מותו של סוחר

המדפים שמכסים את קירות חנות האופנה שבא מלאים חולצות גברים מכופתרות. הגישה אליהם היא למוכרים בלבד. כאן אין שירות עצמי. אבל גם קונים אין. או אור. בחנות האפלולית יש בעיקר כמה בובות בחלון הראווה, לבושות בחליפות, ושני מוכרים, אב ובנו. האב מבוגר ויושב על כיסא. הבן, בסביבות גיל 40, נשען על דלפק ובוהה. שניהם אדישים לעוברים והשבים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. העוברים והשבים אדישים בחזרה.

אני נכנס ומבקש למדוד את החליפה שעל אחת הבובות. בבת אחת הדממה מתחלפת בחוויית הזבנות הדרום־תל־אביבית הישנה. אני לא אזכה למדוד את החליפה, כי יש אחת שתתאים לי יותר. אם אני רציני ולא באתי לשחק אז אוכל לראות אותה בחדר מאחור, איפה שהסחורה הטובה. מה עם החליפה מהחלון? לא, עזוב. "יש לך מזל", האב ממתיק באוזניי סוד במבטא עיראקי כבד, "נותרו רק עוד שתיים במידות האלה. הן נחטפות חביבי, הן נחטפות". החליפה כבר מולי, והבן מסביר באריכות על הבד וסגנון התפרים. כשלבסוף הוא משתכנע שהבנתי כי מדובר באיכות, הוא לוקח את החליפה בחזרה. עכשיו הם מדברים איתי על החליפות הב־א־מ־ת איכותיות. אבל הן בטח לא בשבילי. הן לאנשים רציניים. רק כשאני מבהיר שאינני דג שמן אני סוף סוף מובל למנהרה שבה תלויות כמה עשרות חליפות, ובקצה - תא המדידה.

כהן בחנות הנמר בדרום תל אביב. "לפני 40 שנה הציעו לאבא שלי חצי מיליון דולר על החנות. במזומן. אבל בולגרים לא מוכרים חנויות" צילום: תומי הרפז

בזמן שהבן עומד מצדי האחד ומסביר שזו לא תפירה סינית אלא משהו איכותי, האב עומד מצדי השני ומתפעל מאיך שאני נראה כמו איש עסקים מהשורה הראשונה. כשאני אומר בנימוס שעליי לראות עוד כמה חליפות לפני שאחליט הם חוסמים באלגנטיות את דרכי. "תדע שאתה מפספס", אומר הבן, "אני גם מוכן לרדת במחיר. במקרה יש לנו כמה חליפות מהליגה הזאת במחיר הזה. אתה עושה טעות חמורה". אני פותח את דלת החנות. "לא יהיו לך עוד הזדמנויות כאלה", אומר האב שצנח בינתיים אל כיסאו. "תאמין לי, חבל על הזמן שלך. בסוף תחזור אלינו. אז למה לך לעשות את כל הסיבובים האלה?".

יום בעסקים הקטנים

באמת חזרתי אל החנות אחרי כמה חודשים. אבל לא כדי לקנות חליפה, אלא כדי להבין איך נראים חייהם של האב ובנו, והקהילה הקטנה והנכחדת של בעלי חנויות קטנות בערים גדולות. בדרום תל אביב ההכחדה כבר בעיצומה. אולי בסופה.

שכונת פלורנטין היא טרפז רחובות קטן שבשנות התשעים הוכתר כדבר הבא בתל אביב. זרמו אליה השקעות מהעירייה ומיזמי נדל"ן, ומהן נשארה בעיקר סדרת הטלוויזיה "פלורנטין" של איתן פוקס וגל אוחובסקי. כשטיילתי בה, בהליכה אקראית, ספרתי 71 שלטי "להשכרה", תלויים על חלונות ראווה ריקים וחשוכים. הבלוגרית והעורכת ציפה קמפינסקי צילמה שם בסתיו 85 שלטים. קשה לדעת אילו חנויות פעלו שם ונעלמו, אבל אפשר לקבל מושג לפי אלה שנותרו פתוחות: חנויות לגרביונים, עניבות, ריפודים, קולבים, תמרוקים, ציוד נגרות, טמבוריות, וגם כמה חנויות תכשיטים עייפות ליד חנויות צעצועים כמעט מפחידות. בעיקר דברים שכבר לא צריכים בשבילם חנות. וכולן בעלות חזיתות קטנות ומאובקות, סככות שמש ישנות, וברחובות שנראים כמו אתר ארכיאולוגי לא משופץ.

