תרמתי בעבודה
10% שקוצצו השבוע מהשכר שלי הבהירו לי סופית שעתידי מאחוריי. מה עם שלכם?
זה היה רגע עצוב. לא רק בגלל הפגיעה המיידית באיכות החיים שלי ושל משפחתי. זה היה רגע עצוב משום שבמקרה של המקצוע שאני עוסק בו, המשמעות רחבה הרבה יותר. למען האמת ההודעה על הקיצוץ סיפקה לי אינדיקציה נוספת, אישית מאוד, מהסוג שאי אפשר עוד להדחיק, בנוגע לעתידי.
אני מאמין שהנימוק שהופיע במכתב שבישר על הקיצוץ, ולפיו הוא התבקש "לאור המשבר הכלכלי העמוק בתקשורת", הוא נימוק אמיתי. אני רחוק מלהכיר את המספרים בספרי החשבונות - אינני מכיר אפילו את האנשים שמכירים את המספרים - אבל אני רואה את הארמגדון המתרחש בכלי התקשורת סביבי, ועל המשבר אני יכול לצערי להעיד מגוף ראשון. גם אם אפשר להתווכח על עומק הקיצוץ הראוי, עצם הגעתו היה רחוק מלהפתיע.
אמיר זיו בהשקת האייפד השבוע צילום: אוראל כהן
דווקא משום כך הוא כל כך מתסכל. כמו חבורת מלחים בספינה שוקעת אני וחבריי למקצוע עומדים על הסיפון, גלי הסערה מטיחים בפרצופינו מים מלוחים, ואנחנו משליכים מטען בניסיון להינצל. "השלכנו כבר 10%, קפטן, נדמה לנו שאנחנו עדיין שוקעים. להשליך עוד?".
מבחינתי האישית, הפחתת השכר הנוכחית משמעותה שעברתי את השיא שלי. כבר הרווחתי את המשכורת הכי גבוהה שארוויח בחיי. כבר הייתי הכי עשיר שאהיה. מתחילת החודש הקרוב אוכל רק להביט אחורה בנוסטלגיה, מכאן הדרך היא רק למטה. אם אתנהל נכון, יהיו לי עוד כמה שנים ללכת לאורך הדרך הזאת, כנראה לא הרבה יותר. לא נעים לחשוב כך, אבל צריך להישיר מבט אל המציאות.
אלה אינן מחשבות של איש צעיר. אנשים צעירים מסתכלים אל העתיד באופטימיות. הם רואים את עצמם יום אחד מנהלים את החברה שהם עובדים בה, מקימים עסק מצליח משל עצמם, עושים אקזיט עם סטארט־אפ מבריק, זוכים בתהילה עולמית ששכרה בצדה. עד לא מכבר היו גם לי מחשבות כאלה. הן אינן עוד. גם עם המשמעות של היעלמן אצטרך להתמודד.
כרגע אני רואה מול עיניי את שקיעתו של המקצוע שעליו פרנסתי. הוויכוח ניטש עדיין על המהירות שבה זה יקרה. ככל הנראה זה יארך עוד כמה שנים. אני חושש שזה יתרחש בעודי לוחץ על המקלדת במרץ ומגלה שאין עוד לאן לשלוח. בהתבוננות רציונלית קרה, המציאות שטומן העתיד בעבורי כוללת היפלטות מחודשת לשוק העבודה סביב גיל 50 - מספר המוות הרשמי של עולם העבודה בעידן הנוכחי - אף שהוא בערך גיל מחצית החיים של האדם הממוצע. נתראה שם.
