פסגת ת"א 100
צדק? לא בהסדרי חוב
עוה"ד גיל אורן ושי רייכר ממשרדו של יגאל ארנון טוענים שעולם הסדרי החוב הופך לפופוליסטי ושאין סיבה לשיקולי מוסר. הם מזהירים מ"שלטון הרחוב" ומבקשים לא להבריח משקיעים. בהרצאה שתערך מחר בכנס פסגת ת"א של "כלכליסט" הם יסבירו מדוע בתחום שלהם אין חתירה לפיתרונות צודקים: "תפקידנו לאסוף את הכבשים, לא לצוד את הזאב"
עו"ד גיל אורן ועו"ד שי רייכר, שותפים במשרד יגאל ארנון ושות', הם בעלי ניסיון רב בהסדרי חוב מרכזיים במשק. בראיון ל"כלכליסט" מספרים השניים על תחושה של אי־ודאות המשתלטת על דיני החברות. לדעתם, העברת ההכרעה לשופט בהתאם למה שנראה לו צודק עושה נזק לשוק ההון ומבריחה משקיעים. אורן ורייכר ייצגו בעבר את פסגות בהסדר אפריקה ישראל, והיום הם מייצגים את דיסקונט בפרשת אי.די.בי ובתיק גדות־אמפל ואת סקיילקס בפרשת פרטנר. לאחרונה רשמו השניים הצלחה בייצוג פלאזה סנטרס, כשמנעו חלוקת דיבידנד בחברה־האם אלביט הדמיה.
"פעם הכל היה ברור"
אורן מודאג ממה שהוא מכנה "שלטון הרחוב בהסדרי החוב" כשם הרצאתו בכנס פסגת ת"א של "כלכליסט" ופסגות בחסות משרד יגאל ארנון ושות', שייערך מחר.
"הנטייה לפתרונות שנראים צודקים בעיני הציבור לא עולה תמיד בקנה אחד עם הכללים המשפטיים של חדלות פירעון, כמו ההחלטה באי.די.בי למנות בעלי תפקידים (כלומר מומחה ומשקיף – מ"ג) בחברה שהיא בת־פירעון", הוא אומר, ומנמק: "מגמישים את כללי חדלות הפירעון כדי להגיע לתוצאה שנראית 'צודקת' יותר. במקום נניח לתבוע את הדירקטורים ולהתמודד עם התקלה, שזה הליך מורכב ומסובך, מחלקים מחדש ובדיעבד את הסיכונים".
רייכר: "הכלל המשפטי ההיסטורי בחדלות פירעון הוא ברור ודיכוטומי – יש או אין. אלא שהכלל הזה לא מתמודד עם שתי בעיות. הראשונה, האם להתערב כשהחברה יכולה לפרוע את חובותיה בחצי השנה הקרובה, אבל צפויות בעיות בעוד תשעה חודשים. והשנייה, כשחברת אחזקות מחזיקה חברה פעילה וצריכה לשלם מהתזרים שבא מלמטה". אורן: "פעם הכלל היה ברור – אלה למעלה מקבלים רק אחרי שאלה למטה קיבלו. אבל מה עושים כשעל גבו של הטייקון למעלה יושבים מחזיקי אג"ח כמו באי.די.בי? מרחיבים ומגמישים את שיקול הדעת ואין יותר ודאות מתי אלה למעלה מקבלים ומתי לא".
ולאי־הוודאות הזאת יש מחיר כבד?
אורן: "כשמגמישים את הכללים כדי לטפל במה שנראה 'צודק', אז אי־הוודאות הופכת לטוטלית ואתה לא יכול להגיד ללקוח מה הדין הנכון. באלביט הדמיה פסלו מצביע כי יש לו הרבה קולות ובהסדר עתידי יקבל הרבה, אבל זה הרי מתבקש בהיגיון הכלכלי־עסקי. על זה פוסלים אותו? בעבר כלל ניגוד העניינים היה ברור יותר. היום לא רוצים לסבך את המצב וכל מי שנראה לנאמן שיש לו ניגוד עניינים, הוא יכול לפסול אותו. גם רגולטורים כרשות ני"ע והכנ"ר מפרשים את החוק ואת סמכויותיהם באופן רחב כדי להתמודד עם מצבים לא צודקים בעיניהם, ואז אתה לא יודע לאיזה עולם אתה נכנס".
"יותר הגרלה ממשפט"
רייכר מתון יותר. הוא דווקא מזהה אבולוציה שמשכללת את הכללים המשפטיים מאז 2008, כשהסדרי החוב נכנסו לחיינו. "בהסדרי חוב עדיף ללקוחות שלנו לשלוט על התהליך ככל שניתן באמצעות מו"מ. זה עדיף מאשר להגיע עם 40–50 עורכי דין לאולם בית המשפט, ששם אדם אחד צריך להחליט. זה להשתתף בהגרלה יותר מאשר לנהל הליך משפטי". אורן: "התוצאה היא שמשקיעים מסיטים חלק גדול מהכסף לחו"ל ולשוק הפרטי. גם זה סוג של אבולוציה, הבריחה מהשוק המקומי".
אולי החתירה לפתרונות "צודקים" נובעת מהדימוי של בעלי השליטה כמושחתים ושל המנהלים תחתם כלא אחראים?
אורן: "אולי 80-20. 80% מהם בסדר גמור". רייכר: "תפקידנו לאסוף את הכבשים ולא לצוד את הזאב. את הציבור מעניין לצוד את הזאב. הוא אובססיבי בעניין".
והנמשל?
רייכר: "הכבשים הם החברות, הרכוש, היכולת שלנו לטייב. חשוב להתרכז בתוצאה הכלכלית הטובה ביותר ולא ברדיפת בעלי השליטה. התוצאה תהיה יותר טובה אם נגיע אליה יחד עם חבס או נוחי דנקנר, בלי קשר לאחריותם למצב".
הציבור כועס כשבעל השליטה נשאר למרות התספורת או על משכורות עתק שמנותקות מביצועים. האם אין מקום לשיקולים מוסריים?
רייכר: "אין שיקולים מוסריים. משקיע חכם יכול לשקלל את כל הדברים האלה. מדיניות של ממשל תאגידי יכולה לנטרל אותם. ואם להכניס מוסר, אז שהציבור יהיה גם בעד לתגמל על הצלחה, לא רק לבוא חשבון בהפסדים".
אורן: "לערבב מוסר וכסף זה קצת מרחיק לכת".
כשלאומי ביטל את ההסדר עם דנקנר, השיקול היה מוסרי או לחץ ציבורי?
אורן: "אם ההסדר היה נגוע מלכתחילה בשיקולים זרים, אז טוב שהבנק חזר בו. אבל אם זה היה ההסדר המיטבי, עליהם לעמוד בו".