וזה קורה בכל הערים הגדולות בישראל. "בראשון לציון אנחנו רואים עסקים ותיקים שקורסים בכל תחום שהרשתות הגדולות נכנסות אליו", אמר לי מוטי מורד, יו"ר פורום ראשל"צ של עמותת מט"י לטיפוח יזמות עסקית, שבמימון משרד התמ"ת. "אזורי המסחר בראשון הצטמצמו מאוד. רחוב הרצל, שפעם היה המסחרי ביותר, כמעט התרוקן, והכל הצטמצם לאזור רוטשילד מול המדרחוב, שגם שם קשה. בתחומי המסחר שקשורים להלבשה, חומרי ניקוי, תמרוקים, כלי מטבח ודברים כאלה כבר לא מגיעות אלינו בקשות לעזרה בפתיחת עסק". גורמים בתחום הבנקאות סיפרו לנו שכיום כרבע מהעסקים הקטנים החדשים פושטים רגל, והמגמה הולכת ומחריפה, בעיקר כשמדובר בחנויות ותיקות. "רוב חנויות הבגדים שהלווינו להן כסף פשטו רגל. אותן ואת יתר החנויות הקטנות מחליפות החנויות של 'הכל בדולר', חנויות לואו קוסט", מוסיף אמיר שניידרמן, מנהל האגף לביטוח וקרנות הלוואה בסוכנות היהודית. ולפי נתוני הלמ"ס ולה"ב, לשכת ארגוני העצמאים בישראל, מבין העסקים העצמאיים שלא מעסיקים שכירים אלא מופעלים על ידי בעל העסק בלבד רק שני ענפים הצטמצמו ב־2011: החנויות והאחסנה.

המתווך אלברט ארזי. "פעם הפכו את הדירות פה למחסנים עבור החנויות. עכשיו מסבים חנויות ריקות לדירות" צילום: עמית שעל

הסיפור של שבא מראה איך זה קרה בזמן אמת. בעל הבוטיק, הוא האב המבוגר, לא זכר אותי מהביקור הראשון ולא רוצה את השם שלו בעיתון, אבל הוא רוצה לספר מה קרה לחנות שלו, ולחיים שלו. הסיפור הזה התחיל בסיקסטיז, כשדרך יפו היתה רחוב קניות שוקק, ואנשים קנו תוצרת הארץ, כי זה מה שהיה. "היתה לנו תקופה של פרוספריטי לא נורמלי", הוא מספר. "אחרי המיתון של 66 ומלחמת ששת הימים האוכלוסייה גדלה, בני הדודים והשכנים באו לקנות פה, היתה עבודה, ואז זה התחיל לדעוך. אחרי הכיבוש הייצור התחיל לעבור לעזה, ואז הגיעו הסינים וכולם התחילו לייבא מהם. המחירים ירדו וירדו, ופתאום הם נעשו מאוד זעירים. מי שנתקעו עם סחורה התחילו למכור בהפסד כדי להחזיר את החוב לבנק. פתאום השכירות הפילה עסקים. אני בדמי מפתח אז אני משלם גרושים, ואין לי חוב לבנק. אבל אחד שצריך לשלם 5,000 דולר בחודש שכירות על החנות, והוא בונה על הלוואות, לא יכול להתחרות פה. זאת המציאות. אם אין לך הון אתה לא יכול לשרוד".

