נחשף העד בהולילנד: מי אתה, שמואל דכנר?

דכנר נולד ב-1937 בבוקובינה ברומניה ועלה לישראל בשנת 50'. הוא למד מיקרוביולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית ועשה תואר במינהל עסקים במסנצ'ורי יוניברסיטי שבלוס אנג'לס. הוא היה נשוי לשושנה הוברמן, שאיתה התגורר בדירה בכיכר המדינה בתל אביב, ולזוג שתי בנות. בתחילת דרכו עבד כראש מדור ביקורת פנימית במכון ויצמן, אך נמשך לעסקים. במשך תקופה קצרה עבד כמנהל אדמניסטרטיבי במפעל לחומרי בידוד, עד שב-68' מונה למבקר פנים בחברת רסקו. משם נסקה הקריירה המקצועית שלו ותוך זמן קצר טיפס לתפקיד המשנה למנכ"ל.

שמואל דכנר צילום: עמית שעל

הצלחתו של דכנר לא נעלמה מעיניו של אהרון דברת, אז מנכ"ל קונצרן כלל, שהחליט לצרפו לקונצרן כחשב. כשמונה למנהל חטיבת הבנייה שבה מצויה גם חברת אזורים, הצליח דכנר "לסחוט" תואר של משנה למנכ"ל. יום אחד, כך מספרים, הוא פנה לדברת בבקשה תמוהה: "אמי (החורגת) גוססת, היא על ערש דווי. היא מבקשת לראות אותי בתואר המשנה למנכ"ל בטרם תלך לעולמה". דברת התרצה והעניק לדכנר את מבוקשו. אבל ברגע שהפך למשנה למנכ"ל, קמה האם הקשישה במפתיע ממיטת חוליה והתאוששה.

דכנר המשיך בנסיקה המקצועית ומונה למנכ"ל חברת הבנייה "אזורים". הוא הוביל אותה לרווחיות, שלימים נטען כי הושגה באמצעות תרגילים חשבוניים שביצע. אזורים בראשותו נקטה בצעד לא שגרתי: החברה רכשה קרקעות ומסרה את הבנייה לאחרים תמורת אחוזים. דכנר גילה שהסוד לרווח טמון בעסקאות תיווך וגזירת קופונים. בתפקידו באזורים קשר לראשונה את הקשר עם אביגדור קלנר, ששימש כמנכ"ל אחת מחברות הבת.

ימי הבורסה העליזים

עשר שנות עבודה בקונצרן כלל הספיקו לדכנר, שחלם בגדול והחליט לפרוש ולהקים חברה עצמאית. הוא הקים את קבוצת מאגרים - ארבע חברות השקעה גדולות שהפכו במהרה לאימפריה כלכלית שגילגלה מחזור כספי של למעלה מ-100 מיליון דולר. הצלחתה המהירה - ועוד יותר מזה, המהירות בה הצליח לגייס את הכספים הדרושים לרכישות - הפתיעה את קהילת העסקים השמרנית בישראל.

היו אלה ימי הבורסה העליזים של תחילת שנות ה-80, עוד לפני ההתמוטטות. במקום כסף מזומן הקצה דכנר לבעלי השליטה מניות בחברותיו השונות, וכאשר אלה פנו לבורסה, נותר בידי בעלי השליטה רווח העולה על הסכום שיכלו לקבל אילו מכרו את החברה בתמורה למזומנים. עוד ועוד חברות בת הונפקו מבלי לאבד שליטה ובדרך זו גייס הון.

בסוף 83' הוא הוכתר כמלך הבלתי מעורר של הכלכלה הישראלית. "אשף פיננסי" כונה בפי רבים. "איש עסקים מבריק", היללו אותו שותפיו וקולגות. בשיאו עמד דכנר בראשות שורת חברות, בהן מאגרי טכנולוגיה, מאגרי בנייה, מאגרי סחר, מפעל השוקולד בילו ועוד. הוא השלים עוד ועוד עסקאות רכישה בתוך חודשים ספורים, כשבחלק ניכר מהרכישות שילם סכום הגבוה בהרבה מהשווי המוערך. את מפעל השוקולד, למשל, שעליו שילם סכום גבוה בהרבה מערכו המשוער, אפילו לא טרח לראות לפני שרכש. אבל הנפילה הגיעה עוד יותר מהר מהנסיקה.

