$
מוסף 07.03.2013

השקר הגדול על אלברט הקטן

סדרת הניסויים שערך אבי תורת הביהביוריזם פרופ' ג'ון ווטסון בתינוק קטן שימשה בסיס להוכחת התיאוריה הפסיכולוגית שלפיה האדם אינו אלא תוצר של החינוך והסביבה. 100 שנה אחר כך, שני חוקרים יצאו למסע בלשי בעקבות "אלברט הקטן", וחשפו את סיפורו המצמרר של דאגלס מריט - תינוק חולה שהופקר לחסדי מדען מגלומן וסיים את חייו בגיל 6

בסוף חורף 1919, בחדר לא גדול במעבדה של פרופ' ג'ון ווטסון באוניברסיטת ג'ונס הופקינס במרילנד, החל אחד הניסויים הכי מפורסמים בפסיכולוגיה, ניסוי "אלברט הקטן". ווטסון, פסיכולוג ביהביוריסטי עם שיגעון גדלות משיחי, היה נחוש לעשות לתינוק בן שמונה חודשים את מה שאיוון פבלוב עשה לכלבים שלו. אולם בעוד שפבלוב גרם לכלבים שלו לרייר בכל פעם שהם שמעו צלצול פעמון, ווטסון תכנן להתנות רגשות של תינוק ולגרום לו לפחד.

 

ווטסון, יו"ר האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, ועוזרת המחקר שלו רוזלי ריינר (Rayner) הציבו במעבדה שולחן עם מזרן, ועליו הניחו את "אלברט הקטן", הפסבדונים שנתנו לתינוק בן שמונת החודשים שנבחר לניסוי. בזה אחר זה דחפו מול פניו עכבר מעבדה, ארנבת, קוף, כלב וניירות עיתון בוערים כדי לבדוק אם הם מעוררים בו פחד. אלברט הקטן נותר אדיש לכולם. כשהניחו על גופו את החיות הוא מדי פעם שלח יד ומולל את פרוותן. במפגשים הבאים, ברגע שהעכבר הלבן הונח מול אלברט, ווטסון היכה עם פטיש על קורת ברזל גלילית שנתלתה במעבדה. הרעש האיום גרם לתינוק לקפוץ בבהלה. זה בדיוק מה שווטסון רצה: שאלברט יקשר בין העכבר לרעש הנורא, ולכן יפחד ממנו גם כשיוצג לו בלי השמעת הרעש.

 

"אלברט הקטן" וארנבת שהניחו לפניו פרופ' ווטסון ועוזרת המחקר ריינר. פרופ' פרידלנד: "קשה לדעת מה הוא הבין, אבל אין ספק שחלקים בניסוי היו טראומתיים עבורו" "אלברט הקטן" וארנבת שהניחו לפניו פרופ' ווטסון ועוזרת המחקר ריינר. פרופ' פרידלנד: "קשה לדעת מה הוא הבין, אבל אין ספק שחלקים בניסוי היו טראומתיים עבורו" צילום: בן האריס

 

הניסוי, שאותו לומדים עד היום סטודנטים לפסיכולוגיה בכמעט כל קורס מבוא, שימש את ווטסון להוכחת הטענה הבסיסית של הגישה הביהביוריסטית: שילדים נולדים כלוח חלק שעליו אפשר לחרוט פחדים, העדפות והתנהגויות באמצעות התניות. "תנו לי ילד בעולם, ואוכל לעשות ממנו מה שארצה", טען ווטסון בלהט - ואת הטענה הזאת יצא להוכיח בעזרת אלברט הקטן. מודע לכוונתו ליצור היסטוריה, הוא תיעד את הניסוי בסרט, וכמה חודשים לאחר שהסתיים פרסם עם ריינר מחקר שבו הכריזו כי הצליחו להתנות ילד "בריא" ו"נורמלי" לפחד מעכבר מעבדה לבן, ומדברים פרוותיים בכלל. הראיות המצולמות שהציגו - כלי חדשני וחריג באותם ימים - הצליחו להשתיק במשך שנים ארוכות כל ביקורת על כך שההתניה בניסוי לא תמיד עבדה, ואלברט דווקא נזקק מדי פעם לתזכורות מצלצלות של מכת הפטיש על קורת הברזל כדי לפחד, ובהעדרה שלח לעתים יד אל החיות ושיחק בפרוותן. האתיקה המפוקפקת של הניסוי, שהתבטאה בין היתר בכך שווטסון וריינר מעולם לא טרחו להכחיד את הפחד של אלברט כדי שלא יישאר עם טראומה, לא הפחיתה מתהילתו. ווטסון, שניהל חיים אישיים ומקצועיים שערורייתיים (ראו מסגרת), הוכר כאבי תורת הביהביוריזם - תורה שהתפתחה במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות שהדגישו תהליכים תת־הכרתיים, וגם שימשה משקל נגד לגישות האאוגניות, שגרסו שהגנטיקה והתורשה הן שקובעות את התנהגותו של האדם - וזכה להילה כמומחה מוביל בחינוך ילדים. רק אלברט הקטן נעלם.

