הנה, אמרתי את זה: לא אוהבת את Waze

אין לי ווייז. אנשים נוטים לחשוב שזו טהרנות מטרידה. אולי הם צודקים. אבל אני לא אוהבת את ווייז. או כל נווט אחר, לצורך העניין; זה לא אישי נגד האפליקציה. אני לא אוהבת את חוויית הנסיעה עם קול זר שמחלק הוראות, גם אם איני הנהגת. אני לא אוהבת את הפספוסים הקטנים, של כמה מטרים קריטיים בצמתים, הרגע הזה שבו היא נזכרת להגיד לך לפנות בצומת שזה עתה עברת. אני לא אוהבת את הסרת האחריות שבהפעלת הניווט, ואת ההתנתקות מהסביבה.

אפליקציית הניווט waze

אם אני צריכה להגיע למקום לא מוכר, אני ממש מעדיפה לפתוח מפה (באינטרנט, או בספר המפות שבמכונית). יותר מסקרן לנהוג כשמסתכלים מסביב, מחפשים את השלט, את הפנייה, את מספר הבית. ייתכן שגם יותר בטוח לנהוג כשצריך ממש להיות מרוכזים בסביבה ולא להסתפק במילוי הוראות קוליות. יותר מעניין לתעות לפעמים. יותר מרגש לייצר קצת אינטראקציה אישית - לפתוח חלון ולשאול מישהו איך להגיע, או להרים טלפון למארחת ולבקש שתחלץ אותך בהוראות מדויקות. בקיצור, יותר כיף לחפש את הדרך לבד.

אבל ווייז מצילה מפקקים, אומרים החסידים. לפעמים. לפעמים היא יוצרת פקקים אחרים, ובפעמים שבהן נעזרתי בה גיליתי לא מעט פספוסים בדיווחים על מפגעים בכביש. חוץ מזה, מי שרוב הנסיעות שלו הן במסלולים קבועים ליעדים קבועים ובשעות קבועות כבר מכיר את הפקקים, ועומסים חריגים ממילא מדווחים ברדיו.

אז אני לא רוצה את כל העניין הזה של לדעת הכל כל הזמן - מתי בדיוק נגיע, מה עומד להתרחש, מה יזמנו לנו החיים. זו הרי אשליה מוחלטת, וחברות הטכנולוגיה הופכות אותה למוצר ואז מוכרות אותו בהרבה מאוד כסף. כשחושבים על זה, 1.3 מיליארד דולר בשביל לחשוב שאפשר לדעת את העתיד זה באמת מרשים.