הבנקאים העירומים

אדם קם בבוקר, ניגש אל סניף הבנק שלו, ומגלה שהוא סגור. יום אחרי יום אחרי יום, הבנק נותר סגור. כל הסניפים כולם. רק בכספומט אפשר להוציא מעט מזומנים, התור ארוך והשמש קופחת. וכשהבנק נפתח סוף סוף, אחרי שבוע אינסופי, האיש בודק את מצב החשבון, בוחן שוב ושוב את המספרים, ומגלה לחרדתו שחלק משמעותי מהחסכונות שלו פשוט התאדה. הכסף לא בבנק. הדרמה הזאת, פחות או יותר, התרחשה לפני שבועיים רק 300 ק"מ מכאן, בקפריסין, וסיפקה תזכורת לאמת לא נעימה: זה עוד לא נגמר.

תשאלו את פרופ' ענת אדמתי. "אל תאמינו לאלה שאומרים שהמצב טוב יותר ממה שהיה לפני המשבר הפיננסי של 2007–2009, שיש לנו מערכת בטוחה יותר, והרפורמות הנוכחיות הופכות אותה לטובה יותר", היא כותבת. "מערכת הבנקאות כיום, אפילו עם הרפורמות המוצעות, מסוכנת ושבירה בדיוק כמו המערכת שהביאה לנו את המשבר האחרון". אדמתי לא מצביעה רק על בעיה, אלא גם על פתרונות. "המצב הזה יכול להשתנות", היא קובעת, אך ממהרת להבהיר כי "רק לחץ מהציבור יכול להביא לרצון הפוליטי שנדרש. ובלי לחץ ציבורי ורצון פוליטי, אין סיבה לצפות שהמצב ישתנה".

פרופ' ענת אדמתי, אוניברסיטת סטנפורד

את הקריאה הזאת לדגל הקרב משמיעה אדמתי בספרה החדש, שמאז פורסם, לפני חודש וחצי, מכה גלים כמו סלע כבד שהוטל היישר אל לב הביצה הפיננסית. שמו של הספר מבהיר היטב מה אדמתי, כלכלנית בכירה מסטנפורד, חושבת על הבנקאים וחבריהם, ובעיקר מה היא חושבת על הטיעונים שלהם מדוע אי אפשר, וגם לא רצוי, לשנות את המצב הקיים: "בגדי הבנקאים החדשים".

"מתוך המערכת אני לא מצפה להרבה", אומרת אדמתי ל"מוסף כלכליסט". "הם ימשיכו להגיד אותם דברים, כי מעורב בזה הרבה כסף. הספר מיועד בעיקר למקבלי ההחלטות. זו הרי לא מערכת שתתקן את עצמה בעצמה, זו מערכת שזקוקה לרגולציה אפקטיבית. וכיום, הרגולציה שבויה מדי. היא מתנהגת כאילו היא קיימת כדי לשרת את הבנקים. אבל בתחומים מסוימים יש קונפליקט בין הבנקים לציבור, בעיקר בנושאי סיכון. השאלה מי מנצח, וכרגע, יחסית, הבנקים מנצחים. יש דברים ברורים שאפשר לעשות לטובת הציבור, ולא עושים אותם".

למה?

"כי הבנקים לא רוצים. כי הם בלבלו את מקבלי ההחלטות, או שמקבלי ההחלטות מעדיפים לא לשאול יותר מדי שאלות. אני לא בטוחה למה. זה שילוב קשה של חוסר הבנה עם אינטרסים. זה כמו שאמר שודד הבנק ששאלו אותו למה שדדת בנק: 'כי שם הכסף'. אבל בבנקים מדובר בעניין של בטיחות הציבור, בדיוק כמו בכורים גרעיניים או בתעופה — כשאתה מעגל פינות אנשים ניזוקים".

סטודנטים מפגינים נגד תנאי החילוץ בקפריסין. "הבנקים שם רצו להיות מרכז פיננסי, הם הבטיחו למפקידים ריבית גבוהה ומשכו השקעות מעל ומעבר לגודל של כל הכלכלה שלהם" צילום: אי פי איי

וזו לא כל הבעיה. אדמתי מדגישה שיש שוני מהותי בין הבנקים למוסדות אחרים, שמקשה על המאמצים לתקן את המערכת. "להבדיל ממטוסים שנופלים מהשמים - שם יש לך קופסה שחורה ואתה יודע את מי להאשים, ואנשים לא מוכנים לקבל חוסר בטיחות - בבנקים הסיכון מופשט מאוד והציבור לא רואה אותו. לכן הרבה יותר קל לבנקאים לעגל פינות ולספר סיפורים. למשל, שהמשבר הפיננסי ב־2008 היה כמו רעידת אדמה, 'היה משבר, מה לעשות'. ובבנק המרכזי של ארצות הברית מכריזים כיום ש'זו היתה רק בעיית נזילות, הצלנו את המערכת, הכל יותר טוב עכשיו'. אני לא אומרת שהם לא היו צריכים לעשות מה שעשו בזמן המשבר. אבל מה הם עושים עכשיו כדי למנוע את המשבר הבא? כדי לתקן את המערכת המעוותת הזאת? המערכת שומרת על עצמה, והסטטוס קוו מנצח. כי ככה התרגלנו. קשה לשנות, ויש אינטרס לא לשנות. למזלי, יש לי קביעות בסטנפורד, אז אני יכולה לדבר", היא רומזת על הפחד לצאת נגד המערכת, ולא מוסיפה.

