יותר אינטגרציה לא תציל את אירופה

למעשה, אפילו לא ברור מהו אותו מודל סוציאלי שאותו יש להציל. יש הבדלים עצומים בין חברות האיחוד האירופי בכל הקשור לגודל המגזר הציבורי, הגמישות של שוק העבודה וכמעט בכל מדד סוציו־כלכלי שאפשר לחשוב עליו. המכנה המשותף שלרוב מזוהה עם המודל החברתי "האירופי" הוא לרוב חתירה לשוויון ומדינת רווחה חזקה.

אבל עם אף אחת מהבעיות המרכזיות שעמן מתמודדות מערכות הרווחה באירופה - צמיחה כלכלית אטית ואוכלוסייה מזדקנת - לא ניתן להתמודד אך ורק ברמה האירופית. שיעור הפוריות הנמוך, למשל, מוגדר על ידי מגמות חברתיות ודמוגרפיות עמוקות שממשלות לא באמת יכולות להשפיע עליהן. כדי להתמודד עם בעיית ההזדקנות דרושה פעולה ברמה הלאומית והחברתית, לא יותר אינטגרציה אירופית.

אם מקבלים את הטיעון שלפיו הגלובליזציה מאיימת על המודל האירופי, אין הרבה מקום להגדיל את האינטגרציה, מפני שהאיחוד כבר מיישם מדיניות סחר אחידה למדי. האיחוד האירופי עצמו, יש לציין, הוא מהתורמים הגדולים לתהליך הליברליזציה של הסחר העולמי.

פגישת מנהיגי האיחוד האירופי בבריסל במרץ האחרון צילום: בלומברג

האיחוד האירופי אמנם איבד קצת מהנתח שלו בשוקי היצוא העולמיים (בייחוד לסין), אבל הוא עקף בגדול כלכלות מפותחות אחרות כמו ארה"ב ויפן. זה נכון גם לגבי מגזר השירותים, למרות הצמיחה האטית של הפריון באירופה. לכן לא נכון להניח שכלכלות שמבוססות על כוח עבודה זול מציבות תחרות גדולה לאיחוד האירופי.

רוב המודלים הסוציאליים השונים באירופה החזיקו מעמד יפה מאוד עד עכשיו. קרוב לוודאי שהסיבה לכך היא שבריסל מעולם לא גיבשה תוכנית־על כלשהי בתגובה לגלובליזציה. כל אחת מהחברות באיחוד האירופי נאלצה להסתגל בדרכה, תוך ידיעה שהיא לא יכולה לשנות את חוקי המשחק לטובתה. לא כולן הצליחו, אולם ההצלחות (גרמניה למשל) רבות מהכישלונות (עיין ערך יוון).

הדרך להבטיח את עתידה של מערכות מדינת הרווחה באירופה, וכך גם את המודל הסוציאלי שלה, היא צמיחה מהירה יותר. שוב, קשה לראות כיצד אירופה תשפר את המצב הזה. המכשולים שמפריעים לצמיחה ידועים לכל, והם קיימים כבר זמן רב מבלי שאיש מסיר אותם. הסיבה לכך די פשוטה: לו היתה דרך פוליטית קלה להגדיל את הצמיחה, כבר היו מיישמים אותה.

לא רק זאת, רוב קובעי המדיניות במדינות האיחוד נוטים להאשים את בריסל בהחלטות הקשות שהם נדרשים לקבל, וכך נוטעים במדינותיהם את הרושם שמצבם הכלכלי היה משתפר לו יכלו לקבל החלטות ללא התערבות האיחוד האירופי. ברמת האיחוד מטיפים לאינטגרציה רבה יותר, אבל בבית מציגים אותה כמכשול בפני הצמיחה.

הבוחרים קולטים את המוסר הכפול הזה של האליטות הפוליטיות במדינות האיחוד, ולכן האמון שלהם הן במוסדות הלאומיים והן במוסדות האירופיים הולך ויורד. הטענה שלפיה אירופה זקוקה ליותר אינטגרציה כדי להציל את המודל הסוציאלי שלה כבר מזמן איבדה את אמינותה. האינטגרציה לא רלבנטית לשאלה הזאת, ובתחומים שבהם אינטגרציה עמוקה יותר באמת תיטיב עם אירופה, נראה שזה הדבר האחרון שהמנהיגים הלאומיים רוצים לעשות.

הכותב הוא מנהל המרכז לחקר מדיניות אירופית. פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט"