אופיר טובול: הבלוגר שאפשר לי לזוז בקצב של העולם
"ילדים בשכונות מוחלשות לומדים שצריך להשאיר מאחור את השרשרת 'חי' והשכונה. אני רוצה להגיד להם שאין סתירה. הם יכולים להתקדם וגם לשמור על המסורות שלהם", אומר טובול
"תשמעי", אופיר טובול אומר רגע לפני שאנחנו נפרדים, "יצאה לנו שיחה מאוד פוליטית וקצת כבדה, וחשוב לי שזה לא ייצא רק כועס. אחרי הכל אנחנו פה ליהנות - מעל הכל, מוזיקה זה כיף".
וזה, בחמש מילים, "קפה גיברלטר", אתר האינטרנט שהקים טובול, ושמוקדש למוזיקה, לקולנוע ולביקורת תרבות. קפה גיברלטר הוא היצירה שבאמצעותה "ילד מזרחי מאשדוד", כמו שטובול מכנה את עצמו, כולה בן 28, שגדל לא רחוק ממני אבל מעבר לחומת הפרדה וניכור, עזר לי ולרבים אחרים להשתחרר מהכבלים התרבותיים המעיקים כל כך שמהווים הסיווגים של גבוה ונמוך, איכותי וזבלי. קפה גיברלטר, אם תיתנו לו, יגרום גם לכם לראות, ולשמוע, דברים אחרת. דברים אחרים. לא תאמינו כמה זה כיף.
טובול. "מה שרציתי זה להיות לא־ערס, אז עשיתי הכל כדי להיות אשכנזי" צילום: תומי הרפז
הקפה הוא זירת התרבות הכי מרגשת - והכי חשובה - שקיימת היום בעברית: מקום שמאפשר מרחב פתוח, שנותן מנוחה מהגדרות קשיחות לטובת המתח הנינוח שבחיים על תפר בין־תרבותי. אי של שפיות. אפשר לקרוא שם על מוזיקה מזרחית ישראלית - עם כבוד גדול להיסטוריה שלה ודיון מעמיק בחשיבותה - וגם על מוזיקה מצרית, מרוקאית, טורקית, ולשמוע צלילים אחרים מקובה דרך מערב אפריקה ועד קוריאה, בליווי הסברים בפוסטים מאירי עיניים של שלל כותבים על השורשים וההקשר ההיסטורי של מה ששומעים: של הדאנסהול מג'מייקה, של הג'אז האליטיסטי שנולד כמוזיקה מבוזה של שחורים בארצות הברית, של הפיוט המרוקאי, מוזיקת הכלייזמר, הדיסקו וההיפ־הופ - בקיצור, על פס הקול המגוון שמלווה את האנושות על כל גווניה. חוץ מפוסטים שנונים, מחכימים ומעוררי סערות, ומיקסים מקפיצים ומרגשים, הגיברלטרים פועלים גם מחוץ לאינטרנט: מפיקים מסיבות, ערבי תרבות, אירועי מחאה (לאחרונה ערבי קולנוע מזרחי ושירה שחורה בתל אביב) וסדרת ערבי מסורת בירושלים, הוציאו לאחרונה מגזין מודפס ראשון, והפיקו פעמיים קונצרטים מיוחדים ליום זכויות האדם הבינלאומי.
האתר, עם כאלף קוראים ביום, קם לפני שנתיים וחצי. "מאז שאני זוכר את עצמי אני מחפש מוזיקה חדשה וממצה מהר את מה שאני שומע", מסביר טובול. "לפני כמה שנים התחלתי לחפש מוזיקה מכל העולם, בעיקר אפריקאית ומרוקאית, אבל באופן כללי דברים שונים מהמוזיקה הבריטית־אמריקאית שאנחנו מכירים. בעברית כמעט לא מצאתי אתרים שעוסקים בזה, והייתי צריך ללכת לאתרים לא־ישראליים. במקביל עסקתי גם בהרבה פעילות חברתית, ועניין אותי הקשר בין ניתוח של מבנה החברה ובין המוזיקה: כמעט כולם אוהבים מוזיקה והיא מבטאת משהו בשבילם. עניין אותי לחפור בנושאים האלה, אבל לא היה איפה ועם מי. ככה האתר קם".
אז הוא קם מלכתחילה גם עם אג'נדה פוליטית־חברתית?
"כן, כי מה שראיתי מאז שעברתי לתל אביב, לפני חמש שנים, זה למשל המון עניין במוזיקה שחורה, רגאיי, מוזיקת עולם, וגם היפ־הופ, לפעמים מוזיקת גטו הכי קיצונית, שבא דווקא מבני טובים בתל אביב. לא עניינה אותם ההיסטוריה של המוזיקה הזאת, האלמנטים המחאתיים או העובדה שמדובר במוזיקה של קבוצות מוחלשות. ואותם אנשים שכל כך אוהבים רגאיי והיפ־הופ בזים לרגאיי המקומי, למוזיקה של הקבוצות המוחלשות בישראל. חיפשתי לעשות את החיבורים האלה וחיפשתי אנשים שמבינים במוזיקה מכל מיני מקומות. ככה הגעתי למשל לעידן רינג (שעוסק במוזיקה אפרו־לטינית), לשירה אוחיון (שחוקרת מסורות פיוט מרוקאי ומוזיקה ערבית) ולאחרים, וברגע שהתחלנו התברר שהיה רעב לזה, שעוד ועוד אנשים מצטרפים".