 

הפרופסורים יוצאים למסע בלשי

 

ב־2002, 83 שנים אחרי תחילת ניסוי אלברט הקטן, בסוף הרצאה על ווטסון והביהביוריזם, ניגשו אל משרדו של פרופ' הול בק (Beck), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת אפלצ'יאן סטייט, כמה סטודנטים, וביקשו שיעזור להם למצוא את אלברט. "חשבתי שזה אחד הרעיונות הגרועים ששמעתי", הוא משחזר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "מה הסיכוי למצוא תינוק שהיה בגדר נעדר רוב המאה? כל כך הרבה אנשים חיפשו אותו בעבר ולא מצאו כלום, אז למה שדווקא אנחנו נמצא? ובכל זאת, חשבתי שזה יכול להיות משהו כיפי לעשות לשם ההנאה והמחקר".

 

אלא שאת מה שגילו בק והסטודנטים שלו, שאליהם הצטרף לפני כשנתיים פרופ' אלן פרידלנד (Fridlund), פסיכולוג חברתי וקליני מאוניברסיטת קליפורניה, ממש לא ניתן לתאר ככיף והנאה. לאחר יותר מעשור של עבודת מחקר מאומצת פרסמו החוקרים ועמיתיהם שני מאמרים שמתארים את השערורייה שחשפו. המאמרים נקראים בנשימה עצורה, כמו ספר מתח בלשי, והלב נקרע בכל פעם שהם חושפים משהו חדש ונורא על חייו של "אלברט", התינוק ששנות חייו הקצרות היו מסכת של מחלות והתעללות של רופאים וחוקרים.

 

מתוך המחקר של פרופ' בק: מדידות ראשו של התינוק אלברט, לפי תמונות מהסרט. בק סבור שאמו הסכימה לניסויים כדי שבית החולים יטפל בו מתוך המחקר של פרופ' בק: מדידות ראשו של התינוק אלברט, לפי תמונות מהסרט. בק סבור שאמו הסכימה לניסויים כדי שבית החולים יטפל בו

 

התינוק הוא ללא ספק גיבור הסיפור, אך כך גם בק ופרידלנד, שיצאו למסע בלתי אפשרי שנמשך 12 שנה - כפליים משנות חייו של דאגלס מריט, התינוק שהם זיהו כאלברט האמיתי, ומת בגיל שש. לפי המחקר האקדמי־בלשי שלהם, ווטסון קר הרוח היה נחוש להוכיח את התיאוריה שלו בכל מחיר, גם אם המחיר היה התאכזרות קשה אל תינוק חסר ישע, חולה מאוד, שנשלח אל מעבדתו בין טיפולים מכאיבים, מחלות וניתוחים. אם התיאוריה שלהם נכונה, הרי שמעבר לחוסר המוסריות הבלתי נתפס של הניסוי המפורסם, נראה שגם יש לו ערך מדעי קלוש. הרי ווטסון וריינר תיארו את אלברט כילד "נורמלי", "בריא" ו"אחד התינוקות המפותחים ביותר שהובאו אי פעם לבית החולים", אבל לפי הזיהוי של בק, אלברט האמיתי היה תינוק חולני מאוד וכמעט עיוור, שנולד עם הידרוצפלוס במוחו, סבל מפיגור שכלי וקדח מחום חלק ניכר מהשנה הראשונה לחייו, שבה נערכו הניסויים. ווטסון לא יכול היה ליצור התניה בילד כזה. אבל הוא כן הצליח להתנות דורות של פסיכולוגים, שבמשך 90 שנה האמינו לו שאלברט היה ילד בריא ונורמלי.

