למה פועל בנמל משתכר פי 10 מקופאית בסופר

את הסיפור הבא אפשר לקרוא דרך כמה נקודות מבט. מנקודת המבט הראשונה, דו"ח הממונה על השכר מראה מה קורה כששכר הבכירים מוגבל בתקרה שהוא אינו יכול לחצות. מנקודת המבט השנייה, זהו סיפור מעצבן על ועדי עובדים שמצליחים לייצר פערי שכר נמוכים, אבל על חשבון המגזר הפרטי. ויש גם נקודת מבט שלישית.

חלק א'

השוויוניות היחסית שנוצרה בזכות הגבלת שכר הבכירים

רק 7 נשים ברשימת 100 שיאני השכר שוויון מגדרי? לא במגזר הציבורי החדשות הטובות הן ששיעור הנשים בקרב הבכירים בשירות המדינה הינו 32.6% - עלייה של 118.5% מאז 1997. ובכל זאת, בטבלת שיאני השכר הגברים ממשיכים לשלוט - ברשימת 100 שיאני השכר במגזר הציבורי מופיעות רק 7 נשים חן פונדק לכתבה המלאה 

הנה השורה התחתונה של הסיפור הזה: התפלגות ההכנסות במגזר הציבורי שוויונית יותר במידה משמעותית מאשר התפלגות ההכנסות במגזר הפרטי. המסקנה הזו נובעת מנתוני הדו"ח השנתי של הממונה על השכר שהתפרסמו אתמול, נתונים שלרוב אינם זוכים לתשומת לב. בדו"ח הממונה מתפרסם לא רק השכר הממוצע של העובדים במגזר הציבורי, אלא גם השכר החציוני שלהם, זה שמחצית מהעובדים משתכרים יותר ממנו ומחציתם משתכרים פחות ממנו. ההפרש בין השכר הממוצע לחציוני מאפשר לחוש מה מידת השוויון או אי־השוויון בהתפלגות השכר במקום מסוים.

רגע קל של סטטיסטיקה בסיסית: כאשר השכר הממוצע והחציוני זהים, אזי התפלגות ההכנסות במקום העבודה נקראת "נורמלית", והיא נראית כמו פעמון סימטרי. החציון לעומת הממוצע מביא בחשבון את מספר העובדים, הוא אינו מוטה בגלל ערכים קיצוניים (שכר גבוה במיוחד או נמוך במיוחד) ובכך הוא משקף נאמנה יותר כיצד מתפלגת ההכנסה בין כלל העובדים. אם השכר הממוצע גבוה מהשכר החציוני, הדבר מעיד על קבוצה קטנה יותר של בעלי שכר גבוה שמושכת את הממוצע כלפי מעלה. ככל שהפער בין השכר הממוצע לחציוני גבוה יותר, כך התפלגות ההכנסות היא פחות שוויונית.

כדי להדגים זאת נסתכל על שוק העבודה הישראלי כולו: ב־2010 השכר הממוצע עמד על 8,562 שקל בחודש (ברוטו, לשכירים), ואילו השכר החציוני עמד על 5,340 שקל בלבד (אין נתונים מעודכנים יותר מ־2010). זהו פער של 38%. המשמעות היא כי התפלגות ההכנסות בישראל היא מאוד לא שוויונית. כלומר, קבוצה מצומצמת של עובדים בעלי משכורות גבוהות מאוד מושכת את הממוצע כלפי מעלה, בעוד שקבוצה גדולה של עובדים משתכרת סביב השכר החציוני (שאינו רחוק משכר המינימום), כך שהממוצע לא משקף נאמנה את מה שקורה בשוק העבודה.

אבל במגזר הציבורי התמונה שונה לגמרי. מהנתונים של הממונה על השכר עולה כי הפער בין השכר החציוני במגזר הציבורי לבין השכר הממוצע קטן בהרבה, כלומר שההכנסות מתפלגות בצורה שוויונית יותר. הפער בין השכר החציוני לבין השכר הממוצע בכל המגזר הציבורי הוא רק 15%.

