הפנים של תופעת המינוף
הודות למינוף התאפשר לדנקנר להפוך לבעל השליטה באי.די.בי בשנת 2003, אך בעטיו הוא גם ירד לתהום עשור לאחר מכן
נוחי דנקנר צילום: גיא אסיאג
לא הרפה מהדוושה
דנקנר לא רכש מניות בהיקף מאות מיליוני שקלים רק כדי "להביע אמון" או לבסס את השליטה בקבוצה. הוא האמין באמת ובתמים שאי.די.בי נסחרת בדיסקאונט ושהכסף נמצא ממש על הרצפה, במרחק פקודת מסחר אחת. פיננסייר כמו דנקנר לא יכול להתאפק מלהתכופף ולהרים את השטרות. גם כשהיה ברור שהעגלה של אי.די.בי שקועה עמוק בבוץ, דנקנר לא הפסיק ללחוץ על דוושת הגז והמשיך לקנות מניות. כך הוא התחפר בבוץ עוד יותר. מתברר שגם דנקנר לא חסין בפני אשליית המידע ובמקום להרים את הכסף מהרצפה הוא בזבז את מה שיש לו. דנקנר לא השכיל להשתמש בדיבידנדים להחזר הלוואות ולקטנת המינוף
לא מן הנמנע שבסיפור הזה שוכנים בערבוביה הרפתקנות, חוסר אחריות ותאוות בצע. ואולם, בסופו של יום מדובר בבעל שליטה שהאמין בחברה שלו. ה"פשע" הזה אחראי במידה לא מבוטלת לנפילתו. ועדיין אין בכך מאומה כדי לזכות את דנקנר או להסיר ממנו אחריות לקריסתה של מי שהיתה עד לא מכבר הקונצרן הגדול בישראל. זה רק הופך אותו לאנושי יותר.
אסטרטגיה של ביטחון מופרז
דנקנר איננו היחיד שהלך שבי אחרי הערכות השווי המפתות לאי.די.בי. שותף לו מכרו משכבר הימים אילן בן־דב, בעל השליטה בטאו. טאו, שהעריכה שקבוצת אי.די.בי נסחרת בחסר, הימרה על מניותיה בגדול. בדיעבד המהלך התברר ככישלון חרוץ וגרר גם את טאו לעברי פי פחת ולרצף של הסדרי חוב.
לזכותו של דנקנר ייאמר שכפי שנהג בחברות הציבוריות שבפירמידה, כך פעל גם בחברות הפרטיות. המינוף וההליכה על כל הקופה, שנעשו בביטחון מופגן, היו לאסטרטגיה העוברת כחוט השני בין כל החברות בקבוצה. מהחברות התפעוליות, דוגמת סלקום ושופרסל, שגייסו חובות עתק שאפשרו חלוקת דיבידנדים בהיקפים חסרי תקדים, דרך ההשקעה במניות קרדיט סוויס באמצעות כור ועד החברות הפרטיות שהשתמשו בחלק ניכר מהדיבידנדים לרכישת מניות ולהגדלת האחזקה באי.די.בי.
לא ניתן להתפלא שדנקנר הפך לפנים של תופעת המינוף. הודות למינוף התאפשר לדנקנר להפוך לבעל השליטה באי.די.בי בשנת 2003, אך בעטיו גם התרסק וירד לתהום עשור לאחר מכן.