 

בק והסטודנטים שלו ניגשו למשימת גילוי זהותו של אלברט כבלשים לכל דבר. הצעד הראשון מבחינתם היה לקבוע מתי הוא נולד. ווטסון וריינר תיעדו בכל ניסוי את גילו המדויק של אלברט, אולם לא ציינו באיזה תאריך בוצע הניסוי. בעזרת לוח שנה של 1919, לוח השנה האקדמי של ג'ונס הופקינס וחילופי מכתבים בין ווטסון לנשיא האוניברסיטה על מימון סרטי הצילום, קבע בק שהניסוי הראשון בוצע בין 28 בנובמבר ל־12 בדצמבר. בזמן הניסוי הזה היה אלברט, לפי רישומיו של ווטסון, בדיוק בן 8 חודשים ו־26 ימים, ומכאן שהוא נולד בין 2 ל־16 במרץ 1919. כדי לאמת את המועד פנה בק לספריות ברחבי ארצות הברית וביקש מהן את חותמות הדואר המקוריות של המגזין המקצועי שבו פורסם לראשונה מחקר אלברט. הוא קיבל צילומים של שלוש חותמות מ־1920 שעזרו לאמת את מועד פרסום המחקר.

 

כעת חיפשו בק והסטודנטים שלו תינוק שנולד בג'ונס הופקינס באותו חלון זמן והתגורר בבית החולים בשנה הראשונה לחייו. למרבה המזל, בינואר 1920 בוצע בארצות הברית מפקד אוכלוסין, שממנו עלה כי בקמפוס ג'ונס הופקינס התגוררו אז 379 אנשים, מהן שלוש נשים שמקצוען היה "אמהות אומנות" - כינוי לאשה שטיפלה בילדיהן של אמהות אחרות. אחת מהן היתה שחורה ואילו אלברט היה לבן. הם לא מצאו כל עדות שהשנייה, פרל בַּרגר, ילדה אי פעם (ראו מסגרת).

 

השלישית הייתה ארווילה מריט, שילדה בן זכר בשם דאגלס ב־9 במרץ, בדיוק בחלון הזמן שבו בק העריך שאלברט נולד.

בק היה נרגש. "הייתי מדמיין לעצמי, מה אם נמצא אותו? איך זה יהיה? הוא בכלל יודע שהוא מפורסם? מה אמא שלו סיפרה לו? תיארתי לעצמי שהוא יהיה אדם מאוד מבוגר, והיתה לי מין פנטזיה ילדותית כזו שאראה לו את הסרט שווטסון צילם ואומר לו שכמעט כל פסיכולוג בעולם יודע עליו".

 

וווטסון עוטה מסיכה בניסיון להפחיד את אלברט (משמאל: רוזלי ריינר). התינוק, שהיה לפי בק עיוור כמעט לחלוטין, לא נרתע כלל וווטסון עוטה מסיכה בניסיון להפחיד את אלברט (משמאל: רוזלי ריינר). התינוק, שהיה לפי בק עיוור כמעט לחלוטין, לא נרתע כלל צילום: פרופ' בן האריס

 

והיית בודק אם הוא עדיין פוחד מעכברים לבנים.

בק פורץ בצחוק רועם. "כנראה הייתי שואל אותו את זה, אבל אני לא חושב שהוא פחד מעכברים גם בינקותו. אני לא חושב שההתניה של ווטסון היתה מאוד אפקטיבית. אבל הייתי רוצה לדעת אם היו השלכות ארוכות טווח למה שעשו לו".

 

הבעיה היתה שבק והסטודנטים שלו חפרו וחפרו אבל לא מצאו בשום מאגר מידע אחר אשה ששמה ארווילה מריט. הם כמעט הרימו ידיים, עד שבק שם לב כי מישהו כתב, באופן חריג ולא אופייני, את שם נעוריה של האם בתעודת הלידה של דאגלס, איירונס. בשלוש לפנות בוקר הקלידה סטודנטית של בק במאגר מידע גנאלוגי את השם "ארווילה איירונס" - והמפתח לפתרון התעלומה נמצא.