הבשורה הכי חשובה שהוליד המשבר

אדמתי, פרופסור לכלכלה ומימון בבית הספר המוביל בעולם למינהל עסקים לפי "פייננשל טיימס", בילתה את השנה וחצי האחרונות בהסתגרות ב"בונקר", כהגדרתה. בראיון הקודם שלה ל"מוסף כלכליסט", בביקור מולדת בישראל באוגוסט הלוהט של 2011, היא חשבה בקול רם על השלב הבא במאבק שלה לשינוי פני המערכת הבנקאית, וסיפרה שהיא שוקלת "לכתוב ספר שיעזור לאנשים להבין טוב יותר מה מקומה של המערכת הפיננסית בכלכלה ומה האופנים שבהם היא יכולה להועיל ולהזיק". הרעיון נהפך לעבודה אינטנסיבית עם שותפה לכתיבה, פרופ' מרטין הלוויג, כלכלן נודע המנהל את מכון מקס פלנק בבון. "אנחנו רוצים שאנשים ישאלו יותר שאלות", היא ממשיכה את המחשבה שהעלתה בראיון ההוא, "ושאם אנשים ירצו לתקן את המערכת יהיו להם הכלים לכך, שהם יבינו מה לעשות".

המסר העיקרי של הספר חד וצלול: אין שום צידוק לאופייה הנוכחי של המערכת הבנקאית, שנשענת על מינוף אדיר, כזה שבזמנים טובים מניב רווחים גבוהים לבעלי המניות ולבנקאים - ומסכן את שאר הכלכלה בתקופות הקשות. את טיעוני הבנקאים שמגנים על המערכת ומתנגדים לכל שינוי - מהאזהרות על מחנק אשראי ועד הניסיונות לדחיית הקץ - אדמתי והלוויג מפרקים בזה אחר זה באופן קטלני.

ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן. "הוא כל הזמן אומר שלבנק שלו יש 'מאזן מבוצר'. איזה מבצר? הוא סיכון משמעותי למערכת הפיננסית העולמית" צילום: בלומברג

התוצאה זוכה לתשואות. מרטין וולף, הפרשן המשפיע של "פייננשל טיימס", קבע כי מדובר בספר החשוב ביותר שהוליד המשבר. "האקונומיסט" קבע כי מדובר בספר רב־עוצמה, ואילו "הניו יורקר" מגדיר אותו "חיוני". ברשימת הממליצים על הספר אפשר למצוא את כל המי ומי במאבק לרפורמה פיננסית: מנגיד בנק אוף אינגלנד מרווין קינג, דרך הנגיד האגדי של הבנק המרכזי של ארצות הברית בשנות השמונים פול וולקר ועד סימון ג'ונסון, הכלכלן הראשי של קרן המטבע לשעבר וכיום אחד המבקרים החריפים של הבנקים. "קריאת חובה", מגדיר ג'ונסון את הספר, וממליץ עליו בכל הזדמנות. עוד לפני הספר הזה שמה של אדמתי היה מוכר בצמרת האקדמית ובקרב מבקרי המערכת, אבל כיום המאבק שלה זוכה לתהודה גלובלית, כשהיא מדלגת בין כנס בנקים מרכזיים בקופנהגן להרצאה בלונדון, בין דיון במכון מחקר בוושינגטון לכנס שמארגן המכון לחשיבה כלכלית חדשה של ג'ורג' סורוס בהונג קונג, בין אולפן טלוויזיה אחד למשנהו.

את מתמקדת בלהט בפינה אחת של הכלכלה. בתמונה הגדולה, כמה הרפורמה במערכת הבנקאית חשובה?

"חשובה מאוד. המערכת הבנקאית אחראית על מערכת התשלומים, שצריכה להיות בטוחה כדי שהכלכלה תעבוד, היא כמו מערכת הכבישים של הכלכלה. נוסף על כך, יש לה תפקיד במימון עסקים קטנים, שזה דבר חשוב מאוד לכלכלה. כך שכאשר נוצרים עיוותים במערכת הבנקאית, הכלכלה יכולה לסבול. והכי גרוע, כשהבנקים הופכים להיות גדולים כמו שהיו באיסלנד, באירלנד או בקפריסין - כשהם נופלים כל הכלכלה נופלת. וזו הבעיה הכי גדולה שיש לבנקאות: הבנקים שגדולים מכדי ליפול. זה מסוכן מאוד. המערכת הזאת מאוד לא בריאה, היא נעה בין אופוריה למשברים, ומכאן הלהט שלי. מכך שזה מסוכן כל כך".