קובי אמסלם, הממונה על השכר באוצר. הנטל המימוני על כתפי השוק הפרטי

כאמור, אחד ההסברים לתופעה זו - לעובדה שבמגזר הציבורי התפלגות השכר שוויונית יותר - הוא שבמגזר הציבורי, בניגוד למגזר הפרטי, שכר המנהלים הבכירים מוגבל בתקרה שלא ניתן לחצות אותה. לא לחינם בצמרת טבלת שיאני השכר לא ניתן למצוא את המנכ"לים בגופים הציבוריים; השכר שלהם מוגבל בידי תקנות של המדינה. השכר (ברוטו) של מנכ"ל נמל אשדוד, לדוגמה, הוא 42 אלף שקל בחודש, ושכרו של הממונה על התקציבים הוא 41 אלף שקל בחודש (ברוטו).

התקרה הזו, במידה רבה, הופכת את המגזר הציבורי למעין ניסוי מבוקר לשאלה "מה קורה לו היינו מגבילים את שכר הבכירים בתקרה שלא ניתן לחצות אותה?". בהנחה שחלק הארי של המנהלים הבכירים לא היו עוזבים את ישראל לעבוד במדינות אחרות רק כדי להשתכר יותר, התוצאה היתה בהכרח פערי שכר קטנים יותר במשק כולו.

והנה הנתונים: בכלל החברות הממשלתיות - שמעסיקות יחד כמעט 50 אלף עובדים - השכר החציוני והממוצע כמעט זהים, רק 2% מפרידים ביניהם. בקרב עובדי המדינה לבדם (כלומר עובדי משרדי הממשלה עצמם), הפער בין השכר הממוצע לחציוני עומד על 16% בלבד. הפרש דומה גם בקרב התאגידים הממשלתיים (גופים כמו בנק ישראל ורשויות שונות) - פער של 12% בלבד בין השכר הממוצע לחציוני. במשרד הביטחון ובקרב אוכלוסיית המורים הפערים אפילו קטנים יותר - 3% ו־5% בהתאמה, בין השכר הממוצע לחציוני.

לעומת זאת, במגזר הפרטי, היכן שאין תקרת שכר כלשהי למנהלים הבכירים, הפערים רק גדלים. על פי מחקר של רשות ניירות ערך, שכר הבכירים ב־2011 עמד על 3.7 מיליון שקל בממוצע, כלומר כ־300 אלף שקל בממוצע בחודש. השכר החציוני באותה תקופה עמד על כ־200 אלף שקל בחודש, כלומר אפילו בין המנהלים הבכירים לבין עצמם שוררים פערי שכר בדומה לפערים במשק כולו. הנתון המטריד יותר הוא כי זהו פער של 3,600% לעומת השכר הממוצע והחציוני במשק.

חלק ב'

ומה חלקם של הוועדים הגדולים בהתפלגות ההכנסות?

אבל בדיוק כאן מתחיל החלק השני של הסיפור הזה. לכאורה, גם בקרב המורים וגם בקרב עובדי החברות הממשלתיות ועובדי משרד הביטחון ישנן התפלגויות שכר שוויוניות ביחס למשק כולו. אלא שההצגה הזו לא מראה את כל התמונה, משום שבין המורים לבין עובדי החברות הממשלתיות ישנו פער שכר גבוה מאוד. השכר החודשי הממוצע של המורים עמד ב־2011 על 10.7 אלף שקל בחודש (ברוטו), ושל עובדי החברות הממשלתיות על 17.4 אלף שקל בחודש (ברוטו) - כלומר פער של 61%.

המגזר הציבורי אינו הומוגני; יש בו מקומות שבהם ועד העובדים חזק יותר או פחות. השכר הממוצע בנמלים, למשל, גבוה פי 2.5 משכרם הממוצע של המורים. למעשה, לעתים נדמה כאילו רמות השכר במקומות העבודה השונים במגזר הציבורי הן מזמן פונקציה של גודל השאלטר שבידי העובדים, ולאו דווקא של העבודה שהם נדרשים לעשות ושל הכישורים או ההשכלה שלהם.