 

מחזירים לאלברט את שמו האמיתי

 

ארווילה איירונס נולדה ב־1898 בניו ג'רזי, הצעירה משמונת ילדיהם של ג'ון, נגר וצַבע, וליזי, פסנתרנית בכנסייה. היא היתה נערה נאה אך חמת מזג, ששם החיבה שלה היה "ציקלון". בגיל 17 ילדה את בנה הבכור מוריס לאב לא ידוע. היא היתה אם מסורה, אולם כשמוריס היה בן שלוש היא התעברה פעם נוספת, שוב לאב לא ידוע, השאירה את מוריס ברשות הוריה ועברה להתגורר ב"בית בולטימור לנשים מופקרות וחסרות ישע", שם עברה את תקופת ההיריון. דאגלס, בנה השני, נולד ב־9 במרץ 1919 בבית החולים ג'ונס הופקינס הסמוך. לפי מסמכי בית החולים, הלידה היתה "נורמלית", והאם והתינוק שוחררו כמקובל אז, כעבור כעשרה ימים. מצבו של דאגלס בשחרור היה "מצוין". אבל כשהיה בן שישה שבועות ארווילה הבחינה שמשהו לא בסדר עם דאגלס ולקחה אותו לבדיקה בבית החולים. הצוות הרפואי הבחין שעל פניו "הבעת בהייה", שהפונטנלה הקדמית שלו "פתוחה לרווחה", עיניו בולטות מעט "ומסובבות כלפי מטה" והרפלקסים שלו היפראקטיביים. זרועותיו, ברכיו וירכיו היו מכווצים. הוא הקיא לעתים תכופות, היה "חסר שקט" ובכה "כל הזמן".

 

הרופאים חשדו שלדאגלס יש הידרוצפלוס - ליקוי מבני נוירולוגי שגורם לכך שנוזלי עמוד השדרה מצטברים במוח, גורמים להתנפחות הגולגולת ולוחצים על חלקיו. הם עשו ניקור באחד מחדרי מוחו של דאגלס, דרך הגולגולת, כדי לקחת תרבית של הנוזל, והזריקו לו צבע כדי לבחון אם יש חסימה בזרימת נוזל עמוד השדרה. לדאגלס היתה תגובה אלרגית לצבע, והוא איבד את ההכרה, אולם הבדיקות אימתו את חשד הרופאים. דאגלס נולד עם הידרוצפלוס. הטיפול היחיד שהיה קיים אז הוא ניקור של המוח ועמוד השדרה כדי לנקז את הנוזלים ולהפחית את הלחץ. וזה היה הטיפול שדאגלס קיבל בחודשים הבאים בבית החולים, שעה שארווילה החלה לשמש שם כמינקת, כנראה כדי להבטיח את המשך הטיפול היקר בבנה.

 

בעקבות אחד הניקורים דאגלס חלה בדלקת קרום מוח חיידקית. במשך חודשיים הוא קדח עם חום של כ־40 מעלות. גם לאחר שהתאושש הוא המשיך להקיא וחומו נותר גבוה מהתקין ולא מוסבר. בעקבות החום הגבוה חל שינוי דרמטי בדאגלס: התינוק שנהג לבכות הרבה ובקול רם הפסיק לבכות והפך לאדיש. כעבור חודש בוצע לו ניקור נוסף עם צבע, ושוב היתה לו תגובה אלרגית קשה, שהובילה להפסקות נשימה וכיחלון עז. אולם בקיץ 1919 הוא התאושש ועלה במשקל, וב־10 בנובמבר סוף סוף חזר חום גופו להיות תקין.

 

פרופ' אלן פרידלנד. "לא היתה לווטסון בעיה לעגל פינות" פרופ' אלן פרידלנד. "לא היתה לווטסון בעיה לעגל פינות"

 

באותו סתיו החלה שנת הלימודים האקדמית שבמהלכה תכנן ווטסון להתחיל את הניסוי שבו יתנה תינוק לפחד. הוא אף ליהק כבר סטודנטית צעירה לתואר שני, רוזלי ריינר, לסייע לו בניסוי. כל שנותר היה לבחור את שפן הניסויים המתאים. לפי מחקרו של בק, דאגלס מריט - התינוק העני, חסר האב, שהיה מאושפז בבית החולים האוניברסיטאי - היה המועמד האידאלי.