ונוצרה גם קהילה סביב האתר?
"אפשר להגיד, כי אנשים קוראים ומגיבים וגם באים לאירועים שאנחנו מארגנים. הסערה שנוצרה סביב הדברים של הרב פרל, שתקף בערב יום העצמאות את זה שבטקס הממלכתי משמיעים שיר מזרחי - אני זוקף את זה לזכות הקפה והקהילה שסביבו".
חלק מהפוסטים אצלכם מאד כועסים.
"רק כשצריך".
ולמה צריך, כשהמוזיקה המזרחית נהייתה כבר מיינסטרים?
"אני לא בטוח למה מתכוונים כשאומרים שהיא מיינסטרים. המוזיקה המזרחית היום היא המוזיקה הישראלית הכי מובהקת, אבל תראי מה היחס שהיא מקבלת. כל הילדים שומעים מזרחית, אבל ילד יתבייש להגיד את זה למורה, צעירים יתביישו להגיד בראיון עבודה שהם שומעים מזרחית. זה נחשב 'לא נכון'.
"בארץ, הרבה פעמים 'מוזיקה מזרחית' משמשת הגדרה סוציולוגית, יותר מאשר מוזיקלית. גם האוס או היפ־הופ ייחשבו למזרחית כשאמנים מזרחים שרים אותם לקהל מזרחי, ולכן אני חושב שהדברים שאומרים על מוזיקה מזרחית - שהיא רדודה, נחותה, זבל - זאת השלכה של הדברים שבעצם מתכוונים להגיד לא על המוזיקה, אלא על האנשים עצמם, על מזרחים. מוזיקה הפכה לכלי לייצור דירוגי איכות בין תרבויות והפרדה בין אוכלוסיות".
אתם עוסקים הרבה גם במוזיקה ערבית, שהיא המקור (טובול מתקן: אחד המקורות) של המוזיקה המזרחית.
החיבורים המוזיקליים האלה הם בעיניך גם משהו שיכול להיות גשר ליחסים אחרים?"אני לא יודע לגבי שלום פורמלי, אבל ברור לי שמבחינה תרבותית יש חיבור מאוד חזק בין יהודים לערבים. מאור אדרי עושה קאבר לשיר סורי; נסארין קדארי, ערבייה מוסלמית, זוכה ב'אייל גולן קורא לך'; עומר אדם הוציא רק עכשיו גרסה לשיר לבנוני עכשווי; עופר לוי מספר שהחלום שלו זה לשיר עם ג'ורג' וואסוף הסורי; אייל גולן פופולרי במזרח ירושלים; זהבה בן רוצה לשיר בבית האופרה בקהיר. אז כן, זה גורם לי להיות אופטימי שיכול להיות חיבור בגובה העיניים. אם זה לא יהיה בגובה העיניים, גם אלף הסכמי שלום לא יעזרו".
ההיסטוריה האישית של טובול, הוא מספר, היא של נער שהיה "משתכנז באקסטרים", כולל עבודה כמדריך בקיבוץ והתנדבות בנפאל. דווקא שם, במזרח הרחוק, הדברים התחברו: "היו שם שאלות של עוני ועושר, מי אדם חום ומי אדם לבן. לפני כן לא חשבתי על הדברים האלה; מה שרציתי זה להיות לא־ערס, אז עשיתי כל מה שצריך כדי להיות אשכנזי. אף על פי שהכרתי מוזיקה מזרחית, בזתי לחברים מהשכבה באשדוד ששמעו אותה. לא ידעתי שיש דבר כזה מזרחי אינטלקטואל, והיה לי ברור שאם אני רוצה להיות משכיל, זה אומר להיות אשכנזי. גם מבחינת המוזיקה שמעתי מה שצריך, מאביב גפן עד פינק פלויד".
לכן, הוא מסביר, חשוב לו בקפה, כמו במפגשים עם ילדים בשכונות מוחלשות, להציג מודל אחר. "הם לומדים שאם הם רוצים להצליח, הם צריכים להשאיר מאחוריהם את המוזיקה, ואת השרשרת 'חי', ואת המשפחה והשכונה שלהם. אני רוצה להגיד להם שאין סתירה, שהם יכולים להתקדם וגם לשמור על המסורות שלהם".
וזה מה שהקפה נותן: לצד הקול הצלול למי שהיו חסרי קול, וליד ההשראה העצומה שבמוזיקה, הוא פותח אופציה משלבת לכולם - אפילו לאלה שיצרו את ההגדרות, או נולדו לתוכן והנציחו אותן, אם רק ירצו לשמוע אחרת.
צוק גיברלטר, ששמו הוא שיבוש ספרדי של השם הערבי ג'בל טאריק, צופה מהשפיץ של אירופה אל אפריקה, אל הים התיכון שלנו על המסורות העתיקות שלו, וגם אל האוקיינוס האטלנטי, שסחר העבדים הטרגי שעבר בו הוליד את המוזיקה השחורה והלטינית. האתר הווירטואלי שנקרא בשמו הוא מקום דומה: הוא מצליח להזכיר היסטוריה כואבת, להתעמת עם התוצאות שלה, ולמוטט את החומות. כניסה לגיברלטר לבדוק מה חדש היא קצת כמו לעמוד שם, בנקודת החיבור המדויקת בין התרבויות, במקום שפתוח לכל הרוחות, לספוג הכל, מכל הכיוונים, לנשום עמוק, ולזוז בקצב של העולם.
הכותבת היא עיתונאית
