אודי ניסן מצטרף ליצחק תשובה: מתמלא אנרגיה

כדי לדעת אם החלטתו של אודי ניסן להצטרף ליצחק תשובה כיו"ר דלק ישראל היא החלטה מוסרית, צריך ללכת מהסוף להתחלה. הסוף הוא מיליונים שיזרמו לכיסיו של ניסן. כרגע המיליונים האלה עוד לובשים צורה של הודעת בורסה לאקונית כתובה בקודים תאגידיים: הדירקטוריון אישר, 60 אלף בחודש, 80% משרה, מענק חתימה 120, מנהלים דרגה 7, אופציות פאנטום מיליון וקצת, מענק לפי שיקול דעת. בעתיד הקרוב, בעוד כחודש, הערימה הלאקונית הזו תהפוך לסטיפות של ממש.

על מה חושבים האודי ניסנים

עכשיו ניסע אחורה בזמן. לא המון זמן. עד לפני קצת יותר משנה ניסן עוד היה הממונה על התקציבים באוצר. בכובע הזה הוא גם ישב בוועדת ששינסקי, שדנה בגובה התמלוגים שישלם תשובה למדינה בעבור כמויות הגז האדירות שמצא. בדיוק לרגע הזה צריך לחזור: לנקודת הזמן שבה ניסן יושב מול תשובה ושומע את טיעוניו. אז, ברגע ההוא, נחרצה המוסריות של ההחלטה שעליה נודע אתמול.

השאלה שצריכה להישאל היא על מה חשב אודי ניסן אז, כשהוא פגש את יצחק תשובה. ובהכללה, על מה חושבים האודי ניסנים של האוצר, כאשר הם פוגשים את היצחק תשובות של עולם העסקים? מה עובר בראשם של הזוהר גושנים כשהם פוגשים את הנוחי דנקנרים שהם מפקחים עליהם? על מה חושבים הרוני חזקיהואים? והאייל לפידותים? והשוקי אורנים?

אודי ניסן. עובר לתשובה צילום: בשמת איבי

להוטים לצמרת

האם כאשר ניסן פוגש את תשובה לדיון נוקב שעלול לעלות לו הרבה כסף, הוא מסתכל עליו כעל מעסיק עתידי? האם כאשר גושן חורץ עניין בנוגע לחברה של נוחי דנקנר, הוא רואה מולו גם משלם עתידי של עמלת תיווך? לצערנו אין דרך לקרוא את מחשבותיו של רגולטור שאפתן.

יש רק נסיבות. ובמקרה של ניסן, הנסיבות הן שגולת הכותרת של עשייתו הרגולטורית בשנים האחרונות היתה השתתפותו בוועדת ששינסקי. ושנה וקצת אחרי שפרש מתפקידו באוצר, מכל המעסיקים שבעולם, ניסן בחר דווקא בתשובה, גיבור מסקנות ששינסקי שעליהן הוא עצמו חתום.

התשובה האינטואיטיבית לשאלה הזו צריכה להדיר מנוחה מעינינו כאזרחים. רגולטורים, גם בדרגים הבכירים ביותר, משדרים מוטיבציה להשתלבות במגזר העסקי בעוצמות שעד לא מכבר היו שמורות רק לבוגרים להוטים של הבינתחומי. דווקא המבריקים והמקושרים, השאפתנים שמפלסים את דרכם לצמרת האוצר, הם אלה שלא רואים בעיניים רגע אחר כך. מבחינתם, עשייתם הציבורית אינה הרבה מעבר לשלב קריירה, בדרך אל העושר הגדול.

עם כל הצער, כך גם צריך להתייחס ברוב המקרים להצהרותיהם חדורות האידיאולוגיה בעודם בתפקיד. הנה למשל ניסן, רק לפני שנה וחצי בראיון ל"כלכליסט", נימק את התנגדותו להעלאת שכר המינימום במשק ואמר: "חשבנו ששכר מינימום של 4,600 שקל יהיה הרסני למשק". עכשיו לך תדע אם כשהגדיר 4,600 בחודש כ"הרסני למשק", האיש הזה, שבקרוב יישב מאחורי ההגה של מכונית מנהלים דרגה 7, עם ה־60 אלף בחודש ומענק לפי שיקול הדעת, חשב אז על היום שבו יידרש בעצמו לשלם לעובדיו את הסכום ההרסני.

חוקי, לא לגיטימי

טיעוני ההגנה מוכרים לעייפה: מה תרצו שיעשו בכירי המערכת הציבורית כשהם פורשים? יישבו בבית? מדובר במבריקים שבמבריקים, שזכאים לעשות לביתם אחרי שנים של עשייה בשירות הציבורי. זה כמובן נכון, למעט העובדה שבאורח פלא, ביותר ויותר מקרים בשנים האחרונות העשייה למען הבית עוברת דווקא דרך הטייקונים שעד לא מכבר עמדו מצדו השני של המתרס.

באופן מוזר, דווקא תקופת הצינון בת השנה שקבועה בחוק תורמת לפופולריות של המעברים הללו. החברה הישראלית, למודת הציניות ותאוות הממון של בכיריה, מתקשה לשמר נורמות ערכיות של ראוי ולא ראוי - בוודאי כאשר הדברים נוגעים לעולם העסקי. לכן נותרת כמגן אחרון רק שאלת החוקיות.

ובכן, המעברים של הרגולטורים לשירות אלה שעד לא מזמן הם פיקחו עליהם הם חוקיים להפליא. גם אם המגעים לקראתם התחילו מזמן, ההודעה החוקית על הבשלתם לעולם תצא רק בתום השנה המצוננת. ובכל זאת, חשוב לזכור שבנסיבות מסוימות, למשל כאשר ועדה כל כך חשובה וחד פעמית יושבת על המדוכה, לא כל מה שחוקי הוא גם לגיטימי מבחינה מוסרית.