אנטנאס מוקוס: הפוליטיקאי שלימד אותי להיות הזויה, ולְנצח

אנטנאס מוקוס הוא איש צנום, מזוקן, מרכיב משקפיים עגולים, ואוהב לצטט את סוקרטס ופילוסופים רוסים; הוא נראה כמו מורה בתיכון, אבל הרבה יותר מצחיק; והוא גם כמעט הפך לנשיא של אחת המדינות האלימות והמסוכנות בעולם. הרעיונות שלו סוחפים, אבל לרוב הם גם על גבול הביזאר, כאלה שאף אדם שפוי לא היה מעז לנסות. בטח לא פוליטיקאי. בטח לא במדינה שמרנית, ביטחוניסטית וצינית כמו קולומביה. בטח לא כשאתה בן למהגרים מליטא, שגר בגיל 40 עם אמא שלך.

אבל מוקוס (61) עשה מה שרבים רואים בו נס. בשנות התשעים בוגוטה נחשבה "העיר הגרועה ביותר על הפלנטה": מטרופולין ענק אכול פשע, קרטלי סמים ושחיתות. מוקוס, שכיהן כראש העירייה ב־1995–1997 ושוב ב־2001–2003, העביר את העיר מטמורפוזה חסרת תקדים בהיקפה ובמהירותה, והפך אותה לאחת הבירות המוצלחות והמשגשגות באמריקה הלטינית, ולמודל חיקוי לערים אחרות בעולם.

אנטנאס מוקוס. אוהב לצטט את סוקרטס ופילוסופים רוסים צילום: אי פי איי

מה שמדהים עוד יותר הוא שמוקוס עשה הכל בשיטות אקסצנטריות שמבוססות על יצירתיות, אמנות, הומור, חינוך ואנושיות. המוטו העיקרי שלו היה להתחבר ללב ולהיגיון של תושבי העיר, לשנות את הכבוד למרחב הציבורי, ולפתח מה שהוא מכנה "תרבות אזרחית". בעיניי, הוא מגלם את ההבדל בין פוליטיקה חדשה ל"פוליטיקה חדשה". בכלל, שום דבר אצלו לא במרכאות: הוא אדם שמתעסק במהות ולא בפורמליות. הכל בו משדר כנות, רגישות ואפילו פגיעות, ובונה כריזמה מסוג שונה ונדיר. כריזמה שהייתי כל כך רוצה לראות גם בישראל. 

אנטנאס מוקוס מדגמן את "האדם החושב" לשער מגזין

מוקוס הוא מתמטיקאי ופילוסוף בהכשרתו, ואת רוב שנותיו כאדם עובד העביר כמרצה באוניברסיטה. כששימש רקטור האוניברסיטה הלאומית, הוא ניסה יום אחד לנאום מול סטודנטים שלא נתנו לו לדבר. כשנמאס לו לחכות הוא הוריד את המכנסיים וחשף את הישבן בפני הקהל. "זו דוגמה רעה", הוא אמר (בבכי) לאחר שנאלץ להתפטר מתפקידו, "אבל התנהגות חדשנית ויצירתית מועילה ברגעים שבהם נגמרות המילים. זה חלק מהמשאבים שאמן יכול להשתמש בהם". זה היה הרגע שבו הוא נולד כמנהיג.

כשהחליט להתמודד על ראשות העיריה, מוקוס רץ כמועמד עצמאי ובתקציב זעום, והסתובב בעיר עם תחפושת של סופרמן וקרא לעצמו "סופר־אזרח", תוך שהוא אוסף זבל מהרחובות. את הקמפיין הוא ניהל מתוך הבית הקטן שבו גר עם אמו, שהעליבה את העיתונאים ולא נתנה להם להיכנס.

מרגע שנבחר, מוקוס אסף סביבו את מיטב המוחות במדינה, נפטר מהפקידים המושחתים, והפך את בוגוטה לניסוי בתיאוריה פוליטית. "אנשים זורקים זבל ברחוב כי זה בסדר מבחינה מוסרית. הם מתנהגים באלימות כי התרבות לא מגנה אותה. אני רוצה לשנות את תפיסת המוסר שלהם, להפוך אותם לאזרחים", הוא אמר. הוא עשה את זה באמצעות שרשרת של מהלכים תיאטרליים והומוריסטיים: כדי לשנות את תרבות הנהיגה הפראית בעיר, מוקוס פיטר 2,300 שוטרי תנועה שבעי שוחד, ושכר במקומם מאות פנטומימאים שיביכו את הנהגים, בנימוק שהקולומביאנים מפחדים מלעג יותר מאשר מקנס. כשהיה מחסור במים, הוא התקלח בתוכניות טלוויזיה וסגר את המים כשהסתבן כדי להדגים איך חוסכים; צריכת המים ירדה ב־14%. כשארגוני הגרילה איימו לרצוח אותו, הוא לבש את השכפ"צ על הבגדים, וחתך בו חור בצורת לב. כשמועצת העירייה לא אישרה העלאת מסים, הוא ביקש מהתושבים לשלם מרצונם הטוב עוד 10% מס; 63 אלף איש נענו, ומוקוס שלח לבתיהם נגני מריאצ'י ששרו שירי תודה. כשנשים התלוננו על חוסר ביטחון ברחובות הוא הכריז על "ערבי נשים" שבהם ביקש מגברי העיר להישאר בבית ולתת לאמהות לצאת לבלות, בזמן שהעירייה מגבירה את האבטחה; 700 אלף נשים יצאו מהבית.

