מקבלים השלמת הכנסה ומשתכרים 10,560 שקל

רשימת שיאני השכר בשירות הציבורי היא החלק המעניין יותר בדו"ח השכר של עובדי הגופים הציבוריים לשנת 2011, שפרסם אתמול הממונה על השכר באוצר קובי אמסלם, אך היא אינה בהכרח החלק המהותי. אחרי שמסיימים את ההשתאות השנתית מול שכרו של מנתח הלב מסורוקה שמשתכר יותר מ־100 אלף שקל בחודש, אפשר לחזור ולדבר על הבעיות האמיתיות של הגופים הציבוריים, שאחראים לרווחת הציבור. הבעיות הללו לא נמצאות בטבלת שיאני השכר, אלא בעומק הדו"ח.

הדו"ח המוגש לכנסת מפרט את כל פרטי חגיגת השכר וחריגות השכר של אלפי עובדים בכירים בגופים הציבוריים הנתמכים בדרך זו או אחרת על ידי תקציב המדינה. דו"ח השכר בגופים הציבוריים מתייחס לשכרם של כ־331 אלף עובדים שהועסקו בכ־254 אלף משרות ב־746 גופים במגזר הציבורי, ללא תאגידי הבריאות, הנתמכים בדרך כזו או אחרת על ידי תקציב המדינה (רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות ועירוניות, מועצות דתיות, מוסדות להשכלה גבוהה, קופות חולים ועוד).

יו"ר ההסתדרות, עופר עיני צילום: עמית שעל

הסכמי השכר עלולים להדחות באוצר פוזלים אל מיליארד השקלים שהובטחו לעובדי הציבור בחודש יולי דחייה של התשלום בשנה יכולה לפתור חלק מהבעיה החשבונאית הניצבת בפני פקידי האוצר; אולם כדי לגעת ולו בשקל אחד מהסכום הזה חייב האוצר לקבל את הסכמתו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני לשינוי ההסכמים בין הצדדים מיקי פלד, 2 תגובות לכתבה המלאה 

כל נתוני השכר המפורטים בדו"ח הממונה מתייחסים לשכר הממוצע ברוטו, הכולל שכר משולב, תוספות שכר, תשלום עבור עבודה נוספת, החזר הוצאות ותשלומים נוספים. הנתונים אינם כוללים את עלויות המעביד, כגון הפרשות לקרנות פנסיה, לקופות גמל, לביטוחי מנהלים ועוד.

בשנת 2011 עלה שכרם החודשי הממוצע של כלל עובדי הגופים הציבוריים הכלולים בדו"ח הממונה על השכר בשיעור נומינלי של 3.8% והסתכם ב־13,539 שקל. אולם בשל העובדה שמדד המחירים הממוצע עלה בתקופה זו ב־3.4%, עלה בשנה שעברה שכרם הריאלי של עובדי הגופים הציבוריים בשיעור סמלי של 0.3% בלבד. השכר החודשי הממוצע של העובדים בגופים הציבוריים נע בין 6,846 שקל בחברות עירוניות, לבין 18,751 שקל בחברות ממשלתיות. זאת בעוד שהשכר החודשי הממוצע בסקטור העסקי עמד על 8,725 שקל והשכר הממוצע במשק עמד על 8,190 שקל.

61% משכר עובדי הממשלה נובע מתוספות

אחת הבעיות הזועקות מהדו"ח היא ש־34% מהעובדים בשירות הציבורי נדרשו ב־2011 להסתמך על השלמה לשכר מינימום, 69% מהם נשים. הנתון המזעזע הזה מקדים נתון מדהים לא פחות. השכר הממוצע של אותם אנשים שמקבלים השלמת הכנסה עמד על 7,957 שקל לחודש, לא רחוק מהשכר הממוצע במשק לאותה שנה.

37.5% מהעובדים במשרדי הממשלה, בערך 22 אלף איש, נדרשו בשנה שעברה להשלמת הכנסה. עם זאת, שכר הברוטו הממוצע שלהם היה 10,560 שקל לחודש, כלומר שאם שכר המינימום ב־2011 היה 4,100 שקל ברוטו בחודש, אז 61% משכר הברוטו של אותם עובדי ממשלה היה מורכב מכל מיני תוספות שונות ומשונות, בערך 30% משכר בסיס ועוד בערך 9% השלמת שכר מינימום. במשרד הרווחה, למשל, 55% מהעובדים נזקקים להשלמת הכנסה.

הנה כל הסיפור של השירות הציבורי של מדינת ישראל מקופל בנתון אחד. מבנה השכר בנוי בצורה של טלאי על טלאי, כמעט ללא חשיבה אסטרטגית על מהו המבנה הרצוי, והאם זה הנוכחי ממצה את הפוטנציאל של המגזר הציבורי על 300 אלף עובדיו.