אז איך הפרנסה שלך, בתור מי שלא תלוי בבנק ולא משלם שכירות גבוהה?

"יש טוב ויש עוד יותר טוב. והיום, היום זה טוב בינוני כזה. האמת, בתנאים של היום באמת קשה. הילדים שלי עובדים איתי פה, אחד קבוע והשני עוזר, אבל חסכונות אין לי, כי את כל הכסף אני מגלגל בעסק. אנחנו חיים מהיד לפה, סומכים על המזל".

אדם מבוגר נכנס לחנות, ומבקש בפרסית סוג כלשהו של אפודה. "אני לא מדבר פרסית, אני עיראקי", עונה בעל החנות. הם מתקשים להבין זה את זה, ולבסוף הפרסי מבטיח בעברית שיבוא מחר ומסתלק מהר. "איפה היינו? כמו שאמרתי, ביום סגריר אני באמת לא יודע מה יהיה".

מול שבא נמצאת חנות אחרת להלבשת גברים, עזורי בבעלותו של יוסף עזר, שבגיל פנסיה ממשיך למכור בה אפודות צמר סינתטיות, חולצות פלנל מעומלנות ופיג'מות של פעם. אני פוגש את עזר ברגע של תסכול, כי שוב העלו לו את הארנונה. הוא מראה לי את החשבון: 62 אלף שקל למחסן של 400 מ"ר, ועוד 15 אלף שקל לחנות. "מכאן עד בית רומנו יש 15 חנויות ריקות, כולן על סף סגירה, או שהבעלים לא יכולים לסגור כי התחייבו לשנה", הוא אומר, "פשוט אין אנשים, אין רווחים והעירייה קורעת בארנונה". הוא מצביע על חנות קרובה ברחוב. "פעם היית צריך קשרים כדי לקבל חנות ברחוב. הנה, החנות הזאת כבר חצי שנה להשכרה".

חנות להשכרה צילום: אוראל כהן

ואז באו הסינים

"הסיפור של פלורנטין מתחיל הרבה לפני שנות השישים", אומר לי יואב לרמן, ממנהלי עמותת מרחב לעירוניות מתחדשת. הבלוג של לרמן, "עוד בלוג תל־אביבי", מתעמק בהיסטוריה של העיר, וזכה ב־2011 בפרס פראט לתקשורת בנושאי סביבה. "היא הוקמה בשנות העשרים, כשתל אביב היתה פרבר ללא אזורי מסחר, מעין שכונת צהלה של יפו. אפילו באלנבי היו רק בתי מגורים. פלורנטין תוכננה להיות המרכז המסחרי של העיר החדשה. לא במקרה יש רחובות כמו 'המשביר' ו'השוק'. היום זו ארץ לא נושמת. העסקים חיים מהצריכה המקומית, וזמנם קצוב. אין חניה, אין רשתות. אף אחד לא יגיע לשם לקנות מנורה או ספה. אני מעריך שישרדו שם רק עסקים לפיינשמקרים, שמחפשים דברים ישנים וייחודיים".

הנבילה של פלורנטין, ושל החנויות הקטנות בערים הגדולות בכלל, היא בסך הכל תופעת לוואי של הקידמה. גם מתקני טלפוני החוגה איבדו את עולמם לפני כמה עשורים. גם אורזי התפוזים וגם נהגי הכרכרות באירופה ואמריקה. עצוב, אבל אי אפשר אחרת. העיתונאי הכלכלי מחבר רבי־המכר דניאל פינק העריך שמתישהו, לא עוד הרבה זמן, גם עורכי דין ורואי חשבון יצטרפו לארץ שאינה נושמת, אחרי שיוחלפו בפיתוחי מחשוב או במתחרים זולים מהודו.

