כל מה שפה במבצע?

אתה נעגם ויוצא משם לסטימצקי, יריבתה המרה של הרשת שממנה יצאת. שם אתה מגלה שאתה דווקא כן במבצע (עניין של פוליטיקה, כמובן, לא איכות ספרותית). אתה חש פרץ של אושר, אף על פי שחינכו אותך שדברים שנמכרים במבצע הם אלה שאבד עליהם הכלח. אלא שכבר למדת להבין כי בשוק הספרים המקומי המציאות היא אחרת. המבצע הוא שטווה את התודעה הספרותית. את האפשרות להפוך לרלבנטי. המבצע הוא מכונת ההנשמה שלך.

מישהו בסטימצקי מיקם את הספר שלך, "עוד מעט החורף מתחיל", במרכז הבמה, בין פוסטר וואלאס לסאראמאגו, חבריך החדשים, אחיך להוצאה, שותפי הגורל שלך (אתה מסמיק). הקונים נקבצים. לאחר השאלה הראשונה, הזהה בשתי הרשתות, הם שואלים את המוכר, שנראה בן לא יותר מ־18, שאלה נוספת: על מה הוא ממליץ. המוכר המבולבל, על מצחו עוד מתנוסס חצ'קון, מסתכל על עשרות הספרים שבמבצע ונוהם משהו. אם קרא את אחד הספרים, זה בוודאי אינו הספר שלך. יש להניח גם שלעולם לא יקרא אותו. ואז, לאחר מחשבה, הוא ממליץ על "סופר שקשה ליפול איתו", שם קוד לכותבים שיודעים לייצר רבי־מכר. הספר שלך לא נמצא ברשימות רבי־המכר ולעולם גם לא ישתחל לשם. אתה כתבת "יצירה מתעתעת ואכזרית על אודות בושה וחרטה", ולכן אפשר ליפול איתך. אף אחד לא רוצה ליפול, גם אם זה במבצע.

למרות מיקומו המרכזי של הספר שלך, איש לא מרים אותו. אתה מחליט לעשות מעשה, מרים ושואל את המוכר אם קרא. הוא עונה באדישות שזה רק הגיע ולכן טרם הספיק. אתה מהנהן לעברו וממשיך לבהות באנשים העורמים ספרים מבמת המבצעים (מדוע אין עגלות קניות או לפחות סלים? שיהיה נוח). אתה שואל את עצמך אם הם אכן קוראים את כל המלל הזה. מתי החל היחס ההפוך בין הקריאה לכתיבה. מתי התמעטו הקוראים ורבו הכותבים. אתה מביט מסוחרר בהררי הספרים שבחנות, לרבות כאלה שיצאו בפורמטים מוזרים, שיווקיים, בשת"פים עם חברות סלולר, ומשנן לעצמך את שורות הפתיחה של "אמן צום": "בעשורים האחרונים פחת במידה רבה העניין באמני צום. לפנים השתלם מאוד להפיק מופעים גדולים כאלה באופן עצמאי, ואילו כיום אין הדבר אפשרי כלל. הזמנים השתנו".

בלי מבצעים, הטעם האישי יקבע. הקריאה תוביל את הצריכה, ומחיריהם הקטלוגיים של הספרים, שזינקו בשנים האחרונות, ישובו לרמתם ההוגנת צילום: אביגיל עוזי

אתה נזכר בשיחה יום קודם עם קרוב משפחה, דמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב. הוא הציע, כחלק מהליכי השיווק, לשתול את הספר תחת בית שחייה של נינט ולהזמין פפראצי. "אחי, אני דואג להכל. רק שיראו שנינט הולכת איתו, וכבר אתה מוכר באלפים".

אתה יודע שהוא צודק ונאנח בייאוש, ואז נזכר בטיוטת חוק הספרים שקראת לא מזמן. טיוטה שעליה ניטשת מלחמה בין בעלי אינטרסים שונים. אחד הסעיפים שמרתיחים את המתנגדים לחוק מתייחס לכך שלא יהיה ניתן למכור ספרים בהנחות בשנה וחצי שלאחר יציאתם. המתנגדים לחוק טוענים שאתה, כסופר צעיר, תיפגע מהחוק משום שכשיש מבצעים יקנו אותך וכשאין מבצעים יקנו מישהו אחר. הם מתעקשים שאתה תושלך אל תהום הנשייה. אתה שואל אותם כיצד התפתחו בעבר, לפני תקופת המבצעים, סופרים מוכרים. הרי גם הם היו סופרים מתחילים. הם מהמהמים ואומרים שזה היה עידן אחר. לזה אתה מסכים. בעידן הנוכחי השתלטה תודעת הפראייר על תרבות צריכת הספרות. הקונים מעדיפים לקנות ארבעה ספרים (וגעגוע) ולחזק איתם את שולחן המטבח, שלא יתנדנד, ולא לקנות יעקב שבתאי אחד.

