בתקציבים הקודמים קיצצו, אבל לא פגעו בצמיחה

בכל התבטאויותיו האחרונות מקפיד שר האוצר יאיר לפיד להבטיח שהתקופה הקשה שאליה אנחנו נכנסים עכשיו היא זמנית בלבד. משאלת לב היא ללא ספק דבר לגיטימי, גם בכלכלה, ויכול להיות שהיא אפילו תנאי הכרחי בגיבוש מדיניות כלכלית. אבל בנושא זה, משאלת לב לבד בוודאי אינה תנאי מספיק. ובעניין זמניות התקופה הקשה שמבטיח לפיד, כדאי לשים לב לשתי ההתפתחויות הצפויות הבאות: הראשונה, והוודאית יותר, היא התחזיות הדמוגרפיות המעודכנות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שצופות ירידה משמעותית בשיעורי הגידול של האוכלוסייה בגילאי העבודה (25–64) בשנים 2014–2019. שיעור גידול קטן יותר של כוח העבודה במשק יפגע בפוטנציאל הצמיחה, וצמיחה קטנה מהמתוכנן שווה פחות הכנסות. עובדה זו לבדה תחייב את הממשלה לשוב ולהעלות מסים בעוד שנה וחצי, ולכן כלל לא ברור ממה נובע פרץ האופטימיות של שר האוצר.

את ההתפתחות האפשרית השנייה, המעידה יותר מכל על טיבן של תחזיות כלכליות, תיארה לפני חודש וחצי חטיבת המחקר של בנק ישראל. בסקירה המאקרו־כלכלית הרבעונית שפרסמה אז, כתבו מחבריה כי "בשנת 2014 צפויה האצה בפעילות הכלכלית, בהשפעת ההתאוששות הצפויה בעולם". אבל באותה נשימה לא שכחו לצרף את פתח המילוט הבא: "אם קצב ההתאוששות יהיה אטי יותר, או אם אף תחול החמרה של ממש בסביבה העולמית, צפויה הפעילות להיות מתונה יותר".

בשבוע שעבר הוסיפה על כך המשנה לנגיד בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, שאמרה בישיבת הממשלה כי "התחייבויות הממשלה לשנת 2015 כבר חורגות מכלל ההוצאה" - משפט שמשמעותו היחידה היא שהספירה לאחור לקראת הקיצוץ הבא כבר החלה.

הבעיה היא העובדה שהתוכנית הכלכלית שלפיד חתום עליה לא מכשירה את המשק להיחלץ מהמצב הקשה שבו הוא נמצא. צמצום הגירעון הוא דבר חשוב, אבל מה שחשוב ממנו הוא יצירת תנאים להגברת קצב הצמיחה. תקציב 2013–2014 הוא תוכנית כלכלית שאין בה מחוללי צמיחה.

שר האוצר לשעבר רוני בר און צילום: אלכס קולומויסקי

גריעת 1.4 מיליארד שקל מתקציבי סלילת הכבישים ופיתוח הרכבת, למשל, יעזרו אולי לסתום קצת את הבור התקציבי. אבל זה בוודאי לא יתרום לקירוב הפריפריה אל מרכז הארץ, מהלך שתורם לצמיחה, כי הוא מחבר טוב יותר בין אמצעי הייצור השונים במשק. בתקציב החדש שתתבקש הממשלה לאשר אין גם כל בשורה למנועי צמיחה נוספים של המשק.

שרי אוצר קודמים, שהתברכו ביכולת מילולית נחותה בהרבה מזו של לפיד, עשו הרבה יותר בתחום עידוד הצמיחה. בסוף 2008, למשל, כשהמשק הישראלי נשאב אל המשבר הגלובלי ללא תקציב מאושר בשל החלטה להקדים את הבחירות, גיבש שר האוצר דאז רוני בר־און שתי תוכניות שנועדו להאיץ את הפעילות הכלכלית: תוכנית ההאצה כוונה להגברת הפעילות הריאלית, ותוכנית ההתערבות נועדה בעיקר לתת פתרון לכשלי השוק בתחום הפיננסי.

אפילו שר האוצר הקודם יובל שטייניץ, זה שלפיד לא מחמיץ שום הזדמנות לנגח אותו מבלי להזכיר את שמו, פעל יותר ממנו לעידוד הצמיחה. לפני שלוש שנים הגיש שטייניץ את התקציב הדו־שנתי השני שלו, זה שיצר את הגירעון העצום ב־2012 ואחראי במידה רבה גם לגירעון הגדול יותר שצפוי השנה. אבל בתחום הצמיחה היתה לאותו תקציב בכל זאת בשורה חשובה.

חצי שנה לפני גיבוש התקציב נדמה היה לכולם שהמשבר הגלובלי כבר מאחורינו. למרות תחושת ההקלה, ואף שהמשק כבר התחיל לצאת מהמשבר, גובש אז תקציב מוטה צמיחה. אנשי האוצר איתרו את מנועי הצמיחה העיקריים של המשק - ענפי התעשייה, ובמיוחד התעשייה עתירת הידע, המחקר והפיתוח, ענפי היצוא, ההשכלה הגבוהה ותשתיות תחבורה - ומיקדו בהם את עיקרי התקציב.