"העובדים לא מתרגשים. כאן זה לא תל אביב"

סיור אתמול באזור התעשייה הראה כי רוב המפעלים המשיכו לעבוד כרגיל. רשימת ההיעדרויות היתה קצרה, אולי כיוון שכשאתה גם ככה גר בסביבת הטילים לפעמים המפעל הופך למקום מפלט בטוח יותר.

רב־בריח מעסיקה 450 עובדים, כ־380 מהם נמצאים במפעל באשקלון ומתגוררים בעיקר באשדוד, באשקלון וביבנה. רק 40 מהם נעדרו אתמול מהעבודה. מדובר בנוכחות די מרשימה בהתחשב במצב, ובכך שהילדים נשארים בבית. במהלך היום שוחרר הביתה אחד העובדים כיוון שטיל נחת בסמוך לביתו וכל חלונות הבית התנפצו. העובדים מספרים שגם לפני ארבע שנים בזמן עופרת יצוקה נחתה רקטה לידו ביתו.

ב־13:58, למרות רעש תעשייתי מחריש אוזניים של מכונות ייצור הדלתות הממוגנות במפעל רב־בריח, נשמעים בומים חזקים, המלווים בשריקות ורק אחריהם נשמעת שירת הסירנה. מכל קצוות ההאנגר הענק שמכיל את עובדי הייצור של דלתות הממ"דים, רצים עובדים לכיוון המקלט. "פנינו לפיקוד העורף כדי להגיד להם שלא שומעים פה את האזעקה כמו שצריך, אבל הם אמרו שזה מה יש", אומר מנכ"ל ובעלי רב־בריח שמואל דונרשטיין, תושב רמת השרון, שלמרות המצב עושה עושה את הדרך למפעל בכל בוקר.

עובדי מפעל רב בריח באשקלון צילום: אוראל כהן

לא מזייפים פחד

משק בטווח פגיעה תעשייני הדרום מדברים מנכ"ל מפעל אסם בשדרות: "עיקר הדאגה כרגע הוא למשפחות שנשארו בבית". מנכ"ל מפעל יהודה רשתות באשדוד: "כל עובד שפוחד שוחרר, בלי לשאול שאלות" הדר קנה לכתבה המלאה 

נהוג לומר שזו שגרה ושתושבי הדרום התרגלו למצב, אבל כשהעובדים מתקבצים במקלט במרכזו של ההאנגר, הפחד בעיניהם ניכר למרות החיוך הנבוך של מרביתם. כנראה שאת הפחד אי אפשר למחוק או לזייף. דקה וחצי אחרי המטח הראשון מגיע עוד מטח. קשה להבדיל אם השריקה היא של הרקטה או של שיגור כיפת ברזל הממוקמת בסמוך. "הנזק קשה והאטימות של כלל הגורמים במדינה היא מוחלטת", טוען דונרשטיין. "כש־12 או 15 פעם מחלקה עובדת מפסיקה לעבוד, כל פעם לחמש דקות, זה פוגע בתהליך הייצור. קשה להבין את זה עד שלא רואים איך המפעלים פה עובדים".

דונרשטיין מספר בחיוך אירוני שבחודשים האחרונים שירות הלקוחות של דלתות הממ"ד עבד שעות נוספות בגלל האיומים מאיראן. "אנשים שהורידו את דלתות הממ"ד והחליפו אותן בדלתות מעץ, חששו וביקשו להחליף דלתות". לאור ההתלקחות ברצועה, ייתכן שחלק מהלקוחות יצטרכו כעת להתאזר בסבלנות. "בכל 97 שניות יוצאת דלת", מסביר דונרשטיין, כשהוא ניצב ליד מכונה ענקית שמזיזה את פלטת המתכת, שתהפוך בסופו של דבר לדלת מזוינת. הדלתות האלה מגיעות לכל המוסדות והנציגויות הרשמיות של מדינת ישראל בעולם. אחת מהן היתה בשעתו במצרים כשניסו לפרוץ לשגרירות הישראלית. אם תרצו, מדובר בכיפת ברזל של הדלתות.