אבל למרות הבדלי השכר בין מקומות העבודה השונים בתוך המגזר הציבורי, בכל זאת השכר הממוצע במגזר הציבורי כולו גבוה ב־42% מהשכר הממוצע במשק. השכר החציוני במגזר הציבורי כולו גבוה ב־95% מהשכר החציוני במשק, פער שמלמד על כך שהעובדים החלשים ביותר במגזר הציבורי חזקים בהרבה מהעובדים החלשים ביותר במגזר הפרטי.

אם בוחנים רק את עובדי המדינה - קרי, עובדי משרדי הממשלה - הפערים גדולים עוד יותר. השכר הממוצע של עובדי המדינה גבוה ב־63% מהשכר הממוצע במשק, והשכר החציוני של עובדי המדינה גבוה ב־120% מהשכר החציוני במשק. בחברות הממשלתיות הפערים גבוהים עוד יותר: השכר הממוצע בכלל החברות הממשלתיות גבוה ב־103% מהשכר הממוצע במשק, והשכר החציוני בכלל החברות הממשלתיות גבוה ב־218% מהשכר החציוני במשק. אם משווים את שכרם של עובדי הנמלים ליתר המשק, הפערים גדלים עוד. כך, השכר הממוצע בכל אחד מהנמלים גבוה ב־208% מהשכר הממוצע במשק, והשכר החציוני בנמלים גבוה ב־344% מהשכר החציוני במשק.

במאמר מוסגר נאמר רק כי כוחם של הוועדים מכרסם גם בתקרת השכר שהזכרנו למעלה. אם אמרנו שהשכר של מנכ"ל נמל אשדוד הוא 42 אלף שקל בחודש, נציין עוד שהודות להסכמי שכר על גבי הסכמי שכר של ועד הנמל, יש שם 183 עובדים שמשתכרים יותר ממנו, וחלקם פי 1.5 ממנו ויותר. בדומה לכך, שכרו של הממונה על התקציבים הוא 41 אלף שקל בחודש, אך הוא רק במקום ה־527 ברשימת מקבלי השכר הגבוה בין כלל עובדי המדינה.

הפערים בין השכר בשוק הפרטי לציבורי מלמדים על כך שכוחה של העבודה המאורגנת במגזר הציבורי יצר שני שוקי עבודה: בשוק העבודה הראשון נהנים עובדי המגזר הציבורי מרמות שכר ממוצעות גבוהות בהרבה ומתנאים סוציאליים נלווים טובים בהרבה מאלה של מרבית העובדים (70%–80% לפחות) בשוק העבודה השני, הפרטי. אלא שבאופן אבסורדי, הרי אלה העובדים משוק העבודה הפרטי שמממנים את השכר של העובדים משוק העבודה הציבורי. מרבית הנטל המימוני הזה נופל על כתפי העובדים בעשירונים 9 ו־10 בשוק הפרטי, כלומר על עובדים שהכנסתם ברוטו גבוהה מ־16 אלף שקל בחודש (נכון ל־2010). צריך לחזור על המשפט הזה: עובדי המגזר הפרטי, ובעיקר אלה ששכרם גבוה מ־16 אלף שקל בחודש בממוצע, הם המממנים העיקריים של עובדי המגזר הציבורי.

זה לא שלא צריך עובדי מדינה. צריך גם צריך, אבל לא בטוח שפערי השכר בין שוקי העבודה הם מוצדקים, ודאי כשהעובדים משוק העבודה הפרטי הם שמממנים את הציבורי. ובכל מקרה, לא בטוח שמשלמי המסים היו מעוניינים ליצור את פערי השכר בתוך המגזר הציבורי - בין המורים והעובדים הסוציאליים, למשל, לבין עובדי הנמלים וחברת החשמל - לו מישהו היה שואל אותם כיצד צריך לסדר את סולם השכר במגזר הציבורי.

