הכנסות גדולות יותר למדינה או ריקון מאגרי הגז?

בשבועות האחרונים מתנהל בציבור ובתקשורת דיון על שאלת יצוא הגז. מרבית הכותבים בתחום נלהבים לקחת את אחד הצדדים, אולם למעשה מדובר בדיון מורכב שקשה מאוד להעריך את האלטרנטיבה העדיפה. בקידוחי הגז בישראל יש כ־33 TCF (טריליון מטר מעוקב) של גז. כ־10 TCF מתוכם נמצאים בקידוח תמר שהחל להפיק גז בתחילת אפריל, כ־20 TCF בלווייתן, וכ־TCF אחד צפוי להיות בכל אחד מהקידוחים אלון וכריש (בכריש עוד אין דיווח על הערכת כמות הגז אלא רק על עובי השכבה, ועל סמוך נתון זה נגזרת הערכה זו). מלבד זאת, יש כחצי TCF בכל אחד מהקידוחים דלית ושמשון.

קידוח תמר צילום: אלבטרוס

ההערכות של מפעילות חזקת תמר הן שההפקה מהמאגר תגיע לשיא של כ־0.4 TCF בשנה החל מ־2016. על פי הערכות ועדת צמח, צריכת הגז בישראל עד 2040 תסתכם בכ־18 TCF.

הדילמה של ועדת צמח היא בין אישור של יצוא גז מהותי, שיקל גם את המשך פיתוח תשתית הגז הטבעי בישראל ואת המשך קידוחי החיפוש, ובין מניעת יצוא מהותי שיבטיח כמות גז שתספיק למשק הישראלי ל־50 שנה לפחות.

יצוא גז יזרז את ההכנסות שהמדינה תקבל מלווייתן, שצפויות לעמוד על תמלוגים נמוכים יחסית בשנים 2016–2022 ועל הכנסות של כמיליארד דולר בשנה החל מ־2023 בזכות היטל ששינסקי (ללא קשר ליצוא הגז' המדינה צפויה לקבל הכנסה של כמיליארד דולר בשנה בזכות היטל מפרויקט תמר), והכנסה מהותית ממסים שתנבע מרווחיות יצוא הגז.

מנגד, יצוא הגז יזרז את קצב ריקון מאגרי הגז, ואף על פי שהוא יאפשר את המשך הקידוחים לחיפוש גז, הצפי הוא שמרבית התגליות הגדולות כבר מאחורינו, וייתכן שהחל מ־2040 או 2045 יתרות הגז של ישראל יסתיימו. לכן, הדילמה מסתכמת בין הכנסה גדולה למדינה בשנים 2023 עד 2040 או 2045 כתוצאה מיצוא הגז מול סיכון מהותי להוצאות גדולות אף יותר לאחר נקודת זמן זו בגלל המחסור הצפוי לאחר שהמשק הישראלי כבר יתבסס על מקור אנרגיה זה.