השיטה עובדת כך. שכר היסוד של כל עובד במגזר הציבורי נקבע לפי תפקידו והוותק שלו בטבלאות שכר שהוגדרו בהסכמים בין האוצר להסתדרות. כך לדוגמה יכול עובד סוציאלי במשרד הרווחה לקבל שכר יסוד של 2,800 שקל בחודש, אלא שמכיוון שמדובר בשכר נמוך יותר משכר המינימום למשרה מלאה, החוק מחייב את המעסיק - המדינה במקרה הזה - לשלם לו השלמת הכנסה כדי להגיע למינימום. רק לאחר מכן יכול העובד לקבל תוספות אחרות שנקבעו גם הן בהסכמי השכר בין הצדדים, כמו תוספת טיפול באוכלוסיות מיוחדות, תוספת הסכם השכר לכלל עובדי המגזר הציבורי וכמובן תשלום על שעות נוספות.

המורכבות הזאת לא רק מעמיסה על תלוש השכר של העובד, אלא משפיעה על כל אדם שנזקק לשירותי ציבור, שכן עובד שנדרש להשלמת הכנסה נעדר כל תמריץ כספי להשתפר בעבודה ולהתקדם בדרגה. הרי אם יקודם העובד מדרגת עובד סוציאלי לדרגת מנהל צוות של עובדים סוציאליים יעלה שכר היסוד שלו ל־3,500 שקל לחודש. כלומר השלמת ההכנסה שהוא מקבל פשוט תקטן. שכר הברוטו ושכר הנטו שלו לא ישתנו כלל.

התמריץ הכספי לעובדים נעדר גם אם הם מעוניינים למשל לעבוד שעות נוספות. התשלום על כל שעה נוספת נגזר במקרים רבים משכר הבסיס העלוב. כלומר התגמול שיקבל אותו עובד סוציאלי שנשאר שעה נוספת בעבודה כדי לשוחח עם אמא של נערה בסיכון הוא כ־27 שקל לשעה ברוטו, 6 שקלים יותר משכר המינימום לשעה בשנה שעברה.

טבלת שיאני השכר רחוקה מלספר את הסיפור האמיתי של מצב המגזר הציבורי לא רק בשל מבנה השכר המעוות בו. הצקצוק השנתי מצד הציבור על אותם שיאנים מתעלם מכך שברוב המקרים מה שקבע את שכרם הוא לא הסכם אפל בין איש איגוד מקצועי להנהלה לא אכפתית. למעשה שכרם של כל ה־20 המובילים את טבלת השכר - המשתכרים יותר מ־78,500 שקל ברוטו לחודש - נקבע על פי עקרונות ההיצע והביקוש של השוק הפרטי ולא לפי איזה הסכם קיבוצי מנוון.

החלק בשכר של פרופ' גדעון סהר מסורוקה, הכוכב הקבוע בטבלה בשנים האחרונות, הנובע מההסכם הקיבוצי בין ההסתדרות הרפואית לשירותי בריאות כללית, בטל בשישים לעומת השכר הכולל שלו - 107,716 שקל ברוטו בחודש. הסכום הזה נקבע בחוזה אישי בינו לבין הנהלת בית החולים, באישור הממונה על השכר. כך גם אותם בכירים בחברות הממשלתיות המככבים במעלה הטבלה, הם מקבלים חוזה אישי לכל דבר בהתאם להיצע האנשים בעלי הכישורים הדומים והביקוש של המעסיק לכישורים אלו. לאחר שאותו בכיר יעזוב, מחליפו בתפקיד עשוי להשתכר הרבה פחות, או הרבה יותר, תלוי בהיצע ובביקוש.

היוצאים מן הכלל הם הנתבים בנמלי הים, אותם אנשים שתפקידם הוא להכניס את הסירות למעגן באחד משלושת נמלי הים של ישראל. אותם נתבים, בעלי ותק של עשרות שנים בימאות ולרוב לאחר שמילאו תפקידי קפטן, יכולים להגיע לשכר של 77 אלף שקל ברוטו בחודש (מקום 24 ברשימת שיאני השכר) שכולו נובע אך ורק מהסכמי השכר הקיבוציים.

המגזר הפרטי מכתיב את המגמה לציבורי

נתוני הדו"ח מראים כי ב־15 השנים האחרונות ישנו מתאם כמעט מלא בשינויי השכר של עובדי הגופים הציבוריים לעומת השכירים במגזר הפרטי.

היו שנים, 2003 לדוגמה, שבהן השכירים במגזר הפרטי ספגו קיצוץ ממוצע של כ־6.5% בשכרם, כאחוז יותר מזה שספגו עובדי המגזר הציבורי, אבל המגמה התהפכה בשנים הטובות שבאו לאחר מכן. מ־2008 עד 2011 אין כמעט הבדל בשינוי בשכר הריאלי הממוצע בשני המגזרים.

אחרי הבחירות שוב יחל טקס חילופי האשמות בין יו"ר ההסתדרות עופר עיני לשר האוצר הבא בנוגע לתוספת השכר לעובדי המגזר הציבורי לשנים הבאות. שר האוצר הבא, כמו אלו שקדמו לו, ישלוף את קלף ה"הגיע הזמן לרפורמה במבנה השכר במגזר הציבורי". עיני יתנגד ובסוף שוב תידחה הרפורמה, כי כך נוח יותר לשני הצדדים אף שלכולם ברור שזהו האינטרס הציבורי.