איך המזלג שינה את ההיסטוריה?

קראתי לפני כמה שנים על תיאוריה שקישרה בין ההצלחה הבלתי מעורערת של הקוריאנים בענף הביוטכנולוגיה לבין הסכו"ם שבו הם משתמשים. קוריאה הדרומית היא מעצמה של שיבוטים וחקר תאי גזע, וכבר פועלת בה תעשייה לשיבוט חיות מחמד. הטענה שעלתה בשעתו היא שמה שאפשר לקוריאנים לחדד את המיומנויות הנדרשות במעבדות האלה היה השימוש הנפוץ בקוריאה - ורק בה - במקלות אכילה ממתכת. בעוד שאר עמי אסיה משתמשים בצ'ופסטיקס מעץ, הקוריאנים אימצו מקלות מתכתיים, חלקים, שטוחים ודקים. מיומנויות כירורגיות שנחוצות לשימוש במלקחי מעבדה עדינים נלמדות שם מגיל צעיר בדמות תרגול תפיסה של גרגרי אורז. שולחן האוכל הקוריאני מאמן, מבלי משים, את ידיהם של מדעני המחר.

מה נאמר אנחנו, האוחזים בגסות במזלג הגמלוני? עוד אנו מתאוששים מהמצה, המופלטה ותופעות הלוואי שלהן, ונערכים למנגלי יום העצמאות הבאים עלינו לטובה, אולי יש טעם להסיח לרגע על שעת הסעודה, ולא על ההשפעה הנסתרת שיש לאוכל שאנחנו מכניסים לתוכנו, אלא לכלים שבעזרתם אנחנו עושים זאת.

מזלג צילום: שאטרסטוק

בי ווילסון, היסטוריונית־אוכל שבמשך השנים כתבה על דיאטות של ידוענים מהיצ'קוק עד היטלר, על ההיסטוריה של ארוחות בית ספר ושל יצרני מזון רמאים, פרסמה בסוף 2012 ספר שמקצר את תולדותיו התרבותיים של הסכו"ם. בספר, "Consider the Fork" (בתרגום חופשי: "חשבו על המזלג"), אין אזכור לצלחת הפסח או להפרדת כלים, אבל מופיעים בו סיפור לידתם של המזלג, כוס המדידה, השעון לבישול ביצים, והשינויים - לפעמים שינויים מפתיעים ומרחיקי לכת במיוחד - שהם הביאו לחברה האנושית.

ואכן, חשבו לרגע על המזלג: עד למאה ה־16 כלל לא ראו מזלג מחוץ לאיטליה. בצרפת, ערש המטבח המערבי, אכלו בידיים, מאז ימי הביניים ועד שלהי הרנסנס. רק במאה ה־18 המזלג, שהגיע לצרפת באמתחתה של קתרינה דה מדיצ'י, כלתו של יורש העצר הצרפתי, נפוץ על שולחנות צרפתיים, ושינה לחלוטין את נימוסי השולחן, וגם את המזון עצמו: במקום נתחים גדולים שנאכלו מתוך כיכר לחם וכוסו ברוטב סמיך כחרדל, החלו טבחים להגיש נתחים קטנים דיים ללכידה במזלג, שמונחים על צלחות, ושרוטביהם היו עדינים הרבה יותר. האוכל, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא האוכל של "עידן המזלגות". צא וחשוב כמה צעיר מערך הכלים שלנו, ותלי נימוסי השולחן שבנינו עליו. כולם נולדו ממש לאחרונה, כמה דורות אחרי שהחידוש נכנס. חבלי הקליטה של המזלג היו קשים. הסכו"ם המנומס הזה סבל מבעיות תדמית ומיתוג קשות. הוא נחשב בהתחלה לכלי מסוכן, זוהה עם השטן, וזכה לזלזול וביזוי של הטכנופובים של תקופתו.

ולעומת המזלג יש כלים שכאילו היו איתנו מאז ומעולם. הכף כנראה אומצה עוד בידי אבות אבותינו, הקופים. האנתרופולוגית הנודעת ג'יין גודול תיעדה שימפנזים "מייצרים" כפות ומשתמשים בהן. כלים עתיקי יומין אחרים שיחקו תפקיד נרחב ביצירה ובשינוי של קהילת האדם: הסכין המבתרת היא שאפשרה חלוקה ושיתוף של מזון. הווק הסיני הקל על הכנת אוכל בחברות עניות באנרגיה. ספרה של ווילסון גם מגלה, לדוגמה, שלפני המצאת השעונים אנשים מדדו את זמני בישול הביצים על ידי דקלום תפילות באורכים שונים וקבועים מראש. עם הקידמה, הטכנולוגיה גירשה את הדת מאזור הכיריים באירופה. וגם היום, טכנולוגיות חדשות של בישול ואכילה מביאות איתן שינויים בבריאות, בתרבות הפנאי, בחלוקת העבודה המגדרית והמשפחתית.

עצרו ודמיינו את השינויים שאולי יהיו בשולחן האוכל של נכדי נכדינו, ואת ההשלכות על חייהם. בתיאבון.