כדי להדגיש את עומק הסכנה, אדמתי מזכירה שמשברים שנולדים במערכת הפיננסית וגולשים לשאר הכלכלה לא נראים כמו אותם מיתונים שהם חלק ממחזור הגאות והשפל של הכלכלה. כפי שצמד הכלכלנים פרופ' כרמן ריינהארט ופרופ' קנת רוגוף הראו במחקר עטור השבחים שלהם מ־2009, שבחן משברים כלכליים לאורך ההיסטוריה, משברים במערכת הפיננסית מתורגמים למשברים כלכליים חריפים וממושכים במיוחד. הם גוררים אחריהם את כל הכלכלה לבור עמוק. "תראה איזו האטה היתה בכלכלה אחרי נפילת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס", אומרת אדמתי. "זו הסכנה, שזה יקרה עוד פעם. מבחינתי, המערכת הזאת כל הזמן לא בריאה, כי יש בה עיוותים".

משל קפריסין: כשהממשלה היא המבוגר האחראי של הבנקים

את העיוות במערכת הבנקאית בוחרת אדמתי להסביר באמצעות תרגיל המימון הגדול ביותר שמזדמן לרובנו לעשות בחיינו הפרטיים: המשכנתא. היא מציעה כדוגמה סיפור על קייט, שמשקיעה 30 אלף דולר, מוסיפה משכנתא וקונה בית בשווי 300 אלף דולר. כלומר היא השקיעה בעצמה רק עשירית מערך הבית, הון עצמי של 10% בלבד, וכל השאר - מינוף. זה מספר שיש לו השלכות דרמטיות, לטוב ולרע. נניח שמחיר הבית עלה ב־5%, וקייט מוכרת אותו ב־315 אלף דולר. אם נתעלם לרגע מהריבית, זה אומר שאחרי שתחזיר את המשכנתא, ייוותרו בידיה 45 אלף דולר. זה רווח יפה: עלייה של 5% בלבד בערך הבית הופכת להחזר של 50% על ההשקעה. וזה הרי קסם המינוף. מצד שני, אם ערך הבית יירד ב־15%, וזה לא תרחיש מופרך, קייט תיוותר עם בית ששוויו 255 אלף דולר ומשכנתא של 270 אלף דולר. היא חייבת יותר ממה שהבית שווה, ואין לה איך להחזיר את הכסף. כך שהמינוף הגבוה מעלה את הסיכוי לרווח, אבל גם את הסיכון להיוותר עם חובות שאי אפשר להחזיר.

הפגנות בקפריסין עם פתיחת הבנקים שם, במרץ צילום: אי פי איי

ובשלב הזה אדמתי מוסיפה טוויסט. מה אם לרוכשת הדמיונית היתה דודה עשירה, שמודיעה מראש שאם ערך הבית יירד היא תסכים להשלים את הסכום החסר להחזר המשכנתא? קייט היתה יכולה לקבל משכנתא בריבית נמוכה במיוחד, כי הרי אין סכנה שלא תוכל להחזיר את הכסף. ואם זה כך, כדאי לה כבר לקחת משכנתא כמה שיותר גדולה ולהקטין את ההון העצמי. הרי אם היא תשקיע רק עשרת אלפים דולר ומחיר הבית יעלה ל־315 אלף, מדובר כבר ברווח של 150%. ובעצם, למה לה להביא כסף בכלל? היא יכולה לקחת משכנתא בשווי כל הבית וכך לגרוף את כל הרווח מהעלייה במחיר. ואם יהיו הפסדים, הדודה כבר תשלם.

בעולם האמיתי, קייט היא הבנקים. הם מנסים לממן כמה שיותר מהפעילות שלהם באמצעות כסף שהם לוו - בעיקר מהמפקידים ובעלי חוב אחרים - ולממן כמה שפחות באמצעות הון עצמי, כלומר כסף של בעלי המניות שלהם. בתפקיד קרוב המשפחה העשיר נמצאת הממשלה: הערבויות הסמויות והגלויות שהיא מעניקה לבנקים, ההבטחה שלה להציל אותם בעת צרה, הן אלה שמאפשרות להם ללוות בריבית נמוכה, והן אלה שנותנות להם מוטיבציה להקטין כמה שיותר את ההון העצמי ולהגדיל את המינוף ככל האפשר. ככה הבנקים יכולים, בזמנים הטובים, למקסם את הרווחים שזורמים לבעלי המניות ומתגלגלים לבונוסים לבנקאים. הפגיעות של הבנקים אמנם גוברת והיכולת שלהם לספוג הפסדים פוחתת, אבל כשהזמנים הרעים מגיעים, כשההשקעות של הבנקים לא עולות יפה והם לא יכולים לשלם למפקידים שלהם, החשבון מוגש למישהו אחר. וזה העיוות שאדמתי רוצה לתקן.