הכל עבד, וגם בלי לחרוג בסנט אחד ממסגרת התקציב: שיעור מקרי הרצח פחת בכ־70%, שיעור ההרוגים בתאונות דרכים ירד ביותר מ־50% (בין השאר כיוון שמוקוס הורה לצייר כוכבים במקומות שבהם נהרגו הולכי רגל), הכנסות העירייה ממסים שולשו, וכבר בסוף הכהונה הראשונה שלו כל הבתים בעיר היו מחוברים למים וחשמל. יותר מהכל, הוא שינה לחלוטין את האופן שבו העיר תופסת את עצמה. 

אנטנאס מוקוס מתחפש ל"סופר־אזרח"

את המחוות והפעולות האלה מוקוס מכנה Sub-Art: אמנות ללא היומרה להיות אמנות, שימוש בטכניקות אמנותיות כדי למזג בין חוקים, תרבות ונורמות מוסריות. "תמיד הייתי משוכנע שיצירת ויזואליזציה של הדברים היא מכשיר חיוני כדי ללמוד ולהכיר את עצמנו", אמר כשפניתי אליו השבוע. "צריך לדבר באמצעות מעשים ופעולות. ניסיתי לבטא את הרעיונות שלי באמצעות חפצים מוחשיים - למשל, פֵרינוֹלאס (מעין סביבונים המשמשים להימורים) עם שבע פאות במקום שש, כאשר הפאה החדשה היא 'כולם מרוויחים'".

אבל מוקוס הוא לא סתם ליצן והפעולות שלו הן לא סתם תעלולים, אלא מערכת חשיבה שלמה. הצעדים שלו התבססו בין היתר על התיאוריה הכלכלית של הנובליסט דאגלס נורת, שחקר את המתח בין חוקים פורמליים ולא־פורמליים; על עבודותיו של הפילוסוף יורגן הברמס, שעסקו באופן שבו הדיאלוג יוצר הון חברתי; ועל סוקרטס, שאמר שאם אנשים יבינו את הדברים היטב, הם יעדיפו לא לעשות רע. "כל הפעילות התבססה על אמונה אינסופית בצוות שלי, בתקשורת ובמנהיגים מקומיים", הוא אומר לי. "בכל פעם שחשתי חוסר אמון זה גרם לי להמון סבל, וכמעט תמיד הודיתי בכך בפומבי והסברתי על מה מבוססים החשדות שלי".

אנטנאס מוקוס מסמן נקודות מסוכנות על הכביש. מהלכים תיאטרליים ומוגזמים שהביאו לשינוי

ב־2010, אחרי שתי קדנציות מוצלחות (לא רצופות מפני שהחוק אינו מאפשר), מוקוס החליט לרוץ לנשיאות בראש מפלגת הירוקים - בחירה הזויה כשלעצמה. הקמפיין התנהל בעיקר ברשתות החברתיות ומפה לאוזן. מוקוס סירב לקבל מחצית מתקציב מימון המפלגות, מפני שלטענתו המשאבים הציבוריים הם "קדושים", ומיועדים למטרות ראויות יותר.

קולומביה, בדומה לישראל, מאוחדת סביב שאלות של ביטחון יותר מאשר סביב חלומות ומשאלות, ומערכת הבחירות ההיא הובלה, כבר מראשיתה, על ידי שר ההגנה לשעבר חואן מנואל סנטוס, שהציג קו ביטחוניסטי תקיף. הכניסה של

מוקוס למירוץ הכניסה את המערכת הפוליטית המקובעת להלם, בייחוד כשהסקרים ניבאו לו יותר מ־40% מהקולות. הוא נסק בסקרים, וכמעט הצליח לשבור את המבנה הדו־מפלגתי המסורתי במדינה, אבל הפסיד בסיבוב השני.

היום הוא עומד בראש ארגון שמייעץ לערים כיצד לטפל בבעיות דרך אותה מתודולוגיה, וחוקר את היחסים בין חוק, מוסר ותרבות. הוא לא פחות מוזר גם בחייו האישיים: הוא דגמן בעירום בפוזת "האדם החושב" של רודן, ונישא לאשתו השנייה בכלוב נמרים בגן החיות, כשהם רכובים על פיל. הוא מעולם לא טען שהוא יותר מוסרי מאחרים, תמיד הודה בפומבי בכישלונותיו (ובהם חיבה ל"נשים אחרות"), ולא פחד להזיל דמעות בשידור חי אף שכיהן כפקיד בכיר במדינה סופר־מצ'ואיסטית. רבים בקולומביה מקווים שהוא ישוב להתמודד בבחירות הבאות לנשיאות, ב־2015.