מאיפה באו כל החארות האלה?

"בלי גסויות קשה לחיות / מילה גסה / זו פרנסה" כך תרגם דן אלמגור את השנסונייר הצרפתי ז'ורז' ברסאנס, וזימר יוסי בנאי. "בכל יום א' בווידוי / אני נשבע בלב גלוי / שלא אומר עוד על במה / מילה גסה כמו תחת // אך כשאני פתאום חושב / על כל זמר שמת רעב / תכף אוסיף לחרוזים / קצת עכוזים".

בעידן

השבוע קראתי ספר שלם המוקדש לניתוח הקללה באנגלית שתרגומה המילולי הוא "פי הטבעת". Asshole הוא גידוף עול ימים שהשתרש בשפה האנגלית אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא הופיע בדפוס לראשונה ביצירת המופת של נורמן מיילר מ־1948 "הערומים והמתים", גרם אז לקצת מבוכה, אבל מאז השתרש. מחבר הספר הוא ג'פרי נונברג, בלשן ואישיות מוכרת למאזיני הרדיו הציבורי בארצות הברית. הכותרת של ספרו המשעשע והמחכים באופן מפתיע היא "Ascent of the A-Word: Assholism, The First Sixty Years", כלומר "עלייתה של המילה המתחילה באות "A": 60 השנים הראשונות של פיות טבעת".

נונברג מציג כמה תובנות מעניינות על המילה: היא מתארת משהו שאף מילה לפניה לא תיארה: רוב שמות הגנאי, מ"מזוין" דרך "זבל" ועד "חרא של בנאדם", יכולים לתאר קשת רחבה של סוגי אנשים מנוולים. אבל בארצות הברית, כששומעים שמאן דהו הוא Asshole, מדמיינים טיפוס די מסוים: אדם תוקפני, גס רוח ושקוע בעצמו. טיפוס שצועק על קופאים במקדונלד'ס, או מדבר בסלולרי בקולנוע בלי להתחשב בסובביו. מייסד אפל סטיב ג'ובס שהיה עולב בעובדיו, הקבלן הסלבריטאי והכוחני דונאלד טראמפ והמצביא ג'ורג' פאטון שהסתובב בטנק מפואר שנשא את שמו ועודד את חייליו להתעלל בגופות חיילי גרמניה, כולם הרוויחו ביושר את הכינוי Asshole.

באופן מעניין, אף ששני המינים יכולים להתנהג כך ולשניהם יש אחוריים, הגידוף הזה שמור לגברים. אשה שמתנהגת כ־Asshole עדיין זוכה לכינוי המנמיך יותר, כלבה. ייתכן שכאשר נשים נבזיות יכונו Asshole ולא Bitches, נדע שקיבלנו אות אמין להתחזקות השוויון בין המינים.

והקללה הזאת היא גם ממצא מרתק על ההיסטוריה של עליית המעמד הבינוני. נונברג מספק בספרו גרפים ונתונים שמוכיחים זאת, ומלמד שהשימוש בשמות חלקי הגוף והפרשותיו הם תולדה של המאה ה־20. בני המעמד הבינוני־גבוה של המאה ה־19 ביכרו, בעידנא דריתחא, להשתמש ב"גודאמן" וב"ג'יזס". רק עם התרחבותו והתחזקותו של מעמד הצווארון הכחול נפוצו בשפה ה"דיק", ה"שיט" ורעיהם, וה־Asshole הייחודי, מאחרוני המצטרפים לרשימה, בישר במידה רבה את עליית עידן ה־Assholeיזם. כן, באמריקה המילה רק הולכת ונפוצה כי התופעה רק הולכת ונפוצה.

מי יגול עפר מעיניהם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, עורכי מילון הסלנג העברי שכרכו הראשון התפרסם ב־1972. הם בוודאי היו שמחים בחשיבות שהפרופסור מברקלי מעניק לא רק למילה הגסה, אלא לעצם התפקיד החברתי החיובי של שחרור החרצובות. השחרור הזה, באמצעות השפה, מאפשר לבטא התנגדות ואי־הסכמה. גם העיתונים שמפרסמים בימים אלה ביקורות משבחות על הספר אבל עדיין נמנעים מהדפסת המילה המפורשת במלואה צריכים, אולי, לשקול לאמץ באהבה את הפרדוקס. וכך גם אנחנו, כדאי שנדע להעריך את הרגעים שבהם נפלט לנו משפט כגון: "תהיה קצת יותר מנומס, יא חרא".