עוד חנות להשכרה צילום: אוראל כהן

וכאן אלה היו הסינים. "עד שהתחיל היבוא מסין הרחובות פה היו כמו מנהטן, לא יכולת לזוז. עכשיו תראה, אין פה אף אחד. כשיש שמש אני וכל המוכרים יושבים בחוץ ומשתעממים. שני העסקים לידי נסגרו", מספר לי בעלים של חנות מברשות קטנה ליד רחוב כפר גלעדי. החנות הקטנה שלו, שבקושי יש בה מקום לשני אנשים, מלאה עד אפס מקום במברשות, מטאטאים ומכחולים מסוגים שלא ראיתי מימיי. וכנראה גם לא אראה. "זו היתה חנות המפעל של המשפחה שלי", הוא מספר. "בהתחלה ייצרנו הכל ידנית, 30 מטאטאים ביום. כשהמכונות הגדולות הגיעו לקחנו הלוואה, והתחלנו לייצר 400 ביום. אבל כשהתחילו להגיע המטאטאים מסין לא עמדנו במחירים הזולים של היבואנים. סגרנו את המפעל, ונשארה רק החנות. הסיבה היחידה שאני בא כל יום לחנות זה כי אני שוכר אותה בדמי מפתח, ואם לא אבוא ייקחו אותה ממני. הצעד העסקי הכי חכם שעשיתי מימיי היה לשמוע בקולה של אשתי ולא להכניס את הילדים לעסק, כמו שהוריי עשו איתי. אשתי דאגה שהם ייקחו שיעורים פרטיים וישלימו לימודים, והיום איכשהו יש להם מקצועות מכניסים". הוא מראה לי תמונות של הילדים והנכדים, ומספר מה כל אחד מהם עושה. אחר כך הוא שולח אותי למתחרה הכי גדול שלו, חנות שלא סגרה את המפעל שלה, כי הם מייצרים מברשות ייחודיות שאותן עדיין לא שווה לייבא מסין.

בדרכי למתחרה אני נכנס לעמדן, חנות כפתורים שאין עליה שלט "להשכרה". בפנים יושבים המוכר יוסי קרמר וחנה, שפתחה לידו סלון קוסמטיקה, לדבריה בעקבות הבחורות המטופחות שהגיעו לשכונה ויצרו ביקוש. אם אני ארצה לעשות כתבה על רווקות תל־אביביות ואכזבותיהן מגברים היא הכתובת, היא אומרת לי. "הרבה מאיתנו, הקטנים בעסקי הטקסטיל, ניסינו לראות בתחילת כל עונה את הגזרות שיש ברשתות הגדולות ואז לייבא אותן בעצמנו מסין. אבל מסין צריך לייבא בכמויות גדולות, ועד שהסחורה מגיעה האופנה כבר משתנה והגזרות מתיישנות, ואתה נתקע עם המלאי. לכן חזרנו לעבוד עם השטחים, כי משם אפשר להזמין מעט והתוצרת מגיעה מהר. אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה שלנו", אומר קרמר.

בחנות הקטנה למוצרי ניקיון ברחוב זבולון הזמן ממש עצר מלכת. אני מתבונן בסבון הכביסה המיתולוגי סינטבון, ועל מדף לידו במשחת הגילוח מ.מ. הזית. בעל החנות בנימין קוטלר לא מנמיך את המוזיקה הטורקית שברקע כשאנחנו משוחחים. "דמי מפתח או לא, מי שפה מחזיק בקושי", הוא אומר, "מאז הקניונים אף אחד לא מגיע לכאן. לפני כמה ימים נכנס אליי לקוח, וכשיצא מצא על האוטו דו"ח מהעירייה. אין פה חניה. אחרי שאתה מקבל דו"ח אתה לא רוצה לראות את הרחוב הזה. מי שיגיד לך שהולך לו הוא שקרן, או שהוא רוצה להשכיר לך נכס בהרבה כסף. זה הסוף שלנו, הסוחרים הקטנים. אנחנו הדור האחרון".

