סבא מחכה לד"ר שטייניץ

סבא, שלי, איש בן 89, צריך לעבור ניתוח של כריתת כיס המרה - פרוצדורה פשוטה יחסית אך לא נעימה לאיש בגילו. אולם מה שפחות נעים בסיפור הזה זו העובדה שסבא שלי קיבל את האבחון על הצורך בניתוח כבר לפני יותר מחודש, ולמרות זאת הוא עוד לא יודע מתי הוא יעלה על שולחן הניתוחים.

ניתוח מהסוג הזה הוא מה שבמערכת הבריאות מגדירים כניתוח אלקטיבי, כזה שאינו דחוף. הבעיה היא שבמערכת הבריאות הציבורית משמעות "חוסר הדחיפות" הזה היא המתנה של חודשים ארוכים עד לניתוח.

סבא שלי הוא אדם שגאה בכך שלאוניית המעפילים הוא טיפס עם חבריו לתנועת הנוער הסוציאליסטית. כמי שעדיין חושב במונחים כאלה, הוא מעולם לא שקל לעשות ביטוח פרטי. סבא שלי מאמין בכל לבו שמדינת הרווחה שהוא חלם עליה והתגשמה בישראל תדאג לכל צרכיו, באופן מהיר ואיכותי. אם הוא היה קצת פחות גאה בסוציאליזם שהביא אותו לעלות ולהילחם על קיומה של הארץ הזו הוא היה עושה ביטוח בריאות פרטי, או לפחות ביטוח משלים של קופת החולים. במקרה כזה, הוא יכול היה לעבור את ניתוח כיס המרה בתוך שבועות ספורים באסותא, למשל.

מה גורם לפערים האדירים האלה בין מערכת הבריאות הציבורית לזו הפרטית? כסף, והרבה ממנו. יותר מ־6 מיליארד שקל מגיעים למערכת הבריאות בישראל מהפרמיוות שמשלם הציבור על ביטוחי בריאות משלימים של קופות החולים או ביטוחי הבריאות המסחריים של אחת מחברות הביטוח. הם מיועדים למערכת הפרטית בלבד.

הר השקלים הזה הוא זה שמממן את משכורות הרופאים במערכת הפרטית. הוא גורם לכך שרופאים בכירים מעדיפים להשלים את שעות העבודה שלהם באסותא או בקליניקה הפרטית ולא בבית החולים הציבורי. הוא גם הסיבה לכך שרופאים צעירים יעדיפו להתמחות במקצועות כמו כירורגיה פלסטית, שבו אפשר להתפרנס יפה בחוץ, ולא ברפואת פגים. בסופו של דבר, המצב הזה הוא שגורם למחסור ברופאים מטפלים ובמנתחים בבתי החולים הציבוריים, והוא הסיבה לכך שכבר זמן רב לא מוצאים רופא שינתח את סבא שלי.

האפשרות לקצר את זמני הניתוחים בבתי החולים הציבוריים נמצאת כעת על שולחנו של שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ. אם יסכים לאשר את הצעדים שבהם מעוניין אגף התקציבים, הוא יצליח להצר את דרכם של הביטוחים הפרטיים ולהקטין את הר השקלים שמממן את המערכת הפרטית, ודוחה ניתוחי כיס מרה לזקנים בני 89.