קרחת מתחת לכיפה
כיפת ברזל כל כך חד־פעמית, שהיא מפחיתה את החרדות אבל מגבירה את הפחד
הפרופורציה החדשה העלימה אותם. או שמא זו הפרופורציה הראויה להם? איש אפור שלא ניתן להגות את שמו, שתמורת שכר עתק הפסיד נתחי שוק לרשתות מתחרות - כמה מילים צריך להכביר על אודותיו? חברת חלום שעידן עופר השליך לתוכה מאות מיליונים גם כשקצה מרחף באוויר - כמה עוד אפשר לדון בה? איש עסקים עשיר על גבול ההזיה שכבר סיפק סיפורים מטורללים למכביר - למה שנתרגש מעוד מיליארד דולר שהלכו לו לאיבוד? יש משהו בריא בפרופורציה החדשה.
במקום כל אלה, באה כיפת ברזל. הפרופורציה החדשה הניחה לפתחנו חפץ אדיר, מערכת הגנה שתהילתה העצומה בעת הזו אינה כפופה למגבלות כלשהן של קנה מידה. יתרונותיה של הכיפה נפרסו על פני עמודים שלמים בעיתונים, פרשנים ביטחוניים שרו תהילתה, מפתחיה - מפתחי כל רכיב, מכ"ם וראש נפץ - נישאו על כפיים, טיליה לוטפו מילולית ממש, חייליה הפכו בן ליל לגיבורי תהילה. אפילו עמיר פרץ, עד לפני שבוע כמעט מצורע פוליטי שלמצחו אות קין ממלחמת לבנון השנייה, עשה קאמבק מטלטל והפך באחת לפוליטיקאי מחוזר: הוא האיש שלזכותו נזקפת ההחלטה לאשר את פיתוח הכיפה.
מערכת כיפת ברזל צילום: אי פי איי
גם בעבר עברו חפצים צבאיים תהליך של פטישיזם לאומי. מהעוזי־עוזי השובב, דרך הכפיר והלביא שכשמם כן הם ועד המרכבה סימן. אבל ספק אם למי מהם יוחסו תכונות מטאפיזיות ממש כפי שמיוחסות לכיפה. באופן מוזר, החפץ המעופף האחרון שזכה שיתייחסו אליו כאן ביראה גדולה הגיע אלינו לפני 20 שנה מעיראק, בדרך האוויר. אלא שהפאלוס הענק ההוא גרר פטיש של אימה, לא הערצה. והסקאדים ההם נהנו מתהילתם במידה רבה דווקא בזכות מערכת ההגנה המקומית, שהתבססה על מסיכת אב"כ שכמותה שימשו כבר במלחמת העולם הראשונה, ניילונים וסודה לשתייה. לואו־טק מיתולוגי שרק הדגיש את ההשפלה.
כיפת ברזל מאפשרת כעת להיטהר מהאימה ההיא. אפילו השם שלה, העושה שימוש בסממן הפולחני המזוהה מכולם, מזמין מאמינים כאפיקורסים להסתופף יחד תחתיה. אין להתפלא לכן שמגדול ועד קטן, כל ישראלי הפך במהלך המבצע בעזה למומחה יירוט. די לו בהאזנה עיוורת כדי לזהות צליל יציאה של ה"טמיר" האהוב לדרך, נפץ יירוט מוצלח, או חלילה אוושת פספוס נדיר.
המערכת היא ללא ספק פאר של טכנולוגיה. אנשי התעשייה הצבאית הישראלית הצליחו לפתח במהירות ולהפעיל בתנאי קרב מערכת שרוב המומחים טענו שהיא בלתי אפשרית לפיתוח. כיפת ברזל הצילה נפשות רבות ואפשרה מידה מסוימת של שגרת חיים באזורים שבלעדיה היו מושבתים לחלוטין. נכון לכתיבת שורות אלה, נראה שהיא גם חסכה כניסה קרקעית לרצועה.
אבל ההיאחזות ההיסטרית כמעט בהישגי כיפת ברזל אינה מבוססת על גאווה סתם. שורשיה נעוצים בפחד דווקא. קודם כל הפחד האלמנטרי מפני פגיעה פיזית. אבל ברמה הלאומית, ההערצה לכיפה נובעת מפחד עמוק עוד יותר: מהחרדה שהצלחה כזו היא כה נדירה כאן, עד שלא ניתן לייחס אותה אלא למקריות.
פיתוח כיפת ברזל התאפשר בזכות שילוב נדיר של זיהוי צורך, חזון, מוחות מעולים, יכולת טכנולוגית גבוהה, תכנון לטווח ארוך, דבקות במטרה, תקציב ראוי וקבלת החלטות שפויה. כל אלה אינם מתחברים כאן יחד כמעט לעולם. המיזוג הנדיר הזה הקנה לנו יתרון בפעם הזו, אבל מה יהיה בפעם הבאה שנידרש לו? ומי יתקע לנו שהמקריות הבלתי אפשרית הזאת תחזור שוב בעת צרה? הרבה יותר סביר שהיא לא תשוב עוד. החפץ שעכשיו מפחית את החרדות מגביר בו בזמן את הפחד.
בדרכו לממ"ד כשנשמעת אזעקה, כל אחד סוחב איתו את הפחד מפני המלחמה העוד יותר גדולה הבאה. זו שראשי הנפץ שלה כימיים, שלא לומר גרעיניים; זו שאינה מתנהלת רק נגד רצועה צרה, אלא נגד מדינות ענק; זו שתבוא אחרי שנים ארוכות של כלכלה רופפת. הפחד הזה נמצא שם כל הזמן, והוא משתחרר ביציאה מהממ"ד, אחרי עוד יירוט מוצלח, בדרך של היאחזות מעריצה בפתרון שיש כרגע.
הרי אילו היינו באמת כאלה מוכשרים ויסודיים ורציניים ובעלי אורך רוח, היתה כבר מתפתחת כאן כיפת ברזל חינוכית שתציל אותנו מחוליי מערכת החינוך. וכיפת ברזל רפואית, שתטפל בליקויים ובבעיות המהותיים שצריכים להעסיק אותנו. וכיפת ברזל תכנונית, שתוריד את מחירי הדיור, וכך הלאה.
אבל הכיפות האלה אפילו לא קרובות לפיתוח. איש כלל אינו חושב לייצר אותן. הסיכוי שנראה את המיזוג הנדיר של ההחלטות ויכולת הביצוע והמימון הדרוש לשם כך שקול לסיכוי שאראלה תתקשר אלינו בלי שנקנה כרטיס הגרלה. הוא לא קיים.
מהבחינה הזאת, ההצלחה של כיפת ברזל רק מאירה עוד יותר את הפחדים. היא מרפא חיוני, אבל מרפא לרגע. היא הטיח שמכסים איתו קיר שהרטיבות אוכלת בו. היא היאחזות באיזה גניוס יהודי, מעין בוריס גלפנד מיליטרי שנולד אחד למיליון, אשר הישגיו האינדיבידואליים מסופחים בגאווה כניצחון קולקטיבי. וכל הזמן אנחנו פוחדים שהוא לא יחזיק מעמד עד הקרב הבא.