ובכל מקרה, ההשוואה הממוצעת הזו כמובן לא מדויקת. מוטב היה להשוות כל עובד במגזר הציבורי למקום עבודה מקביל שהיה יכול לעבוד בו בשוק הפרטי, ולבדוק אם ישנם פערי שכר ואם כן עד כמה הם גדולים. רק שהשוואה כזו כמובן מסובכת בהרבה. ככלל אצבע גס, השכר במגזר הציבורי הוא גם נמוך וגם גבוה: הוא נמוך עבור העובדים המוכשרים, אלה שהיו יכולים להשתכר הרבה יותר לו היו עובדים בתפקידים מקבילים במגזר הפרטי. עובדי רפאל למשל, שמשתכרים 21.5 אלף שקל בחודש בממוצע, אולי היו יכולים להשתכר יותר בחברות הייטק פרטיות בישראל ובעולם. עובדות המינהל לטכנולוגיות רפואיות ותשתיות במשרד הבריאות - שמרכיבות בפועל את סל התרופות - היו יכולות להשתכר הרבה יותר לו היו עובדות בחברות התרופות, ולא חסרות דוגמאות נוספות כמובן. המשותף לכל העובדים אלה הוא שהם רואים במגזר הציבורי שליחות, זמנית או קבועה, ולכן מוכנים להסתפק בשכר נמוך ביותר בהשוואה לפוטנציאל השכר שלהם. עבור עובדים אחרים, השכר במגזר הציבורי גבוה ממה שהיו משתכרים במגזר הפרטי. האם פקידה במשרד האוצר היתה מקבלת את אותו שכר בתור פקידה במגזר הפרטי? והספרנית בבנק ישראל? והמנופאי בנמל אשדוד? לו הכסף הזה היה יוצא מכיסו הפרטי של מישהו ולא מכיסו של הציבור, ייתכן שרמות השכר היו נמוכות בהרבה, ודאי כשלעובדים אלה לא היה שום מנוף לחץ על המעסיקים שלהם.

חלק ג'

השטח האפור שבין השמירה על הזכויות לבין הסחטנות

כאן בדיוק מתחילה נקודת המבט השלישית, זו שרואה את השטח האפור שבין יתרונות העבודה המאורגנת לחסרונותיה: פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי.

השכר במגזר הפרטי, לפחות על פי התיאוריה, הוא פונקציה של כישוריו של אדם והשכלתו (ולכן גם של השכר שמקום עבודה מתחרה היה משלם לו), אבל גם של מאפייני אותה עבודה ושל היצע העובדים שהמעסיק יכול לבחור מתוכו. במגזר הציבורי השכר נקבע על פי כללים אחרים לגמרי: הכישורים הם חלק אחד ולאו דווקא מכריע בקביעת השכר. משפיעים לא פחות הוא כוח המיקוח של העובדים ועד כמה השבתת עבודתם היא קריטית עבור המעסיק - כלומר עבור המדינה.

הבדלים אלה הם שיוצרים את השוויוניות הגדולה יותר במקומות עבודה במגזר הציבורי לעומת המגזר הפרטי, אבל הם שיוצרים גם את פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי, שאינם תמיד מוצדקים.

פערי שכר אלה נותנים לנו פרספקטיבה על מה שמקולקל במגזר הפרטי. השכר הממוצע במגזר הציבורי אינו כה גבוה. 12 אלף שקל בחודש ברוטו ליחיד זו לא משכורת שאפשר להתעשר ממנה, לקנות דירת 4 חדרים בלי משכנתא מטורפת או לצאת לפנסיה בלי חששות פיננסיים. נוכח יוקר המחיה, עליות המחירים במוצרי היסוד ובעיקר בתחום הדיור, 12 אלף בחודש ברוטו ליחיד בקושי מספיקים בשביל לגמור את החודש.

אבל אם זה המצב, מה יגידו עובדי המגזר הפרטי שמשתכרים שכר מינימום או קצת יותר ממנו? מה יגידו הקופאיות בסופר, המאבטחים בבתי הספר, המנקים באוניברסיטאות? כיצד בדיוק הם אמורים להתקיים? פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי אינם מקוממים רק משום שהם גבוהים, אלא משום שהם חושפים את שוק עבודה ג', הדפוק מכל, את העובדים שאולי לא משלמים מסים אבל בטח לא יכולים לסגור את החודש בלי תמיכה של ביטוח לאומי. הם תזכורת לכך שהעושר האמיתי בחברה הישראלית לא נצבר בידי השמנת של עובדי המגזר הציבורי אלא בידי העשירים ממש, אלה שמעסיקים את האנשים שמשתכרים שכר מינימום ומשלמים להם שכר מינימום בלבד, ולא שקל אחד יותר.