 

כדי לאשש את התיאוריה שלו חיפש בק קרובי משפחה של ארווילה, שאולי שמעו ממנה על השתתפותו של בנה התינוק בניסוי המפורסם. באמצעות מאגר מידע גנאלוגי מצא בק את שני נכדיה מבנה הבכור מוריס - לארי וגארי איירונס - ופנה אליהם. "כעבור זמן מה גארי התקשר אליי, וזה היה רגע מאוד מרגש", מספר בק. "הייתי מאוד זהיר. שאלתי אותו אם סבתו עבדה בג'ונס הופקינס באותה תקופה, והוא אמר שכן. שאלתי אם היה לה ילד שנולד במרץ 1919, והוא אמר שכן, ושלילד קראו דאגלס. שלחתי לו סקירה של מחקר אלברט, ביקשתי שיקרא ושנדבר שוב, והוא קרא ואמר: 'אתה יודע, הילד הזה נשמע דומה מאוד לדאגלס'".

 

גארי סיפר לבק שסבתו מעולם לא דיברה בגלוי על דאגלס, אבל הסיפור על התינוק החולה שמת בילדותו הסתובב במשפחה. הוא נזכר שנתקל פעם בתיבת האוצרות האישיים של ארווילה ומצא בה שתי תמונות, של ילד ותינוק. התינוק היה דאגלס. בק לקח את הפורטרט וצילומי מסך של אלברט הקטן מהסרט של ווטסון, והעביר אותם לניתוח ביומטרי של תווי פנים אצל ד"ר וויליאם רודריגז מהמוסד לפתולוגיה של הכוחות המזוינים. רודריגז קבע שיש סבירות גבוהה שמדובר באותו תינוק, אולם לא ב־100%.

 

"אם תיקחי תמונה שלי מגיל שבעה חודשים ומגיל תשעה חודשים אי אפשר יהיה לקבוע שזה אותו תינוק מפני שתווי הפנים של תינוקות משתנים במהירות. ידענו מה גילו של אלברט בסרט, אבל לא ידענו מה גילו של דאגלס בצילום של ארווילה. לכן ד"ר רודריגז לא יכול היה לקבוע ב־100% שמדובר באותו תינוק, אבל מצא שיש סבירות גבוהה לכך", אומר בק.

 

לך אין ספק שדאגלס ואלברט הם אותו תינוק.

"שניהם זכרים, לבנים, שנולדו בין 2 ל־26 במרץ 1919 והתגוררו בג'ונס הופקינס כמעט לאורך כל השנה הראשונה לחייהם, ושניהם עזבו את בית החולים באותו זמן לצפון מרילנד. לשניהם היו מחלות נוירולוגיות, ויש דמיון גדול בתווי הפנים שלהם".

 

בהמשך, אחרי שהשגתם את התיק הרפואי של דאגלס, גם מצאתם שאלברט מעולם לא השתתף בניסוי בימים שבהם דאגלס היה בטיפול בבית החולים.

"נכון. וההסתברות שזה יקרה בטעות נמוכה להפליא".

 

הזוועה הרפואית נחשפת

 

פרופ' הול בק. "הסיפור של אלברט מעולם לא עזב אותי" פרופ' הול בק. "הסיפור של אלברט מעולם לא עזב אותי"

ב־2010, שנה לאחר שהמחקר של בק פורסם, קרא אותו פרופ' פרידלנד. "מאוד התרשמתי מהממצאים ומאיכות המחקר", מספר פרידלנד ל"מוסף כלכליסט", "אבל דברים מסוימים לא הסתדרו לי, ובהם הרעיון שהוא מת מהידרוצפלוס, שהתפתח בעקבות דלקת קרום המוח שבה נדבק שנתיים קודם לכן". דלקת קרום המוח צריכה להיות אלימה מאוד כדי לגרום להידרוצפלוס, אך מתונה מספיק כדי לגרום למותו של תינוק רק כעבור שנתיים. "תהיתי איך נוכל להיות בטוחים שההידרוצפלוס הופיע רק בגיל ארבע, או שאולי הוא בעצם מולד, מה שיכול להסביר את התיאור של ווטסון לגבי הטמפרמנט המרוסן של אלברט".