כן, תמיד יצרכו תוכן. אנשים צמאים לקרוא. לדעת. להבין. לכן הם חייבים שמישהו יכתוב, ושמישהו יערוך ומישהו יסנן ויקבע את סדר החשיבות. ועיתונות היא הרי נשמת אפה של הדמוקרטיה, יסוד מיסודותיה, הרשות הרביעית. בלעדיה האיזונים השלטוניים יופרו. וגם אם לא יצרכו בנייר, שהוא בזבזני ומסורבל להפקה, יצרכו באמצעים דיגיטליים כאלה או אחרים. אל תדאג, אומרים לי, כל עוד אתה יודע לייצר תוכן איכותי, או לערוך כזה, יהיה מי שיצרוך אותו.
אני באמת מאמין בזה, בלי ציניות. תגידו שאין לי ברירה אלא להאמין, אבל אני אכן בטוח שחופש ביטוי ויכולת למתוח ביקורת אפקטיבית ומקום המיועד לחשיפה של אמת ולהוקעה של מעשים שאינם ראויים הם כולם אלמנטים חיוניים לקיומה של דמוקרטיה. לפחות עד שימציאו מודל אחר של משטר המבוסס על בחירתם החופשית של אזרחיו ולא עריצותם של מנהיגיו.
הבעיה, שכרגע 10% ממנה היא שלי, היא שיש פחות ופחות אנשים שמוכנים לשלם עבור שמירה על נשמת אפה של הדמוקרטיה מהסוג הישן והטוב. אני יכול להבין אותם. הרי גם להם חתכו לא מזמן מהמשכורת, או יחתכו בקרוב. וגם להם, כמו לי - לא משנה באיזה סקטור הם עובדים - לא צפוי שיעלו בעתיד את השכר. זה אחד מסודותיו הלא מדוברים של הקפיטליזם בעת הנוכחית. וגם להם, כמו לי, העלו לעומת זאת את מחיר הפתיתים, והחלב, והשוקולד, והדגנים, והמיץ, והקפה, והחשמל והדלק. לכן הם צריכים לחתוך, אין להם ברירה, והם עושים את החיתוך הזה במקום שבו הם יכולים לקבל תחליף זול יותר. הם אוהבים את הדמוקרטיה, אינני חושד בהם, הם רק תומכים בה בגרסה הדיגיטלית. זו שלא עולה כסף.
גם אני מאמין בגרסה הדיגיטלית. הנה, רק בראשית השבוע הייתי שותף להשקת אפליקציית האייפד של "כלכליסט". נתתי הכל, תאמינו לי, הרי שם טמון העתיד שלי. הבעיה היא שעד שהקוראים יתרגלו לשלם עליה אני עלול להיעלם, 10% אחרי 10%. ויחד איתי ייעלם התוכן חינם בגרסה החדשותית שלו, זו שמבקשת לחשוף את האמת. יישאר רק החינם הבידורי, זה שגורם לכם לא לשים לב; והחינם התאגידי, זה שגורם לכם לצרוך יותר חרף הקיצוץ בשכר; והחינם הפוליטי, שבלי שתרגישו ימשוך תחת רגליכם את השטיח הדמוקרטי.
קראו לי בכיין, תגידו שעיתונאים נזכרים להתלונן רק כשזה מגיע לכיס שלהם, תאמרו שאני פשוט עוד לא מבין את המהפכה שהביאה הרשת ואת המעבר של הדיווח החדשותי מידיהם של גופי תקשורת עתירי כוח ומוטי אג'נדה אל ההמונים החפים מכל אלה. אין לי בעיה, אפילו תתקפו אישית. הטיחו בי, למשל, את העובדה שהפחיתו 10% משכרי, מה שמלמד שאני מרוויח יותר מאלה שהפחיתו 5% בלבד משכרם. זה בסדר, אני מוכן לספוג את היריקות.
רק אחר כך שבו רגע עם עצמכם, לבד, או מול הסטטוס הריק בפייסבוק, או מול 140 התווים שהוקצבו לכך בטוויטר, ותכתבו את האמת שלכם בנושא. אולי באמת לא הצלחתי להבין משהו מהותי על הדרך שבה דמוקרטיה פועלת היום.