הפגנות בקפריסין. אחד הלקחים מקפריסין, אומרת אדמתי, הוא ש"כולם מתעלמים מסיכון, ומקווים שזה יעבוד" צילום: רויטרס

דוגמה קיצונית לעיוות כזה אפשר למצוא במערכת הבנקאית של קפריסין, שקרסה לגמרי בחודש שעבר. "מה שקרה שם מאוד פשוט", אומרת אדמתי. "הבנקים בקפריסין רצו להיות מרכז פיננסי, והם הבטיחו למפקידים שלהם ריבית גבוהה למדי, 4% ואפילו יותר. אין שם גם הרבה מסים, וכך הם משכו המון משקיעים מרחבי העולם, מעל ומעבר לגודל כל הכלכלה שלהם". וליתר דיוק - מאזני הבנקים הקפריסאיים היו גדולים פי שבעה מכלל התוצר המקומי הגולמי של האי.

אלא שכדי לשלם למשקיעים האלה את הריבית המובטחת על הפיקדונות, הבנקים הקפריסאים היו צריכים לייצר תשואות. "אתה לא יכול להביא 4%, 5% בלי לקחת סיכון. אם הבנקים בקפריסין היו לוקחים את הכסף של המפקידים ומשקיעים אותו בגרמניה, הם היו מפסידים, הם היו מקבלים עליו רק 1%. אז הבנקים השקיעו חלק מהכסף בהלוואות לממשלה היוונית, שהבטיחה לשלם ריבית של 15% או יותר. עכשיו ברור שאם אתה מבטיח למפקידים שלך 4%–5% ואתה מקבל על הכסף הזה 15% זה נהדר. אבל למה יוון הבטיחה 15%? מאותה סיבה שאנחנו משלמים הרבה על כרטיסי אשראי - כי יש אנשים שלא משלמים, והריבית מקזזת את זה. יוון נאלצה להבטיח הרבה כדי לקזז את האפשרות שהיא לא תשלם. ככה הריביות עובדות. אז יוון הבטיחה הרבה, ומובן שהיא לא תמיד יכלה לקיים".

ההשקעה של הבנקים בקפריסין התבררה כטעות קשה. הממשלה היוונית, שלא יכלה לעמוד בנטל החובות, נאלצה לבצע לפני שנה תספורת קצוצה למחזיקי איגרות החוב שלה, כולל הקפריסאים, ומחזיקי האג"ח איבדו כ־75% מהשקעתם. משמעות ההפסד היתה שלבנקים הקפריסאים, שלא החזיקו מספיק הון עצמי, לא היה מספיק כסף כדי לכסות את הפיקדונות. כך למשל הבנק הגדול באי, בנק אוף סייפרוס, דיווח בסוף הרבעון השלישי של 2012 על הון עצמי בסכום של 2.3 מיליארד יורו; זה הסכום שאיתו אמור היה לספוג הפסדים, אלא שבצדו השני של המאזן הסתכמו הנכסים של הבנק (ההשקעות של הבנק - הלוואות, נגזרים וכו') בסכום אדיר של 36.2 מיליארד.

מכאן קצרה הדרך לאסון. קפריסין הקטנה לא היתה מסוגלת להבטיח את כספי החוסכים, מוסדות גוש היורו סירבו לעזור, וכך המפקידים שהחזיקו סכום מעל לזה המבוטח על פי חוק, 100 אלף יורו, יספגו מחיקה של חלק ניכר מהפיקדונות שלהם (כרגע מדובר ב־40%, אולם המספרים עשויים להגיע גם ל־60% מהכסף). למרות הסיוע הבינלאומי שתקבל, כלכלת קפריסין עצמה צפויה להתכווץ ב־20% בשנים הקרובות.

תור לבנק אוף סייפרוס צילום: בלומברג

מתברר שאין באמת מכונות של כסף בעולם

הסיפור של קפריסין, אם כן, הוא סיפור של בנקים באי קטן שניסו לקפוץ מעל הפופיק, השקיעו את הכסף באופן מופרך ובדרך למטה גררו איתם מדינה שלמה. אבל אדמתי מוצאת בפיאסקו הזה המחשה למציאות נרחבת יותר. "זה הראה עוד הפעם שאנחנו לא שולטים בבנקים ובסיכונים שהם לוקחים. אנחנו לא מבטיחים שהאנשים שנהנים מהרווח גם יסבלו מההפסד. לבנקים בקפריסין חייב היה להיות יותר הון עצמי. ברור מאליו שאם אתה נותן 4% ומקבל 15% ריבית יש בעיה. אין כזה דבר 11% שמחכים שם בלי שום סיכון. כל עוד יוון שילמה היתה חגיגה, כמו מכונת כסף שמשלמת לך 11% בלי סיכון. אבל מתברר שאין מכונות כסף בעולם".