 

פרידלנד יצר קשר עם בק, והופתע לשמוע שגם לו ולמשפחת איירונס יש ספקות. בק שלח לו עותק של הסרט של ווטסון, ובעבודת נמלים ניתח פרידלנד את התנהגותו של אלברט, פריים אחר פריים. "היו כמה דברים שנראו לי חריגים. הבעות הפנים, ההתנהגות, הדרך שבה הוא הגיב למבוגרים בסרט", הוא משחזר. הוא במיוחד שם לב לחוסר התגובתיות של אלברט הקטן, לכך שהוא לא נרתע מדברים שמפחידים ילדים בדרך כלל, כמו עיתון שעלה באש סנטימטרים ספורים מפניו. הוא לא חייך אפילו פעם אחת לאורך הצילומים, למרות שני המבוגרים המשולהבים (ווטסון וריינר) שחייכו אליו מדי פעם, ואף שחיוך חברתי מופיע בדרך כלל לפני גיל חודשיים. לאורך הסרט אלברט אינו מפטפט בג'יבריש תינוקות, ולפי המאמר של ווטסון, הוא ביטא הברות פעמיים בלבד, מה שמעיד על התפתחות שפתית מאוחרת.

 

פרידלנד חשד שהסיבה להתנהגות החריגה של אלברט היא הידרוצפלוס מולד. הוא פנה לעמיתו, נוירולוג הילדים פרופ' וויליאם גולדי מ־UCLA, וביקש ממנו לצפות בווידיאו ולחוות דעה על הילד, בלי לדעת מי התינוק ומה החשד. בזמן שגולדי צפה בסרט, פרידלנד רשם לעצמו את ההערות שאמר בקול רם. "ילד קטן ושמנמן שלא נמצא הרבה בתנועה... פסיבי מדי... לא ברמה של גיל תשעה חודשים... הוא לא מפחד מהקוף... הוא לא מודע לאנשים סביבו... אין לו מודעות חברתית... הוא לא סורק עם העיניים שלו... פניו חתומות".

 

"הוא אמר שברור שמשהו לא בסדר עם הילד", משחזר פרידלנד. "היו לו כמה היפותזות: פיגור שכלי, משהו על הספקטרום האוטיסטי או מחלה נוירולוגית. ביקשתי מפסיכולוגית נוספת לצפות בסרט, והיא הגיעה לאותן פתולוגיות".

 

ומה שמדהים הוא שדורות של פסיכולוגים צפו בסרט הזה במשך 90 שנה ואף אחד לא קלט שמשהו לא בסדר בתינוק הזה.

"זה מבהיל. התינוק הוצג על ידי ווטסון כילד רגיל ובריא, והוא היה חריג, ללא ספק".

 

גארי איירונס, כשאר בשרו הקרוב ביותר של דאגלס מריט, ביקש מג'ונס הופקינס את תיקו הרפואי, ויום אחד הגיעה בדואר קופסה ובה 60 דפים שתיעדו את רוב השנה הראשונה לחייו. "כולנו עברנו על התיק הרפואי והיינו המומים מכך שתאריכי הלידה והשחרור של דאגלס הלמו לחלוטין את אלה של אלברט הקטן", אומר פרידלנד.

 

אולם הגילוי המזעזע ביותר בתיק הוא עד כמה חולה היה דאגלס בשנה הראשונה לחייו - אותה שנה שבה ווטסון ערך עליו כעשרה ניסויים. "לא רק שלדאגלס היה הידרוצפלוס מלידתו, היו לו מחלות נוראיות, כולל דלקת קרום המוח ודלקת בחדרי המוח, שנגרמה על ידי הרופאים כשהם ניקרו את מוחו. אנחנו לא יודעים אם זאת היתה תאונה או במכוון", אומר פרידלנד.

 

רגע, רגע. אתה חושב שהם הדביקו אותו בדלקת קרום המוח במכוון?

"ייתכן. הניסוח בתיק הרפואי הוא "הזיהום נגרם", ולא "הילד נדבק בזיהום", וזה ניסוח מאוד חריג. יש לנו השערות מדוע, והן קשורות לניסויים שנעשו באותה עת ויצרו זיהום כדי לרפא מחלות מסוימות. אבל אין לנו שום עדות שתומכת בזה".

 

ובנוסף הוא היה כמעט עיוור לחלוטין.