לכן, אתה אומר למתנגדים, כשלא יהיו מבצעים, הטעם האישי יקבע. אנשים יחדלו להגיע לחנות ספרים, לגשת לספר שרצו לקנות ואז, בהילוך אטי, לנוע לעבר דוכן המבצעים ולקנות שלושה או ארבעה שכלל לא שמעו עליהם. ואז, גם ספרים טובים לא ייעלמו כל כך מהר מהמדפים לטובת כותרים חדשים שיפנו את מקומם בתוך חודש. ואז, מחיריהם הקטלוגיים של הספרים, אשר בשנים האחרונות זינקו כמו מחירי הנדל"ן בשל ההבנה שהם ממילא עומדים להימכר במבצע, ישובו לרמתם ההוגנת. רומן מתורגם בן 600 עמודים יימכר ב־80 שקל ולא ב־120. קובץ סיפורים של סופר מתחיל יימכר ב־50 או 60 שקל ולא ב־90. ואז, צרכן שנכנס לחנות כדי לקנות ספר ישלם פחות ממה שהוא משלם היום וייצא עם הספר שמעניין אותו. הבחירה האישית תקדים את המבצעית. הדיוק יגבר על ההתפרסות. הקריאה תוביל את הצריכה.

כן, אם תשוב הבחירה האישית ותהיה דרישה למגוון רחב יותר של יצירות, הוצאות הספרים אפילו עשויות לחזור בהן מהצהרותיהן (הלא תמיד רשמיות) כי לא יפרסמו ספרי שירה, מחזות או סיפורים קצרים, כי מי קורא היום סיפורים קצרים (תשובה: מיליונים ברחבי העולם שקוראים את צ'כוב, קורטסאר, קארבר, מונרו או בורחס).

אתה מבין שגם אם החוק יעבור והמפה תשתנה במעט, עדיין תצטרך למצוא עבודה שתשלם את החשבונות (כי בכל מקרה כתיבה ספרותית צריכה להיעשות לצד מלאכה כלשהי. אינסטלטור, מנתח מוח, מציל בחוף גורדון או עיתונאי ב"מוסף כלכליסט", למשל), אבל לא תעמוד אל מול מוכר הספרים ותתהה אם התמריץ שהוא מקבל בעבור מכירת ספרים מסוימים גבוה מהתמלוגים שאתה מקבל בכל פעם שמישהו נוטל סיכון וקונה את ספרך.

נכון, אולי לא תמכור הרבה (ממילא גם כעת אתה לא מוכר הרבה, כי כתבת יצירה מתעתעת על בגידה והונאה, זהות ושתיקה, ולא על אורגיות בין סטודנטיות בסם שפיגל לפועלים סודנים), אבל אם תמכור, לפחות תדע שמי ששילם עליך - עליך בלבד ולא כאיזה סרח עודף כדי להשלים רביעייה במאה - מתכוון לנסות לקרוא אותך. והוא גם יזכור אותך כשתוציא את ספרך הבא.

אלא שהמתנגדים למיניהם אומרים את ההפך. הם עומדים וצועקים ומאיימים שתידפק. שהחוק רע לך. שאולי הוא טוב להוצאות האליטיסטיות, לגווארדיה הספרותית הוותיקה, אבל מתעקשים שאתה, כסופר צעיר, הולך לאכול את הלקרדה. כשאתה מעלה איזה טיעון נגד, הם צועקים שאין לך את כל הנתונים. שהחוק הזה רע לכלכלה. לשוק החופשי. לספרות. לפריפריה. שאתה בכלל לא מבין, כי מה אתה כבר מבין במספרים, בקונסיגנציה, בשולי רווח, בדואופולים. בנתחי שוק. מה אתה מבין מהחיים שלך. אתה כולה אחד שכותב מהדמיון.

אתה גונח ויוצא מהחנות עם ידיים בכיסים, ומתחיל ללכת. אחרי כמה דקות, לא רחוק מהכיכר, אתה רואה את נינט.