה עלינו זרעי חיטה ועלי ורדים, אות לברכות האלים.

בתום הטקס אנחנו ממשיכים לעמוד במעגל, ובאופן מרגש, כאילו היינו מסדר של חתני בר מצווה, באי הפסטיבל בעשרותיהם עוברים על פנינו ומברכים אותנו בברכה המסורתית: "ברוך הבא לבית היוונים". לרגע זה נשמע כמו משהו טוב.