"בסרט רואים שהוא לא נרתע כשהוא רואה את העכבר, אלא כשהעכבר נוגע בו וכשהוא שומע את ווטסון מכה על קורת הברזל".

 

אתה חושב שהוא הבין מה קורה סביבו?

"קשה לדעת מה הוא הבין. בחלק ניכר מהסרט רמת התגובה שלו נמוכה מאוד. אבל אין ספק שחלקים שונים בניסוי היו טראומתיים עבורו".

 

הכל בזכות אמא

 

דאגלס היה אמור להשתחרר מבית החולים ב־31 במרץ, אולם ארווילה, מסיבה לא ידועה ובניגוד להמלצת הרופאים, הוציאה אותו שבוע קודם לכן, בסמוך לניסוי האחרון של ווטסון. היא החלה לעבוד אצל משפחה שהתגוררה בחווה במרילנד, שסיפקה מקום מגורים לה ולדאגלס. "אני יודע שדאגלס לא הלך", שחזר גארי, "ארווילה היתה צריכה לשאת אותו מחדר לחדר. אני חושב שהוא ידע לזחול. אני לא יודע אם הוא יכול היה לדבר". פרופ' גולדי סבור שארווילה היתה אמא טובה מאוד, אחרת דאגלס לא היה שורד עד גיל שש.

 

במאי 1925 מת דאגלס. בתעודת הפטירה שלו כתב הרופא המקומי ד"ר קראנק שהילד מת מהידרוצפלוס שבו לקה שנתיים קודם, לאחר שנדבק בדלקת קרום המוח. על קברו נכתב: "דאגלס מריט, בנה של ארווילה מריט, 9.3.1919–10.5.1925", ומצוטטות כמה שורות משיר: "קינה של ילד: חיוך קרני השמש, נשימת רוח הבוקר / כל מה שהוא ידע מלידה ועד מוות".

 

ב־1926 נישאה ארווילה לווילבור הוד ("הודי"), שייתכן שהיה קרוב משפחתה, ואחרי 13 שנות נישואים נולדה להם בת משותפת, גוונדלין. ארווילה התמקדה בבית ובילדיה, את "הודי" עניינו בילויים. הם התרחקו זה מזה ולבסוף התגרשו. עד יום מותה בשיבה טובה בגיל 89, ב־1988, לא סיפרה ארווילה למשפחתה על דאגלס או על הניסוי שבו השתתף.

 

למה ארווילה הסכימה מלכתחילה שדאגלס ישתתף בניסוי הזה?

בק: "אני יכול רק לשער. הטיפול הרפואי בדאגלס, שהוא הדבר היחיד ששמר עליו בחיים, היה מאוד יקר. אני חושב שהעסקה היתה שאפשר יהיה לערוך ניסויים על דאגלס בזמן שהוא שם. במילים אחרות, אני לא חושב שהיו לה הרבה אפשרויות".

 

פרידלנד מצטט את אחד הרופאים בג'ונס הופקינס באותה תקופה, שאמר שמיניקות הן "חלק אחד פרה ותשעה חלקים שטן". "התייחסו אליה כמו לזבל ואל הבן שלה כמו לצאצא השטן", הוא אומר. "אף אחד משניהם לא קיבל את הכבוד שאם נשואה ומשכילה היתה מקבלת באותו בית חולים. עושר, מעמד וכוח שיחקו תפקיד בדרך שבה התייחסו לאלברט, ובניסויים שווטסון ערך עליו בכזו יהירות".

 

הם לא יודעים מדוע ארווילה הוציאה את דאגלס מבית החולים לפני הזמן ובסמוך לניסוי האחרון, אולם לפרידלנד יש כמה השערות. "ייתכן שהיא לא רצתה שבנה ינוצל עוד על ידי ווטסון, אולי לרופאים לא היה עוד מה להציע לו, וייתכן שמה שהם כן הציעו היה גורם לו עוד סבל וכאב והיא חשבה שעדיף שהוא יסבול ולבסוף ימות בבית. אם היא היתה נשארת כמינקת בבית החולים ייתכן שהיא היתה צריכה לאפשר לבנה להמשיך להיות חלק מהניסויים. לא ברור על מה היתה מבוססת ההחלטה שלה - על חוסר תקווה, גועל או כעס".

