לא חותמת גומי

כמה מביך לגלות כי שופטת הפירוקים היחידה בבית המשפט המחוזי בתל אביב שמסוגלת לערוך בדיקה יסודית ומעמיקה, ולחשוף הסתרת מידע של בעלי התפקיד כלפי הנושים, היא בכלל לא שופטת פירוקים והתיק התגלגל אליה במקרה, לאחר ששתי שופטות הפירוקים בזמנו נאלצו לפסול עצמן.

קשה להבין באיזו זכות הרשו לעצמם שלושת המפרקים שלמה נס, שאול ברגרזון ואליעזר שפלר, להסתיר מידע כל כך מהותי מהנושים ולהגיש להם הצעת הסדר מפוקפקת שמעבירה יותר משליש מהקופה לחברת פז, שמעמדה וזכותה לקבל את הכספים האלה נתונים בספק.

דוד האן, כונס הנכסים הרשמי צילום: מיקי אלון

עוד יותר קשה להבין כיצד כונס הנכסים הרשמי פרופ' דוד האן, שהתבקש על ידי השופטת להביע את עמדתו לממצאים שגילתה, מרשה לעצמו להמליץ להעלים מכך עין בנימוק שחלפו כבר חמש שנים מהקריסה. לשיטתו של הכונס הרשמי,

שאמור לייצג את הנושים הרגילים, מוטב להם להסתפק ב־40% מהחוב כלפיהם במקום להמתין עוד כמה חודשים ואולי לקבל את כספם במלואו.

השופטת אגמון־גונן הוכיחה שבניגוד לחלק מעמיתיה במחלקת הפירוקים, היא אינה חותמת גומי של מפרקים וגם לא של הכונס הרשמי. התכונות הללו קריטיות דווקא בתיקי פירוק, שבניגוד לכל ענף משפטי אחר לא נשמר בהם האיזון הטבעי בין תובע שמעלה טענה לבין נתבע שסותר אותה.

בימים אלה, שבהם פורשת שופטת הפירוקים הוותיקה ורדה אלשיך ומקומה מתפנה, כדאי לשקול למנות את אגמון־גונן לראש המחלקה.