נפילה גם בבריטניה

היו שהזהירו את דכנר אבל הוא המשיך במסע הרכישות והתעלם מהכלכלה הקורסת. בועת מאגרים התפוצצה על רקע המשבר בשוק המניות, החובות גדלו במהרה ואיתם גם מספר הנושים שדפקו על דלתו בכעס וניסתה להחזיר את הכספים

האבודים. אבל דכנר לא הראה סימני דאגה. "פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה", אמר בראיון שהעניק ב-1984.

הרשות לניירות ערך פתחה בחקירה על אודותיו. חשד התעורר בקרב הרשויות לפיהן מאגרים הייתה מעורבת גם בקריסת בנק צפון אמריקה. גם קור רוחו לא סייע לו, ומגאון הפך דכנר למניפולטור. הוא עזב את ישראל ללונדון, לא לפני שהזהיר באותו ראיון כי איננו רוצה לומר מיהם המשקיעים במאגרים, מאחר ש"אינני רוצה להכניס אנשים לכלא".

דכנר העביר את כל פעילותו ללונדון, שם ניהל את עסקיו של המיליארדר ליאון תמן בחברת רקסול. רבים העריכו שהוא ברח בטרם ייחקר על ידי המשטרה, מחלקת החקירות של מס הכנסה והרשות לניירות ערך.

כעבור מספר שנים גבר תאבונו לעסקים. הוא השתלט על חברת האפייה היברס הולדינג, שאותה ניהל והחזיק ב-20 אחוז ממניותיה, באמצעות קרדיט נדיב שקיבל משני בנקים מקומיים: TLS והבנק של סקוטלנד. בבעלותה של החברה היו 20 סניפים של חנויות, שתי מאפיות ומפעל לסנדוויצ'ים.

אחד המשקיעים בחברה היה איש העסקים אלי פפושדו, שהודה לימים כי האמין לדכנר ולא בדק היטב את המספרים. כחצי מיליון פאונד השקיע פפושדו במיזם החדש, אך כעבור זמן מה נקלעה החברה לקשיים. כשפנה דכנר לפפושדו לבקש עזרה כספית נוספת, מצאו אנשי הכספים של פפושדו שדכנר הטה את המאזנים. החברה נסגרה והכסף הלך לאבדון.

החברה הבריטית נקלעה לחובות של 10 מיליון פאונד ומונה לה כונס נכסים. הסקוטלנד יארד פתח בחקירה בחשד שדכנר קיבל מימון כפול ומשולש עבור קניית ציוד לחברה ומשך את הכסף. פפושדו קיבל מכתב מדכנר בזו הלשון: "בזמן שמכתב זה יגיע אליך אני לא אהיה בחיים. אני מבקש סליחה שהטעיתי אותך בנתונים כוזבים וניפחתי את המספרים כדי להגדיל את הסטוק של החברה".

חוזר הביתה, להולילנד

דכנר לא ניסה לשים קץ לחייו, אלא שב לישראל. "אני לא גנב", אמר אז בראיון לידיעות אחרונות. "אני חסר כל, אינני מתחבא". כשבעברו שני כשלונות פיננסיים אדירים והר של חובות ונושים, החל דכנר לחדש את קשריו העסקיים בניסיון לשקם את מצבו הכלכלי ותדמיתו. בתחילת שנות ה-90' הוא נשכר על ידי איש העסקים הלל צ'רני, בעל זכויות מקרקעין המשתרעים על שטח של כ-121 דונם בדרום מערב ירושלים, כדי לקדם תכנית בנייה נרחבת על ההר המשקיף על הבירה.

