האדמה רועדת מתחת לחוות הסולאריות

האגודה לצדק חלוקתי עתרה נגד המדינה שהעניקה כמעט במתנה לכמה יזמים קרקעות בנגב להקמת חוות סולאריות. תגובת המדינה נעה בין הסבר שצריך להתקפל למען הפרויקטים הסולאריים לבין הבטחה שלא יינתנו הנחות על הקרקע ליזמים. היזמים, בינתיים, מודאגים גם שתעריפיהם יירדו בקרוב

היזמים הסולאריים מודאגים: רשות החשמל מאיימת להפחית להם בעשרות אחוזים את התמריצים המובטחים בגלל שדמי החכירה לקרקעות שהם משלמים נמוך, ובמקביל מינהל מקרקעי ישראל הודיע בתגובה לעתירה נגד ההקלות שקיבלו היזמים כי ההנחות יבוטלו.

 

האגודה לצדק חלוקתי עתרה נגד מינהל מקרקעי ישראל, תנועת המושבים, תנועת הקיבוצים וחברות האנרגיה הסולארית דלקיה פי־וי נחל עוז, גלובאל סאן ישראל ומבטחים אנרגיות ירוקות. העתירה קוראת לבטל את הוראת המעבר של המינהל, המעניקה הטבות ופטורים ליזמים של חוות סולאריות. העתירה הוגשה כי הרווח הצפוי מהחוות הסולאריות יתחלק בין היזם ליישוב החקלאי המקצה לו את הקרקע, בעוד הציבור הכללי, שהינו בעל הקרקע ולא המושבים, נותר מחוץ למשוואה ואינו מקבל תמורה כלשהי עבור השימוש במשאביו. שני דיונים כבר התקיימו בעתירה שהוגשה בסוף ינואר ועתה מחכים לפסק הדין.

 

חווה סולארית בדרום צילום: חיים הורנשטיין

 

ללא קיום מכרז

 

מדובר על הקצאת שטחים גדולים של קרקע חקלאית המושכרת על ידי מושבים וקיבוצים בנגב למספר מצומצם של יזמים סולאריים, בהליך מזורז ללא עריכת מכרז. למינהל מקרקעי ישראל הוצגו התקשרויות שונות בין היישובים החקלאיים לבין היזמים, ולפיהן משלמים היזמים ליישובים סכומים שנעים בין 2,500 שקל ל־10,000 שקל לדונם לשנה, בעבור שטחים שגודלם בין 250 ל־3,000 דונם, למשך 49 שנים. כל זאת, על אף הוראות מנוגדות לכך של מועצת מקרקעי ישראל והחלטת הממשלה מ־2009, הקובעת כי הקרקעות באזור הנגב ישווקו, ככלל, במכרז.

 

הוראת המעבר של המינהל יצאה בסוף 2011 בעקבות החלטת הנהלת מקרקעי ישראל, ולפיה 57 חוות סולאריות שיוקמו יזכו להקלות, שהעיקרית בהן היא השכרת קרקע חקלאית לשם שימוש מסחרי. זאת, אף שמטרת מסירת שטחים לחקלאים נועדה לעודד עיבוד חקלאי ולמגורי המשפחות, ולא למטרות עסקיות.

 

עם המשבר בענף החקלאי התקבלה החלטה ב־1995 לאפשר שימוש ב־350 דונם ביישוב חקלאי למטרות מסחרית, אולם החלטה זו נפסלה בבג"ץ ב־2000. עד הוראת המעבר שפורסמה בסוף 2011, חכירת שטח חקלאי לצורך מסחרי מותרת לתקופה של 49 שנה, תוך הגבלת גודל השטח, וכן מותנה שהיישוב יחזיק ב־26% מהון מניות החברה כדי להבטיח את שליטת היישוב בתאגיד. נוסף על כך, ההקצאה תהיה לפי שומה פרטנית בתשלום דמי חכירה מהוונים בשיעור 91%, ללא הנחת אזור.

 

 

הוראת המעבר היא מצב ביניים המאפשר הקלות ליזמים כאשר החלטת מועצת מקרקעי ישראל שמתקנת את הוראת המעבר כמעט זהה למצב שלפני ההוראה.

 

גם החלטת המועצה שאושרה שלושה שבועות אחרי הוראת המעבר קובעת כי לא מותרת השכרת קרקע חקלאית, אלא ניתן להקים תאגיד משותף שבו ליישוב 26% מהזכויות, כך שהמיזם יהווה מקור תעסוקה עבורו. הוראת המעבר, לפי העתירה, פוגעת כך בשוויון שכן היא מכסה את רוב מכסות ייצור החשמל שרשות החשמל מעניקה ליזמים.

 

העתירה גם מתייחסת לחריגת השטח המקסימלי מתוך היישוב המוקצה למיזם: החלטת בג"ץ מאפשרת להקצות בין 114 ל־228 דונם לפי שטח היישוב לשימוש תעסוקתי שאינו חקלאי. לפי הוראת המעבר, מותר לכל ישוב להקצות עד 250 דונם למיזם, בפרויקט משותף של כמה ישובים — עד 500 דונם ליישוב המוביל, ובחבל אילות תתאפשר הקצאת עד 800 דונם.