את שורש הבעיה אדמתי מוצאת לא בהתנהגות הבנקים, אלא בעובדה שאף אחד לא ריסן אותם: "כל זה קרה מול העינייים של מישהו, אבל הרגולטורים לא רצו לחשוב על זה". על פי תקנות הרגולציה בגוש היורו, הבנקים לא נדרשים להחזיק הון עצמי כלשהו על השקעה באיגרות חוב של מדינות הגוש, ודין האג"ח של יוון הוא כדין האג"ח של גרמניה. "בדרך כלל בכלכלה המשקיעים, אלה שנותנים את הכסף, מנסים לא להפסיד. בבנקים זה לא עובד ככה. המפקידים נותנים להם את הכסף וסומכים על הרגולטורים שישמרו עליו. מה שקרה בקפריסין הוא כישלון של הרגולטורים לדאוג שלבנקים תהיה יכולת לספוג הפסדים. כשהם הפסידו, לבנקים לא היה ממי להוציא את הכסף: לא היה להם מספיק הון עצמי, ולא היו להם מספיק נושים אחרים שיכולים לספוג הפסדים. כך שמי שספגו את ההפסד בסוף הם משקיעים קטנים בקפריסין - וגם משלם המסים בגרמניה".

אז מה הלקח הכללי?

"שאתה חייב רגולציה כדי למנוע מקרים כאלה. שאם מישהו רוצה לשים את הכסף בבנק ולהיות בטוח, הוא חייב רגולטורים שישמרו שהבנק יהיה מוגן מספיק בעזרת הון עצמי, שלא ייקלע למצב שבו אין לו יכולת לשלם".

ואדמתי מוסיפה עוד אמת שנחשפה בקפריסין: "בעצם הסכם החילוץ מכיר בזה שמפקידים לא מבוטחים הם נושים, ושאף אחד לא הבטיח להם בוודאות שהם יקבלו את הכסף בחזרה". כאן טמונים חצי ביקורת גם אל המפקידים עצמם, שקיבלו הבטחה לריבית גבוהה ולא שאלו יותר מדי שאלות. "אף אחד לא חשב ש־4% בלי סיכון זה טוב מכדי להיות אמיתי. כולם מתעלמים מסיכון, ומקווים שזה יעבוד".

אירופה, היבשת האבודה. ג'ייי.פי מורגן, מבצר על הנייר

קפריסין היא אולי פחות מחצי סיכה על מפת העולם, והבנקים שלה לקחו סיכונים גדולים במיוחד, אבל הצרות שלהם לא ייחודיות. הבנקים באירופה מושקעים באופן כבד בממשלות האירופיות, ואלה נמצאות בצרות. "יש הרבה בנקים לא בריאים באירופה, בנקים לא יעילים. הם מנסים לחזק אותם, ועדיין כל המערכת חולה". למעשה, היא אומרת, בכל רחבי אירופה מפוזרים בנקים שנמצאים בפועל במצב של חדלות פירעון. ומכיוון ש"הממשלות והבנקים באירופה מחוברים זה לזה, זו בעיה גדולה מאוד".

כלכלנים רבים אחרים משמיעים דברים ברוח דומה. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, למשל, מתח בכנס הרצליה בחודש שעבר ביקורת על האירופים שלא הכירו בזמן במצב העגום של המערכת הבנקאית שלהם. "עדיף לדעת את האמת כשיש לך מערכת ששקועה בחובות ובבעיות", אמר פישר, ושיבח את האמריקאים שפעלו מהר לעומת האירופים. אדמתי מסתייגת: "האמריקאים במצב טוב יותר מהאירופים, אבל זה לא אומר שהם במצב טוב". היא מספרת שיש הערכות שלפיהן גם ענקים כמו סיטי ובנק אוף אמריקה נמצאים בפועל במצב של חדלות פירעון.