קוטלר בחנות הסבונים שלו. "מי שיגיד לך שהולך טוב מנסה להשכיר לך נכס ביוקר. האמת היא שזה הסוף שלנו" צילום: תומי הרפז

קוטלר מנהל את חנות הסבונים שלו עם אחיו הבכור אדי. הקוטלרים עלו מטורקיה בשנות השמונים, ושייכים לקהילה קטנה שמדברת ארמית. כשפתחו את החנות הקניונים עוד לא פרחו. אנחנו יושבים ושותים תה, ואני מנסה להבין מה בחנות הזאת, מלבד ריח השמפו, משרה עליי כזו שלווה. פתאום אני מבין. אלה הרחובות הריקים.

את השקט הכפרי כמעט מפרה חיה, לקוחה ותיקה של הקוטלרים, שעד מהרה מתברר שגם היתה בעבר קולגה שלהם. במשך 15 שנים היא עבדה עם האחים כשהיתה משווקת בחברת קרליין, לפני שמותגיה נקנו על ידי סנו. "הם היו לקוחות בקנה מידה ענק, אני לא אנקוב במספרים. הם די צנועים. הם לא יספרו לך שהיו מהגדולים בארץ. אדי, למה לא אמרת את זה על עצמך? למה אתה מתבייש? תספר לבחור", היא אומרת. אדי מודה שהם באמת היו גדולים פעם ואומר: "הוא עושה כתבה על עסקים ישנים ומחשיב אותנו עסק ישן". חיה מביטה בו בעצב ואומרת, כאילו בפליאה, "אתה נחשב עסק ישן, אדי? כנראה שכן. תשמע, רשתות השיווק הפכו להיות מונופוליסטים, זה המצב. לי יש עסק למכירת תמרוקים וסבונים בחולון, אבל הוא לא יישאר עוד הרבה זמן".

קינה למברשת החזיר

לבסוף אני מגיע אל מלך המברשות. החנות של מפעל "הנמר". אני רואה שם כל סוג מברשת שדמיינתי ושלא דמיינתי, ובעיקר אלה שלא דמיינתי: מברשת לניקוי הלפטופ, לניקוי שרשראות אופניים, לרווחים של חלונות אלומיניום, מברשת מנוצות יען שנועדה לנקות נברשות יקרות, ולסובלים מהפרעה כפייתית: מברשת שחודרת לרווחים שבין הבלטות. בחלון הראווה העמוס בולט מטאטא שהמברשת שלו אינה אלא רעמה אמיתית שהיתה של סוס מסכן.

לרמן. רק החנויות לפיינשמקרים צילום: אוראל כהן

חנות הנמר היא אולי הפינה האופטימית היחידה בפלורנטין. את הבעלים, אברהם כהן, אני פוגש מאחורי זר של מברשות מוארכות לניקוי אגזוזים. הוא בדיוק מסביר ללקוח על מברשת גילוח שהוא אוחז בידו. שערותיה, הוא אומר, עשויות מזנב חזיר. "זה הגיע מטורקיה. מאז המרמרה אין אותן בארץ כי הטורקים הפסיקו למכור לנו. אני מביא את זה מהשטחים". הלקוח, שנראה מבין עניין, שואל אם יש לו גם מברשת משיער גירית.

לקוחה ותיקה מספרת לי שמי שמגיעים לחנות הזאת באמת מבינים בניקיון. היא הגיעה לבקש מקל כבד יותר למטאטא. מתברר שזה משפיע. בחור צעיר שנכנס, ביקש מטאטא, וכשכהן שאל אותו "איזה" העז להשיב "מטאטא, מטאטא, כזה שמנקים איתו את הרצפה", נענה בזלזול. יש ב־40 שקל ויש ב־15, ושיידע מה הוא מחפש. הבחור שואל על ההבדלים, כהן מסביר והבחור יוצא מהחנות עם המטאטא של ה־15. "ככה זה עם צעירים שגרים בדירה שכורה. לא משקיעים", אומר כהן, "הלקוחות הוותיקים שלי הם מאפיות ומחרטות שחייבים מברשות משערות חיה, ולא מפלסטיק שנמס בחום".

