איך נשמע קיצור תולדות האנושות?

הזדמנות לבחון את השאלה הזאת ניתנת בסדרה מקסימה של תוכניות פודקאסט, בני רבע שעה האחת, שמשודרת בימים אלה באתר הבי.בי.סי ונגישה להאזנה אונליין בכתובת http://bit.ly/noizecast. דיוויד הנדי, פרופסור לתקשורת מאוניברסיטת סאסקס בבריטניה, סוקר שם את תולדות האדם מבעד לצלילים ששמע, לצלילים ששירתו אותו, לצלילים שאבדו, והתפקיד שמילאו במרוצת העידנים.

פעמוני כנסייה בסנטוריני, יוון. מי רשאי לצלצל בפעמון?

המסע שלו מתחיל במערות מתקופת האבן. הוא משמיע מבעד לרמקולי המחשב את הדי המערות המשונים, ועם ארכיאולוגים ומוזיקולוגים מנתח אותם וממחיש את העולם שהקיף אותנו לפני 40 אלף שנה. עולם שכלל לא היה קר ושקט, אלא מלא מידע מורכב ומסתורין לא מוסבר שאולי שימש בסיס לדתות קדומות. מחקרים עדכניים במערות בבורגונדי שבצרפת מראים, ומשמיעים, את הקשר בין הצלילים שנישאו ברחביהן לבין אופני השימוש בהן לפני 40 אלף שנה והמקומות שנבחרו לציורי הקיר וסידורי הלינה והמחיה.

פרק אחר שולף מארכיון השמע של הבי.בי.סי צלילי תוף של שבטי פרא, ומוסיף להם הקלטות מביקור של הנדי בגאנה, שאליה נסע כדי להאזין במו אוזניו לדונדו, "התוף המדבר", שבמשך יותר מאלף שנה שימש במערב אפריקה לתקשורת וניהול שיחות של ממש על פני מרחבים אדירים בערבות ויערות גשם. ובאחר הוא יוצא אל הטבע הפראי ומוצא בו את שורשיה האמיתיים של המוזיקה: צלילי עצים בג'ונגל, ציוצי ציפורים ומקהלות צפרדעים.

וזה ממשיך אל פעמונים, שסיפורם היה סיפורו של הכוח הפוליטי ומיפוי טריטוריות השליטה, ובכמה תקופות בהיסטוריה אחת השאלות המכריעות היו מי רשאי לצלצל בפעמון; אל סיפורים בעל־פה, ואיך לאורך דורות ארוכים תמהילים מדויקים של היסטוריה, אגדה ותפיסת עולם השתמרו והועברו מאב לבן, בלא כתב.

הוא עובר מרעשי הכרך של רומא העתיקה לצופרים, האזעקות והסירנות שהפכו לתווי רקע שגורים בפסקול של חיינו. מנואמי הרחובות לקופסאות השמע הגדולות שבשנות השמונים נישאו על כתף וזכו לכינוי "גטו בלאסטרס", ומהן לאוזניות ולחוטים הלבנים שהפכו את המוזיקה לאישית, בלי להנמיך את רמת הדציבלים.

אוזניות. הפכו את המוזיקה לאישית

הנדי מספר באחד הפרקים על ניסוי מפורסם שנערך בשנות השלושים, שבו השוו את רמת ההבנה והחשיבה הביקורתית אצל סטודנטים שנחשפו למאמר מדעי בקריאה, לעומת אלה שרק שמעו אותו. השומעים קלטו, הבינו וזכרו הרבה פחות. אבל תוך כדי שמיעה הם הספיקו הרבה יותר, ואילו הקוראים היו מושבתים ליותר זמן. מה זה אומר על עליית הכתב לעומת תקופות שקדמו לו?

וגם תרבות השמירה על השקט, הסייג לחוכמה שתיקה והאיסור להשיח בשעת הסעודה - הנדי חוזר אל המאה ה־16, אז התפתח הדגש על איפוק אודיטורי, ורווחו הדעות שצחוק רם הוא גסות רוח, שנשים וילדים נועדו להיראות אך לא להישמע ושמשרתים צריכים ללמוד להיות חרישיים.

הקול, זה הרעיון העמוק שעולה מבין האנקדוטות והפרקים הסיפוריים, דמוקרטי מהמראה. הוא חודר לכל מקום ויותר קשה להימנע ממנו. הוא יכול לחשוף ולהניע, והריסון והסינון שלו הם מהתובעניות שבמשימות. מומלץ להקשיב לקיצור תולדות הקול. רעשים וצלילים צרופים יישמעו לכם אחרת.