למעשה, אדמתי לא מהססת להכריז שגם המלך הנישא מכולם הוא עירום: ג'יי.פי מורגן צ'ייס, הבנק הנערץ והגדול ביותר בארצות הברית. המנכ"ל ג'יימי דיימון, נער הזהב של עולם הבנקאות האמריקאי, שם את עצמו בחזית המאבק נגד הקשחת הרגולציה על הבנקים, ומשתמש בבנק כדוגמה לכך שאין צורך בעוד פיקוח. עובדה, לבנק שלו יש "מאזן מבוצר", עם כ־200 מיליארד דולר בהון עצמי, ועל הפסד של 6 מיליארד דולר בעקבות הימור של הסוחרים שלו בלונדון הבנק התגבר בלי לעפעף. אבל כשאדמתי והלוויג בוחנים בספר את המאזנים של ג'יי.פי מתקבלת תמונה שונה. "הם כל הזמן אומרים 'מבצר'", אומרת אדמתי, "ואנחנו אומרים 'מבצר? איזה מבצר?'". מבט מקרוב מגלה, היא כותבת בספר, "שג'יי.פי מורגן פגיע ביותר ומהווה סיכון משמעותי למערכת הפיננסית העולמית".

הניתוח של אדמתי והלוויג מבהיר כמה מגוחכות התשבחות שדיימון מחלק לבנק שלו ולעצמו. הם מזכירים שלג'יי.פי יש לא פחות מטריליון דולר בהתחייבויות פוטנציאליות ליחידות משנה שלו ולכלי השקעה שהוקמו לצורכי מס. טריליון דולר - אלף פעמים מיליארד - שאינם מופיעים במאזן, אבל יכולים בקלות להפיל את הבנק. גם המאזן עצמו מעגל פינות. חשבונאות היא מקצוע יצירתי, ואם היו מתייחסים לנגזרים שבהם מחזיק הבנק (נגזרים הם במקרים רבים פשוט שם יפה להימורים מסחריים) על פי התקנות האירופיות ולא האמריקאיות, היו נוספים למאזן כמעט 1.7 טריליון דולר. במקרה כזה, ההון העצמי, כרית הביטחון של הבנק, מתכווץ פלאים, מ־8% ל־4.5%.

והספר חושף עוד ממצא מטריד במאזן של ג'יי.פי מורגן. בנקים אמורים למלא תפקיד קריטי: לרתום את כספי המפקידים למתן הלוואות שמשמנות את גלגלי הכלכלה. הבנקים עצמם אוהבים לשוב ולנפנף בתפקיד הזה. "אבל הנה ג'יי.פי מורגן לוקח ממפקידים טריליון דולר ומלווה רק 700 מיליארד. הוא בעצם לוקח כסף של מפקידים, שאמור להיות בטוח, ומשקיע אותו בנגזרים. המצב לא טוב כמו שאומרים לך שהוא. הנגזרים בלי שליטה, ואתה לא יודע מה הולך שם בכלל".

קודם להכיר בבעיה, אחר כך להגדיל את ההון העצמי

ומדובר, כאמור, בג'יי.פי מורגן, שמצבו בהכרח טוב משל בנקים רבים אחרים בארצות הברית ובאירופה, בנקים שאם אור השמש היה שוזף את מעמקי המאזנים שלהם - היה מתברר שהם חדלי פירעון. "בנקים זומבים", קוראים להם באנגלית, מתים־מהלכים. "המשמעות של המצב הזה איומה ונוראה. הבנקים האלה לא מתפקדים. זו היתה הבעיה ביפן, שהובילה לשני עשורים אבודים, וזה מה שקורה עכשיו באירופה ואפילו בארצות הברית. בנקים חולים נוטים לשמור הלוואות לא טובות במאזנים ולא להכיר בהפסדים. יש למשל משכנתאות שניות שאנשים לקחו שהן טוטאל לוס, והבנקים לא רוצים להודות בזה. הם ממשיכים לתת הלוואות לאנשים שמפסידים, ולא נותנים הלוואות חדשות שהכלכלה צריכה. זה גורם לאי־יעילות גדולה בכלכלה, הם לא עוזרים לה אלא רק מזיקים, ולכן לא טוב לתמוך בהם. כל הזמן יש הכחשה של הפסדים, העמדת פנים - של הבנקים, של הרגולטורים, של מקבלי ההחלטות - שהכל בסדר".

מה ההיגיון בהעמדת הפנים הזאת?

"הם מפחדים. הם חושבים שיהיה בסדר, ושיותר מדי כואב לטפל בבעיות עכשיו, שעכשיו זה הזמן הלא נכון. אבל מה שאנחנו טוענים בספר הוא שתמיד זה הזמן הלא הנכון. ולכן צריך לחזק את המערכת עכשיו. עכשיו!".

הפתרון שאדמתי והלוויג מציעים פשוט: הבנקים צריכים להגדיל משמעותית את ההון העצמי שלהם. כיום הבנקים נדרשים להון עצמי של כ־7% (המספרים שונים ממדינה למדינה), אבל נפלאות הרגולציה של תקנות באזל־2 ובאזל־3 נותנות משקל שונה להשקעות שונות בחישוב ההון עצמי. המשחק החשבונאי הזה מאפשר לבנקים להחזיק רק כ־3% הון עצמי. מספיק שהם יפסידו 3% משווי הנכסים שלהם, והנכסים יהיו שווים פחות מההתחייבויות שלהם. השינוי שמציעה אדמתי דרמטי: היא והלוויג ממליצים לדרוש מהבנקים הון עצמי של 20%-30%. כלומר, שחלק גדול הרבה יותר של ההלוואות שהבנק נותן ימומן לא מכספי המפקידים, אלא מכספם של בעלי מניות. כך יובטח שמי שיספגו את הפסדי הבנקים יהיו בעלי המניות, והציבור לא יידרש לחלץ אותם במקרה של הפסדים.