את העסק כהן ירש מהוריו, שהגיעו מבולגריה ופתחו בית מלאכה ביפו. בסוף שנות השבעים אביו קיבל הצעה למכור את החנות בחצי מיליון דולר. הקונים, "פרסים עם שקים של דולרים", נענו בשלילה. אצל בולגרים לא מוכרים חנויות, ולא משנה בכמה. "בטח שאני מצטער על זה", הוא אומר, "אתה יודע כמה כסף זה היה אז? אבל אני לא מתלונן. יש לי נישה ייחודית, ואני מעוניין להרוויח רק 20% או 30%. לפני כמה זמן הגיע אליי זוג מהרצליה שרצו לקנות ממני בסיטונאות, והאשה שאלה באיזה רווח אני אוכל למכור. עניתי לה 30%, ובעלה אמר לה: 'בשביל מה לך לשבור את הראש, עולה 5 תמכרי ב־10, הכל ב־100%'. ככה עובדים עם סחורה סינית היום. היום אתה לא יכול לדרוש על מטאטא מאה שקל". כהן מספר שבשנים האחרונות הוא נתקל בעשרות אנשים שהגיעו לדרום תל אביב עם חסכונות הפנסיה שלהם, חשבו שכעצמאים הם יתחילו להרוויח, שכרו חנויות ביוקר ממתווכים, ננעלו לחוזה של שנה, ובסופה הם פשטו את הרגל. "עם סינים, בלי סינים, אף אחד לא שורד פה", הוא אומר.

בדרך יפו פינת נחלת בנימין, לא רחוק מאופנת שבא, מתווך הנדל"ן אלי קובה נשען לאחור בכיסאו ואומר שהכל בסדר. המתווכים האחים קובה מציגים את עצמם כמומחים לנדל"ן המסחרי בדרום תל אביב, וכבעלים של כמה נכסים. בזמן שאני שותה את הקפה שהציעו לי, קובה אומר שיש הרבה שלטי "להשכרה" רק כי זה סוף השנה. כשאני מספר לו על שלטים שלא זזו שלושה חודשים הוא אומר: "זאת בעיה של בעלי הנכסים. הם רוצים שכר דירה גבוה. אם הם לא היו מבקשים כל כך הרבה מזמן הייתי משכיר את הנכסים האלה. היתה פה לידי חנות של יבואן תיקים שנסגרה. בעל הבית כבר הבין שהוא מבקש יותר ממה שמשלמים היום. אם הוא היה מקשיב לי ויורד במחיר המקום היה נחטף. מה שחשוב זה שלא יהיה לך ספק, העסקים פה לא כושלים".

מתווך הנדל"ן אלברט ארזי מ"שהם נכסים" מצייר מגמה קצת פחות ורודה מזו של קובה. "עסקי הטקסטיל ששלטו באזור מצטמצמים. בעבר רוב הדירות שמעל החנויות הוסבו למחסני בגדים. היום יש מגמה הפוכה, ומשכירים אותן שוב למגורים. בכמה רחובות מתחילים להפוך חנויות קטנות לדירות על הרחוב".

"עצוב לי בעיקר על אלה שבאים עם תקווה", אומר לי האב המבוגר משבא. "כל הקטנים, שחושבים שהם יכולים לייבא מהאינטרנט ועולה להם השתן לראש, הם נתקעים עם חובות, עם ההלוואה לבנק שצריך להחזיר, עם השכר דירה. כמו שהם באו לכאן, ככה הם הולכים עם המלאי שלהם לשוק בצלאל ומוכרים אותו לבעלי בסטות. הם מקבלים עליו רבע ממה שהם שילמו לסינים. כל הערימות בשוק והחנויות על הרחוב עם השרוואלים והחולצות במחירים מגוחכים? זה מה שנשאר מהאנשים שניסו להרוויח בפלורנטין".