המשמעות הייתה מתן אישור לבניה לגובה ושינוי ניכר במראהו של רכס הולילנד בהשוואה לשאר השכונות בירושלים. לימים הגדיר כתב האישום את נפח הבנייה בפרויקט "חסר תקדים".

דכנר נשכר על מנת לפעול לשינוי ייעוד הקרקע במתחם הולילנד ממלונאות למגורים, להגדיל את אחוזי הבנייה במידה ניכרת ולפעול לצמצום העלויות של צ'רני. על פי כתב האישום שהוגש כמעט שני עשורים לאחר מכן, דכנר ידע מתוקף ניסיונו הרב בנדל"ן ששינויים אלה דורשים תמיכה רחבה של נבחרי ציבור ועובדים בכירים בעיריית ירושלים וברשויות התכנון. משימתו של דכנר הייתה לדאוג שראש העיר דאז אהוד אולמרט, ועובדי הציבור הבכירים האמונים על ההליכים התכנוניים, יקדמו את הפרויקט.

דכנר פיזר לכאורה כספי שוחד לכל עבר: כיסה הוצאות, העביר תשלומים, סגר חובות, שילם עבור מערכות בחירות ואפילו רכש תכשיטים יקרי ערך. את הגלגלים, טען במשפט, שימן היטב על פי הצורך.

על פי כתב האישום, שירת דכנר את בעל הקרקע ואת שותפיו העסקיים במכלול נושאים הקשורים להליכי התכנון והבנייה של הפרויקט, ובעיקר שליחם לביצוע עבירות שוחד שבאמצעותן ביקשו היזמים לקדם את הולילנד. "בפעילות שיטתית מתמשכת", נטען בכתב האישום, "תוך ביצועה של התכנית העבריינית, נתנו מעת לעת היזמים טובות הנאה כספיות בשווי מיליוני שקלים לשורה ארוכה של נבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים, על מנת להטותם למשוא פנים למען קידום פרויקט הולילנד".

במקביל נשכר דכנר לקדם תכנית נוספת של חברת "הזרע" וכן הסדר מקרקעין שנחתם בין תעשיית מלח לבין המינהל, שעניינו שינוי ייעוד קרקעות בעתלית ובאילת לייעוד של מגורים, תיירות ומסחר.

ואז הגיע צ'רני

לאחר שנים של עבודה משותפת בקידום פרויקט הולילנד נתגלע סכסוך עסקי בין דכנר לבין מעסיקו צ'רני והשניים הפכו ליריבים מרים. במקביל הידרדרו גם חברות שהקים דכנר ועסקים שקידם. הוא התקשה לעמוד בתשלומים, ההלוואות תפחו וצ'קים שנתן חזרו.

בהוצאה לפועל נפתחו נגדו תיקים ומעקלים החלו לפקוד את ביתו.

דכנר המיואש החליט להוציא את השדים מהבקבוק. משטרת ישראל פתחה בחקירה סמויה סביב פרויקט הולילנד, וזאת הפכה גלויה ב-2010. דכנר, שהעיד לאורך השנים על מצב רפואי רופף, הפך לעד מדינה ומסר למשטרה חומרים שאסף לאורך השנים, בהםם רישומים לכאורה של מתן וקבלת שוחד. עם זאת, חלק מהמסמכים שהציג ושלטענתו מוכיחים קבלת שוחד מצד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מזכירתו שולה זקן, ראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופליאנסקי ועוד - התבררו במשפט כמזויפים.

בינואר 2012 חשף "ידיעות אחרונות" את הסכם עד המדינה שחתמה הפרקליטות עם דכנר. על פי ההסכם, התחייבה המדינה לשלם לדכנר כמיליון שקלים עבור עדותו, וכמו כן למחוק חובות שצבר לרשויות המס בגובה של כמיליון שקלים נוספים. דכנר ניצב על דוכן העדים באחד המשפטים המורכבים והגדולים שידעה המדינה, מסר את עדותו ועמד בפני חקירות נגדיות של פרקליטי הנאשמים. לאורך תקופת המשפט התלונן על בעיות רפואיות וביום שישי לפנות בוקר הלך לעולמו.