זה שינוי דרמטי. יש למשל אנשים המתרפקים היום בגעגוע על "עולם הבנקאות הישן והטוב", וקוראים לחזור אל המציאות ששררה לפני שהמהנדסים הפיננסיים הגיעו לוול סטריט ועולם הנגזרים יצא משליטה. עולם הבנקאות התנהל אז, לפי האימרה, לפי כלל ה־3–6–3: לווים ב־3%, מלווים ב־6%, ויוצאים לשחק גולף בשלוש. אבל מה שהאימרה ממחישה הוא שאפילו במה שנחשב "הימים הטובים" הבנקים התבססו על כסף של אחרים, וזה בדיוק הכשל שבו אדמתי מתמקדת. עבורה, גם המודל השמרני לכאורה, שבו הבנק רק לווה ומלווה, בעייתי ביותר.

אדמתי בהרצאה בלוס אנג'לס, בחודש שעבר. "במובן מסוים, הסנאט אומר לרגולטורים שהם לא עושים מספיק טוב את העבודה. זה מעודד מאד"	צילום: נמרוד גליקמן

"תסתכל על כל ההיסטוריה של הבנקים", היא אומרת. "היא מלאה משברים, ואלה משברים של בנקאות פשוטה. כל בועות הנדל"ן, כל משברי הבנקים לאורך השנים - לא היו מנגזרים. הם היו מהלוואות ישנות וטובות, לנדל"ן, לממשלות. ריינהארט ורוגוף, למשל, מראים שרוב המשברים של הבנקים בכלל נגרמו מזה שמדינות וממשלות לא שילמו להם. הבנקים מעדיפים הלוואות גדולות. וכמו שאומרים - הלוואה קטנה היא בעיה של הלווה, הלוואה גדולה היא בעיה של המלווה. אם אתה מלווה למדינה, מה תעשה? מדינות יכולות לא לשלם חזרה, וזה מה שאנחנו רואים גם עכשיו".

ומכאן הפתרון המועדף על אדמתי, שנועד לספק לבנקים כרית ביטחון שמנה שתספוג את ההפסדים במקום המפקידים. אלא שבאופן טבעי הבנקים לא אוהבים את ההצעות האלה, שמשמעותן לדרוש מבעלי המניות יותר סיכון ולהבטיח להם פחות רווח. או במושגים שלהם - לדלל את בעלי המניות ולמנוע חלוקת דיבידנדים לתקופה ממושכת. אחד הטיעונים הפופולריים שמעלים הבנקים (גם בישראל) הוא שהעלאת הדרישות של הלימות ההון תפגע בכלכלה, תמנע מהבנקים להלוות, תיצור מחנק אשראי או שתעלה את מחיר האשראי במשק. את הטענות האלה אדמתי מגדירה במילה אחת: "שטויות. יותר הון עצמי לא מונע מהבנקים להלוות. להלוות אפשר בכל כסף. הבנקים יכולים לגייס הון עצמי ולהלוות. הם פשוט לא יוכלו לגלגל את ההפסדים למישהו אחר. זה הכל. מישהו צריך לספוג את ההפסד, ואני מציעה שמי שמרוויח יספוג את ההפסד".

גם מהטיעון שלפיו אם הבנקים יישענו על יותר הון עצמי הם יגבו ריבית גבוהה יותר על הלוואות אדמתי לא מתרגשת. את המצב הנוכחי היא משווה למצב של תהליך ייצור מזוהם. "נניח שזיהמת את הנהר וכך יכולת למכור לי משהו בזול. אבל אחר כך אני צריכה לנקות את הנהר. בסופו של דבר זה עלה לי ביוקר".

"בוודאי. אני לא בטוחה, אגב, שהריביות שהבנקים נותנים לנו נמוכות כל כך בזכות הסבסוד שאנחנו נותנים להם, אבל נניח שזה כך. המצב הוא שכאילו סבסדתי מישהו לייצר מוצר זול בתהליך מזוהם. ומה כל כך מעצבן? שיש להם תהליך נקי: לממן את ההלוואות בהון עצמי. אנחנו יורים לעצמנו ברגל".