 

שניהם מעריצים של ארווילה ושל הדרך שבה התמודדה עם הקלפים הגרועים שחולקו לה. "היתה לה נפש קשוחה וכוח רצון חזק מאוד", מספר בק. "להיות מינקת היה שלב אחד מעל זונה, ובכל זאת היא שיקמה את חייה. זה דורש הרבה מאוד אומץ. עם השנים הפכתי למעריץ שלה, הלוואי שהייתי מכיר אותה".

 

ווטסון ידע מה המצב הרפואי האמיתי של אלברט?

בק: "אין לנו מסמך שבו ווטסון כותב שאלברט היה חולה. אבל אנחנו כן יכולים לומר שלווטסון היו הרבה הזדמנויות לדעת שהוא עובד עם ילד מאוד חולה. כדי להאמין שהוא לא ידע צריך להאמין שהמומחה הזה לגידול ילדים בדק ילד שמונה־עשר פעמים ומעולם לא שם לב שהוא לקוי נוירולוגית ושהוא בקושי רואה. צריך להאמין שאף אחד לא אמר לו שיש משהו חריג בילד, ואנחנו יודעים שלווטסון היה קשר עם ארווילה ושדאגלס גדל בשכנות למעבדה של ווטסון. ונראה לי סביר מאוד שווטסון היה מודע לכך שמשהו לא בסדר איתו".

 

אז הם שיקרו כשהם טענו שאלברט היה תינוק "בריא" ו"נורמלי"?

פרידלנד: "אני אצטרך להשאיר לקוראים להחליט על זה בעצמם".

 

בהמשך מתאר פרידלנד איזה טיפוס היה ווטסון: "הוא ראה בפסיכולוגיה, ובמיוחד בהתניה קלאסית, את הטכנולוגיה שתוכל לייצר מחדש את הטבע האנושי, וניסוי אלברט הקטן היה אמור להיות הבסיס של הטכנולוגיה הזאת. הוא רצה להוכיח שכבר מינקות אפשר להשתמש בטכניקות פבלוביות פשוטות כדי לייצר מחדש את הרגשות של תינוק, ושזה ישפיע על מצבו הרגשי כל חייו. ביהביוריזם היה הפתרון הסביבתי לתורת הגזע, ווטסון היה פסיכולוג משיחי. אם היה צריך להפריז בממצאים ולעגל כמה פינות כדי להציג עולם חדש, שידגים את כוחה של הפסיכולוגיה - ווטסון היה האדם למשימה".

 

אחד מאלפים

 

בק לא סבור שצריך למחוק את ניסוי אלברט הקטן מספרי הפסיכולוגיה, אלא דווקא ללמוד ממנו לקח חשוב. "ווטסון מכר את האנושיות שלו תמורת מחיאות הכפיים של האנושות, והסיפור של אלברט הקטן מעלה המון שאלות בסיסיות על אתיקה: מתי אפשר להקריב אדם למען טובת הכלל? האם החזק תמיד גובר על החלש או שמחויבותנו כחברה להגן עליו? האם המטרה מקדשת את האמצעים? זו הסיבה שסיפורו של אלברט הקטן לא מרפה מאנשים שנחשפים אליו. אותי הוא מעולם לא עזב, הוא איתי בכל יום. זה אחד הדברים המדהימים ביותר שקרו לי בחיים".

 

אתם חושבים שנעשה צדק עם דאגלס וארווילה?

בק נאנח ונושף אוויר. "הייתי רוצה להאמין שהם מקבלים עכשיו את ההזדמנות להישמע ולחשוף את מה שקרה להם".

פרידלנד: "כן. אני חושב שבאמצע המחקר כולנו התחלנו להרגיש שקיבלנו הזדמנות לדבר בשמם של דאגלס ואמו, שהיו קורבנות של נסיבות קיצוניות ויוצאות דופן. לא נפרדתי ממנו מפני שיש עוד עובדות לחשוף על מה שהתרחש במעבדה של ווטסון ובבית החולים. אנשים מזדעזעים מהניסויים שווטסון ערך בדאגלס, אבל היו אלפי תינוקות באותה תקופה שנעשו עליהם ניסויים ונגרמו להם טראומות. אלברט הקטן היה אחד מאלפים".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x