עושים כותרות לפני הסדרים

אם חלוקת הדיבידנדים היתה כרוכה בסיכון כה ברור וגלוי לעין, כפי שטוענים בלהט עורכי הדין, כיצד ייתכן שרק עכשיו, 5.5 שנים לאחר שחולקו, עולות הטענות כלפי אי.די.בי? האם אותם מוסדיים, החברים כיום בנציגות של אי.די.בי פתוח, נרדמו בשמירה בעת שחולקו "הדיבידנדים האסורים" לשיטתם? האם העובדה שהדיבידנדים שהתקבלו באי.די.בי אחזקות שימשו, בין היתר, לפירעון החוב למחזיקי האג"ח תרמה לקשר השתיקה? ובכלל, הדרישה להחזיר את הכספים שחולקו נראית בלתי סבירה בעליל, בייחוד לנוכח העובדה שעד מרץ 2009 אי.די.בי היתה חברה ציבורית וגם הציבור נהנה מחלוקתה.

נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי צילום: אוראל כהן

הכוונה כאן איננה לסנגר על אי.די.בי - ההפך הוא הנכון. אין להנהלת אי.די.בי על מה להלין, מאחר שזמן קצר לפני שקיבלה את המכתב מנציגות מחזיקי האג"ח, גם היא נעזרה במכתב מעורכי הדין שלה כדי להטיל דופי בפעילות מחזיקי האג"ח, ואף לבטא את עמדתה בתקשורת ביחס לאיתנותה הפיננסית. עמדה שהתבררה אחרי זמן קצר מאוד כאמירות ריקות המנותקות מהמציאות.

המכתבים הנשלחים מעורכי הדין הם חלק בלתי נפרד מזירת ההתגוששות בהסדרי החוב. מכתבים אלו הפכו לכלי שרת בידי עורכי הדין, פעם של נציגויות מחזיקי האג"ח ופעם בידי החברות שבעוונותיהן שמטו חובות לציבור. גם אלה וגם אלה משתמשים לא פעם במשרדי יחסי ציבור כדי "למנף" את מכתבי עורכי הדין, עד שנדמה שפעמים רבות מדי שהכותרת בעיתון היא המטרה המרכזית, ואילו המכתב הממוען לחברה או לנציגויות, על פי המקרה, הוא רק תוצר לוואי.

אין פלא שהמכתבים כובשים את כותרות העיתונים. הם רוויים יצרים ומשופעים בביטויים צבעוניים ופומפוזיים, כיאה לעורכי דין מהשורה הראשונה. הבעיה היא שפעמים רבות מדובר במסמכים הכוללים טענות מופרכות וחצאי אמיתות. הרי לא מדובר בדו"ח כספי מחייב אלא במכתב ותו לא.

השימוש במכתבים מעורכי דין ליצירת הד תקשורתי כבר חרג מגבול הטעם הטוב. התופעה היתה נסבלת אלמלא היה מדובר בסופו של יום בכספי הפנסיה של הציבור. מוטב היה לו עורכי הדין היו משקיעים ממרצם וכישרונם פחות לספינים תקשורתיים ויותר להגעה להסדרי חוב מהירים ומועילים.