ואדמתי, שבאה במקור מתחום המימון התאגידי, מזכירה גם שבחלקים אחרים של הכלכלה חברות מחזיקות הון עצמי גבוה בהרבה מזה של הבנקים, וחלקן אפילו סולדות מכל חוב. "תראה לי עוד עסקים בשוק שיש להם פחות מ־20%–30% הון עצמי באופן קבוע. אין דבר כזה. הבנקים עצמם לא היו מלווים למישהו כזה. זה כמו שמרטון מילר, חתן הנובל לכלכלה, אמר: הבנקים מוחים נגד משהו שהם בעצמם עושים לכל הלווים שלהם. הם דורשים 20%-30% הון עצמי מכל מי שהם מלווים לו - רק לא מעצמם".

האם הסנאט עלה על הדרך הנכונה והמעודדת?

יש משהו הגיוני מאוד בניתוח של אדמתי, ובכל זאת ההצעות שלה נחשבות שנויות במחלוקת. כפי ש"הגלוב אנד מייל" הקנדי הגדיר זאת, מבחינת עולם הבנקאות אדמתי היא כופרת. ועדיין, היא מתונה יותר ממבקרים אחרים של השיטה, למשל אלה הקוראים לשנות מן היסוד את מבנה המערכת הבנקאית כך שהבנקים יידרשו להחזיק 100% מכספי המפקידים ("רזרבה מלאה"). "אנחנו לא רוצים לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה", היא אומרת. "הרעיון של בנקאות הוא להעביר את הכסף של הפיקדונות להלוואות ולהשקיע את זה בדברים טובים. יש שם קצת סיכון, זה נכון, ובשביל זה צריך גם הון עצמי, אבל אפשר לעשות עם זה משהו טוב. אנחנו לא הורסים את כל המערכת, אבל מכיוון שאנחנו רוצים 30% הון עצמי, משהו שנחשב כאמור מינימלי בכל שאר הכלכלה, אנחנו נחשבים משוגעים".

למה בעצם זו עמדה שמוגדרת שנויה במחלוקת?

"כי בבנקים החליטו שהם חיים מחוץ למציאות של כולם, שהם מיוחדים. אלה מין דרכי חשיבה שאתה נכנס אליהם בתוך הבועה של הבנקים. ואם אתה חי כל החיים שלך בתוך הבועה הזאת וחושב שזה כל מה שיש, אתה שוכח שיש עולם מחוץ לבועה. אתה נכנס לתוך מאורת הארנב".

לא רק בנקאים נמצאים בבועה הזאת, אדמתי מוסיפה. "גם מומחים לבנקאות נמצאים על איזה אי, שוכחים לפעמים לשאול שאלות פשוטות, משהים את השיפוט. דברים שאומרים בבנקים נעשים האמת, כמעט כמו דת. יש הרבה אנשים שיודעים שמה שאנחנו טוענים הוא נכון, ויש רבים שיש להם אינטרס לא לשמוע מה אנחנו אומרים. זה כמו שאפטון סינקלייר כתב: 'אתה לא יכול ללמד מישהו משהו אם המשכורת שלו תלויה בלא להבין את זה'. בגלל זה כתבנו את הספר".

עטיפת הספר "בגדי הבנקאים החדשים". מוגדר "קריאת חובה" צילום: נמרוד גליקמן

והספר, כאמור, זוכה להדים נרחבים. למעשה, יכול להיות שהמערכת כבר מתחילה לנוע בכיוון שאדמתי מציעה. הסנאט האמריקאי אישר בחודש שעבר הצהרה סמלית שלפיה המדינה צריכה להפסיק את הסובסידיות לבנקים הגדולים־מכדי־ליפול, ולפני כשבועיים הודלפה טיוטת הצעת חוק של הסנאטורים דיוויד ויטר ושרוד בראון, רפובליקני ודמוקרטי, שלפיה הבנקים האמריקאים יחויבו להחזיק הון עצמי של 10% ללא שימוש במשקולות סיכון - והבנקים הגדולים באמת אפילו יחויבו להחזיק 15%. זה מספר שמתחיל להתקרב כבר לאזורים שעליהם מדברת אדמתי.

אדמתי אומרת שאפשר לראות בהצעת החוק עדות לכך שהמחוקקים מוכנים ללכת הרבה מעבר למה שהרגולטורים דורשים. "במובן מסוים, הסנאט אומר לרגולטורים שהם לא עושים מספיק טוב את העבודה", היא אומרת. אז האם בכל זאת יש התקדמות? היא מזכירה שמדובר רק בטיוטה, שההצעה טרם תורגמה לשפת החוק, וגם שבראון כבר ניסה להעלות הצעות ברוח זו בעבר ונכשל. ועדיין, המחוקקים מדברים עכשיו על כך שהבנקים יידרשו ליותר הון עצמי. "בעיקרון זה טוב", אדמתי אומרת. "זה הרבה יותר קרוב למה שאנחנו רוצים. וזה מעודד מאוד".