 

עו"ד רויטל ברילנשטיין, שהגישה את העתירה, מסבירה כי מדובר למעשה בכסף. "הוראת המעבר מעניקה הטבה כלכלית בלתי סבירה למספר מצומצם של יזמי ענק ולמושבים וקיבוצים על חשבון הציבור", אמרה ברלינשטיין. "כמו כן, הקרקעות ניתנו בחינם או בהנחות מפליגות, שעלותן כלל לא הוערכה, למיזמים עסקיים תוך ויתור המדינה על סכומי עתק".

 

ההנחות ניתנות בצורת תשלום מופחת באזור עדיפות לאומית, 31%–51%, ובאזור קו העימות הקרקעות ניתנו בחינם. המתקן הסולארי, מוסבר בעתירה, יפיק הון לבעליו כל עוד יוקם במקום מתאים, ומכאן שאין כל צורך לתמרץ את היזמים להקים תחנות סולאריות בנגב, שכן ממילא זהו האזור המתאים ביותר להקמת תחנות אלה. הטבה כלכלית נוספת למיזמים טמונה גם בקביעת הוראות המעבר, שלפיה התשלום יבוצע לפי טבלה בעוד שכל ההחלטות האחרות, למעט הוראות המעבר, קובעות שיש צורך בשומה פרטנית.

 

שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו צילום: מירו ממן

 

תגובת המדינה

 

המדינה ענתה לעתירה כי ההחלטה אינה עומדת בניגוד להחלטות ממשלה והתקבלה בדרך מקובלת. לטענת המדינה, ההחלטה מאזנת בין אינטרסים של צדק חלוקתי לבין הרצון לקדם מיזמים לייצור חשמל סולארי. בתגובת המדינה לעתירה מוסבר כי ישנה מדיניות ברורה של ממשלת ישראל לקדם הקמת מתקנים לייצור חשמל באנרגיות מתחדשות, וכי עד 2020 חייבים 10% מצורכי החשמל בישראל להיות מסופק על ידי אנרגיה סולארית, עם יעד ביניים של 5% עד 2014.

 

מצד אחד טוענת המדינה כי מועצת מקרקעי ישראל החליטה לתת הנחת אזור באופן זמני לכמה שנים מתוך כוונה לעודד הקמת מיזמים אלה; מצד שני טוענת המדינה בתגובתה כי במרבית הפרויקטים, מבלי לפרט באילו מהם, לא תינתן הנחת אזור, כולל הנחת אזורי עימות.

 

עוד טוענת המדינה כי הוראת המעבר אינה מקלה על היזמים אלא להיפך, שכן היא מקטינה שטחים ומעלה את גובה התשלום למדינה. אך כל זאת תוך מתן אפשרות למיזמים שכבר נמצאים בשלבי תכנון שונים לצאת אל הפועל תוך התחשבות מסוימת בציפיות היזמים בעת חתימת החוזים מול היישובים. בתגובת המדינה עוד נאמר כי לקראת החלטת המועצה המתקנת את הוראת המעבר התקיים שימוע בו נשמעו טענות היזמים שהתלוננו על כך שהשקיעו כסף רב בקידום הפרויקטים וכי הדרישה להגבלת השטח למיזם הסולארי תפגע ביכולת להוציא לפועל את המיזמים. המדינה עונה כי סברה שיש לקבוע מגבלות על השימוש שניתן לעשות בשטחים חקלאיים למטרות של הפקת אנרגיה מתחדשת וקביעת תנאי תשלום חדשים. אולם הוראת המעבר נועדה לאפשר מימוש של פרויקטים שקודמו תוך התחשבות בציפיות שנוצרו אצל היזמים.

 

בעתירתה מודה המדינה כי יש להניח כי חלק גדול מן המיזמים שיאושרו יכללו במסגרת הוראת המעבר. התקנים לחוות הסולאריות יחוברו לרשת החשמל בהיקף כולל של 270 מגה־ואט מצטברים בפריסה ארצית, כאשר התעריף הניתן ליזם המבקש להיכלל בהסדרה למתקנים בינוניים הוא תלוי כמות, כך שככל שכמות המתקנים עולה התעריף פוחת. עד כה הוגשו לרשות החשמל בקשות לקבלת רישיון מותנה בהיקף העולה על 1500 מגה־ואט.

 

איום על רווחי היזמים

 

כאמור, יזמי החשמל הסולארי עוקבים לא רק אחר התביעה נגד המינהל, אלא גם אחר הפסיקה של רשות החשמל בנוגע לתעריפי החשמל. השחקנים הגדולים בענף, ובהם שיכון ובינוי, ערבה פאוור, סימנס, edf הצרפתית וסאנפאוור, חוששים שרשות החשמל תוריד את התעריף המובטח בטענה שעלות הפאנלים הסולאריים ירדה.

 

שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו כבר נדרש לעניין זה, בניסיון ללחוץ על הרשות. התעריף הנוכחי הוא כ־87 אגורות לקילו־ואט שעה. היום אמורה הרשות לקיים דיון על התעריף ולצאת לשימוע. לטענתה, עלות הפנאלים ירדה ב־80% ולכן התעריף צפוי לרדת עמם בכמה עשרות אחוזים. בשנה האחרונה הורידה הרשות את תעריפי החשמל למתקנים בינוניים ומתקני גג קטנים, בשיעור של כ־20%.