רק 10% נעדרו

השגרה הקשה נמשכת גם במפעל השכן פח תעש, שמייצר מערכות לטיפול במיזוג אוויר. רוב העובדים יושבים על כלים מוגבהים, כך שהריצה לכיוון המקלט אינה חלקה. המנכ"ל אהרון שפירא מגיע בכל יום מתל אביב, ובדרך לעבודה כבר תפסו אותו כמה שיגורים. "עברתי כל כך הרבה מלחמות בחיי", הוא אומר כשהוא מנסה להסביר את קוח הרוח שלו בכל מה שקשור למתרחש מעל למפעל שלו. למקלט, אגב, הוא לא רץ. "אני כבר זקן, כך שלא נורא אם יקרה משהו. העובדים צעירים, והם צריכים להיכנס".

הבעיה היא שגם העובדים לא ממש ששים לרוץ. "אין לי בשביל למה לרוץ למטה", מסביר אחד מעובדי הריתוך שיושב בגובה 2.5 מטרים. "ברגע שארוץ למטה אני עלול להיפצע מהריצה ולא מהטילים". כששפירא מתחקר עובד אחר מדוע הוא אינו עושה את דרכו למקלט, התשובה פשוטה יותר: "יש כיפת ברזל ואלוהים מעלינו, אז יהיה בסדר".

בפח תעש מועסקים כ־150 עובדים, כמעט מחציתם עוסקים בהתקנות מחוץ לשטח המפעל. למרות המצב, רק 10% מהעובדים נעדרו אתמול. "העובדים שלנו לא מתרגשים", מסביר שפירא, "יש פה הרבה רוסים. אלה לא תל אביביים שיושבים בבתי קפה". למרות זאת, שפירא מספר שההפסד שנגרם עד כה למפעל בשל המצב הוא עצום. "יום חמישי היה נורא. כל הבוקר לא יכולנו לעבוד", הוא מספר. "בצהריים רציתי לשחרר את העובדים הביתה, אבל הם התעקשו שזה בסדר והם רוצים להמשיך לעבוד".

העובדים מתקשים לרוץ

ב־17:46 שוב מפלחת את האוויר אזעקת צבע אדום, ובבוטקה הביטחון של מבשלות בירה בינלאומיות יושבים שני מאבטחים ומתבוננים במוניטורים לוודא שכל העובדים נמצאים במרחבים המוגנים. במפעל מייצרים את הבירות ואת כל מוצרי פריגת של החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, ועובדים בו כ־350 עובדים מסביב לשעון.

המנכ"ל הראל הייקן מתגורר בתל מונד ומגיע מדי יום למפעל. "הבן שלי שואל למה אני נוסע לטילים, ואני צריך לשכנע אותו שאני צריך להיות פה". בשעות הבוקר נפער חור בתקרת אחד המחסנים כשמנוע של רקטת יירוט נפל על הציוד ושבר כמה בקבוקים שמיוצרים במפעל. "הלחץ העיקרי של העובדים נוגע למשפחותיהם", אומר הייקן. "למרות זאת, שיעורי הנוכחות שלנו היום הם 70%–80%".

במפעל מנסים לתחקר את העובדים לגבי המשפחות ואם נפלו טילים בסביבת מגוריהם. "יש פה עובדים מחבר העמים שלא מספרים שהם משאירים ילד בן 6 לבד בבית או שהיתה להם נפילה יום לפני", אומר המנכ"ל. "לכן אנחנו כל הזמן צריכים לתמוך בהם ולדובב אותם".

אחת הבעיות המרכזיות נוגעת לזמני ההגעה למקלטים במפעל: "בעיקרון אנחנו בטווח של 20 שניות, אבל אם בתוך 12 שניות לא מגיעים למקלט, זו ממש סכנה. יש הרבה עובדים מבוגרים שצריכים לרוץ וזו לא פעילות קלה עבורם".