איך סיבוב בטרייה משיב אותה לחיים?

רק חוקי הטבע. שלט מגמגם מעורר תסכול, ותסכול מניע אנשים לנסות דברים מוזרים. יש מי שמסובב את הסוללות, יש מי שמושך אותן לצדדים, יש מי שמנער אותן, ויש אפילו טיפוסים שנושכים אותן מעדנות. אנשים עושים דברים כאלה גם כשהם לא מועילים - זה כוחן של אמונות טפלות - אך במקרה הזה כמעט כל הטריקים עובדים. לפחות מדי פעם.

רוצים עוד קצת זמן סוללה? צילום: שאטרסטוק

בתוך הסוללה ("תא אלקטרוכימי", לשוחרי המדע) מסתתרים מיני חומרים אלימים כמו חומצות ובסיסים ומתכות רעילות וכל מה שצריך כדי להפוך את לעיסת הסוללה לרעיון רע במיוחד. וכשהחומרים האלה מממשים את האלימות הטבועה בהם וממִסים או מגבשים זה את זה, הם תולשים אלקטרונים מצד אחד של הסוללה ומדביקים אותם לצד השני.

כך נוצרים הקטבים - קוטב אחד עם מחסור באלקטרונים וקוטב שני עם עודף. ברגע שמחברים את שני הקטבים בגשר שעליו אלקטרונים יכולים לנוע בחופשיות (מדענים קוראים לגשר כזה "חומר מוליך", חשמלאים קוראים לו "חוט חשמל") הם שוצפים מהצד השופע לצד המורעב. ואם הגשר הזה עובר לך דרך השלט, השלט פועל.

התהליכים הכימיים משנים את מרכיבי הסוללה והופכים אותם לחומרים אחרים, פחות אלימים, שלא רוצים להגיב אחד עם השני. חומרים אדישים יותר. מתישהו הסוללה הופכת אדישה לגמרי, ואז שום אמונה טפלה לא תעזור. או שנפרדים ממנה בידידותיות או שמזרימים בה חשמל שהופך את התגובות וטוען אותה מחדש (את זה, אגב, אפשר לעשות גם עם סוללה רגילה, "לא נטענת", אלא שזה גורם לעתים קרובות לפיצוצים ושפריצים של חומצה, אז עדיף שלא).

אבל הרבה לפני שהסוללה הופכת כולה אדישה, נוצרים בה כיסים של חומרים אדישים שמשתקים אותה. ואז היא מתחילה לגמגם. וכשאתה מנער אותה, מסובב אותה או נוגס בה אתה מסייע לכיסי האדישות להתפזר. בנוסף, אתה נוגע בסוללה ולכן מחמם אותה (חום מזרז את התגובות הכימיות), אתה מחכך את המגעים זה בזה ולכן מנקה אותם, ומעל הכל, בכלל בלי לשים לב, אתה מחכה בסבלנות. והזמן הוא הטריק הגדול מכולם.

בכמה שניות שאתה מרקד לך עם הסוללה, אף אחד לא מחבר בין הקטבים שלה. כיסי האדישות מתפזרים ומתערבבים בסביבה גם בלי ניעור, והחומרים המגיבים שבה, דלילים ככל שיהיו, מצליחים לבצע את זממם בעוד כמה אלקטרונים. בדיוק מספיק בשביל לכבות את הטלוויזיה וללכת לקרוא עיתון.

שאלות לבלדד השוחי askbildad@calcalist.co.il