אמא ניסתה לאזן את התחרותיות שבי ואמרה: "מה שווה ההישג אם אתה לא נהנה?"
ערן תור, מנכ"ל איידיגיטל: "אבי האמין בגלובליות: 'לא משנה איפה תחיה, זכור שישראל היא לא מרכז העולם, אלא רק חלק קטן ממנו'"
ערן תור, בן תשע (משמאל), עם אחותו יעל, בת שש, ואמם איילה בביתם ברמת השרון
"אבי היה הצד היותר תחרותי ודוחף, וזה השתלב בתחרותיות החזקה שיש בי מגיל צעיר, שבאה לידי ביטוי בספורט, מתחרויות ריצה ועד כדורגל. בכולם רציתי להיות ראשון ולא התמודדתי היטב עם הפסד. אמא ניסתה לאזן ולהדגיש את הדרך, ללמד אותי לפעול מתוך תשוקה ולא כדי להיות ראשון. היא נהגה לומר לי: 'הכי חשוב שלמדת משהו ונהנית מהמשחק. מה שווה ההישג אם אתה לא נהנה?'. בניגוד לאמי, אני חי היום בתחום שבו הכל מדיד כאן ועכשיו והישגים נמדדים מדי רבעון. אמא משכה לסבלנות ולחשיבה ארוכת טווח, לא מתוך מחשבה על ההישג.
"
כשהייתי בן 14 עברנו לניו יורק. למדתי בבית ספר ציבורי בברונקס, וכשציון שקיבלתי היה נמוך מהציפיות אמא אמרה לי: 'למדת משהו? נהנית? חייך, לא משנה מה הציון'. לפני היציאה לשליחות אריה מליניאק, המאמן שלי בכדורסל, הושיב אותי על הספסל ולא נתן לי לשחק, כי חשב שחבל להשקיע במישהו שנוסע. רק לאחרונה אריה סיפר לי שאמי שאלה אותו: 'באיזו זכות אתה עושה דבר כזה לילד?'. היא ידעה שזה מקום שבו אני בא לידי ביטוי ולא הסכימה לכך.
"לאבי היה חשוב שאהיה אזרח העולם. הוא רצה שאלמד בבית ספר אמריקאי ולא יהודי, שבו היה יכול להיות לי הרבה יותר קל, שאכיר תרבויות אחרות ולא אתמקד רק בישראל, והבהיר לי: 'לא משנה איפה תחליט לחיות, זכור שישראל היא לא מרכז העולם, אלא רק חלק קטן ממנו'.
"אמי מתה בגיל 64 מסרטן, ובלוויה שלה אמרתי שאני רואה אותה כמלאך רוקד, בגלל ראיית החיים האופטימית שלה. הכי חסר לי שהילדים שלי לא יכולים ליהנות ממנה, כי אני מכיר את הקשר המיוחד שהיה לה עם ילדים, ואני יודע מה הם הפסידו".
